עו"ד התחצף לשופט ויושהה למשך 18 חודשים

נועם קוריס

בית המשפט העליון דן בימים אלו בבקשת רשות לערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (השופט מ' בר-עם) בעב"י 68-09-19 מיום 28.11.2019, בגדרו נדחה ערעורו של המבקש על פסק דינו של בית הדין המשמעתי הארצי של לשכת עורכי הדין בבד"א 19/19 מיום 31.7.2019, שדחה את ערעור המבקש על פסק דינו של בית הדין המשמעתי המחוזי על כל חלקיו (בד"מ 10/11).

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס

עו"ד נועם קוריס – כותב בערוץ 7 על תביעה ייצוגית

עו”ד נועם קוריס – כותב במקור ראשון

עו"ד נועם קוריס כותב בערוץ 20

נגד המבקש הוגש כתב קובלנה לבית הדין המשמעתי המחוזי של לשכת עורכי הדין מחוז דרום (להלן: בית הדין המשמעתי המחוזי), המייחס לו עבירות של פגיעה בכבוד בית המשפט לפי כלל 32 לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית), תשמ"ו-1986, פגיעה בכבוד הצד שכנגד לפי כלל 33 לכללים האמורים, וכן עבירות של פגיעה בכבוד המקצוע לפי סעיף 53 לחוק לשכת עורכי הדין, תשכ"א-1961 והתנהגות שאינה הולמת את מקצוע עריכת הדין לפי סעיף 61(3) לחוק האמור. על פי הנטען בכתב הקובלנה בשנים 2010-2008 התבטא המבקש בשלוש הזדמנויות שונות, במסגרת הליכים משפטיים שונים, באופן שאינו הולם כלפי שופטים וכלפי הצד שכנגד.

ביום 3.2.2019 הורשע המבקש בעבירות המיוחסות לו בגין התבטאויותיו. בהכרעת דינו נקבע, בין היתר, כי מדובר בביטויים פוגעניים, חמורים ופסולים וכי אין להתירם מפיו של עורך דין כלל, ובוודאי שלא במסגרת ותוך כדי עבודתו. כמו כן נקבע ביחס לטענתו בדבר עינוי דין והימשכות ההליכים, כי המבקש הוא זה שהביא להימשכות ההליכים בסרבו לקבל מסמכים שהומצאו אליו על ידי הקובלת.

ביום 1.4.2019 גזר בית הדין המשמעתי המחוזי על המבקש עונש השעיה בפועל, לתקופה של 18 חודשים, שירוצו רק בתום השעיה בה היה נתון באותה העת, ובמצטבר לכל עונש אחר שנגזר עליו בהליכי המשמעת הקודמים והרבים שהתנהלו נגדו.

המבקש ערער על הכרעת הדין ועל גזר הדין לבית הדין המשמעתי הארצי של לשכת עורכי הדין (להלן: בית הדין המשמעתי הארצי).

ביום 31.7.2019 דחה בית הדין המשמעתי הארצי את ערעורו של המבקש על כל חלקיו, תוך שקבע כי מדובר במקרה חריג ביותר וכי המבקש נקט, כמעט בדרך קבע, בביטויים פוגעניים נגד ערכאות שיפוטיות ונגד חבריו למקצוע. כמו כן נקבע כי דבריו הקיצוניים והבוטים של המבקש חורגים מהזכות לביקורת לגיטימית שאין מוסד אשר חסין מפניה. כמו כן נקבע, ולא מבלי התלבטות, כי בנסיבות הענין אין בהימשכות ההליכים ובנסיבותיו האישיות של המבקש, לרבות גילו ומצבו הכלכלי עקב הרחקתו ממקצוע עריכת הדין, כדי להטות את הכף לטובתו. עם זאת, הומלץ למבקש לפנות, בסמוך לתום ריצוי עונשו הכולל ובכפוף לכך שיוכיח כי שינה דרכיו, בבקשת חנינה לגורמים המוסמכים.

המבקש ערער על פסק דינו של בית הדין המשמעתי הארצי לבית המשפט המחוזי בירושלים, אשר דחה את ערעורו תוך שציין כי לא מצא עילה בדין להתערבות בפסק דינו של בית הדין הארצי. בין היתר צוין כי על עורכי דין להקפיד הקפדה יתירה על שיח מכבד כלפי מותב היושב בדין וכלפי הצד שכנגד, במיוחד בין כותלי בית המשפט, בהיותם "קציני בית המשפט" המייצגים את מערכת שלטון החוק. עוד נקבע כי אין בהליכים ובהכרעות הקודמות שניתנו משום פגיעה יתרה במבקש, ועל כן נדחו טענותיו על פגמים חמורים שנפלו כנטען בהליך המשמעתי נגדו. עוד הוטעם כי בגזר דינו לא נמצאה סטייה מהותית מרף הענישה הראוי במקרים דומים.

מכאן בקשת רשות הערעור שהוגשה לבית המשפט העליון, בה שב וטען המבקש נגד אופן ניהול ההליכים נגדו ונגד הקביעות של בתי הדין המשמעתיים ביחס להתבטאויותיו, תוך שהוא ממשיך ומטיל דופי בניקיון הידיים ובתום ליבם של בתי הדין ושל לשכת עורכי הדין. כמו כן טוען הוא ביחס לשגיאות, לטענתו, שנפלו בפסק דינו של בית המשפט המחוזי.

לאחר עיון בבקשה ובנספחיה הגיע בית המשפט העליון לכלל מסקנה כי דינה להידחות. כידוע, בקשות רשות ערעור הנוגעות להליכים משמעתיים של לשכת עורכי הדין מגיעות לבית משפט העליון רק "בגלגול רביעי", קרי לאחר שנבחנו לפני שלוש ערכאות. בהתאם, רשות ערעור במקרים מעין אלה ניתנת במשורה, בגדרי "מהדורה מחמירה" של הלכת חניון חיפה הידועה, כדבריו של השופט רובינשטיין בבר"ש 1958/09 עו"ד ברי נ' הועד המחוזי של לשכת עוה"ד בתל אביב, פסקה ז (10.5.2009). בענייננו קבע בית המשפט, לא מתעוררת כל שאלה עקרונית כללית המצדיקה רשות לערער, ומכאן שדין הבקשה להידחות.

בית המשפט חייב גם עו"ד גם ב 2,500 ₪ הוצאות משפט.

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי ותביעות ייצוגיות מאז שנת 2004.

 

נדחה ערעור המקור איסור הפרסום בפרשת הרפז יישאר על כנו

איסור הפרסום בפרשת הרפז יישאר על כנו- העליון דחה ערעור המקור

בית המשפט העליון דן בימים אלו בבקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי מרכז-לוד מיום 7.4.2019 בע"ח 2471-04-19 (השופט א' סטולר – סג"נ), בגדרה נדחה ערעור על החלטת בית משפט השלום בראשון לציון, לפיה נדחתה בקשת המבקשים להסיר את צו איסור הפרסום החל על חלק מן החומרים הקשורים לפרשת הרפז.

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס – כותב בערוץ 7 על תביעה ייצוגית

עו”ד נועם קוריס – כותב במקור ראשון

עו"ד נועם קוריס כותב בערוץ 20

תחילתה של פרשת הרפז בשנת 2010, אז נחשף בתקשורת מסמך ובו תכנית לבניית תדמית חיובית למועמד לכהונה כרמטכ"ל, האלוף (מיל') יואב גלנט, תוך פגיעה בשמו הטוב של הרמטכ"ל שכיהן בעת ההיא, רב-אלוף (מיל') גבי אשכנזי (להלן: אשכנזי). על גבי המסמך הוטבע סמליל (לוגו) משרדו של היועץ האסטרטגי והפרסומאי, אייל ארד. לאחר שנחשף המסמך, הגיש ארד תלונה במשטרה על זיוף, וטען כי אין לו קשר למסמך. לימים התברר, בעקבות חקירה במשטרה, כי המסמך זויף על-ידי סגן-אלוף (מיל') בועז הרפז (להלן: הרפז). הפרשה עוררה הד ציבורי וסיקור תקשורתי נרחב, ובמקביל, נחקרה על-ידי הרשויות השונות – מבקר המדינה, שפרסם ביום 6.1.2013 דוח שעסק בפרשה; המשטרה הצבאית; ומשטרת ישראל, שבדקה את היבטיה הפליליים של הפרשה. במסגרת החקירה הפלילית, נפתחו תיקי חקירה נגד המעורבים בפרשה, וביניהם כמה מן המשיבים לבקשה דנא: אשכנזי, אל"מ (מיל') ארז וינר (להלן: וינר), ששימש כעוזרו של אשכנזי, והיועץ המשפטי לממשלה, האלוף (מיל') ד"ר אביחי מנדלבליט (להלן: מנדלבליט), ששימש באותם ימים כפרקליט הצבאי הראשי. בהחלטת היועץ המשפטי לממשלה דאז, עו"ד יהודה וינשטיין, מיום 21.5.2015, נסגר תיק החקירה נגד מנדלבליט מחוסר אשמה. בהחלטה נוספת של היועץ המשפטי לממשלה מיום 20.1.2016, נסגרו גם תיקיהם של המעורבים האחרים בפרשה, זולת הרפז, אשר הועמד לדין, ולימים הורשע בעבירות של זיוף מסמך ושימוש במסמך מזויף.

כחלק מבדיקת מבקר המדינה והחקירה הפלילית, נתפסו, תומללו ונותחו מספר רב של שיחות טלפון והקלטות נפח אשר הוקלטו בלשכת הרמטכ"ל. השיחות הוקלטו בעקבות פקודה שנתן קודמו של אשכנזי בתפקיד, רב-אלוף (מיל') דן חלוץ, ולפיה הוקלטו שיחות הטלפון, ובוצעו הקלטות נפח בלשכת הרמטכ"ל, כברירת מחדל, 24 שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע. מאז החלו הרשויות לחקור בפרשה, הוצאו מספר צווי איסור פרסום ביחס לחומרי החקירה, לרבות השיחות שהוקלטו. כך למשל, בפסק הדין בבג"ץ 2759/12 וינר נ' מבקר המדינה (28.6.2012) (להלן: בג"ץ וינר), התקבלה בקשה מטעם מבקר המדינה, לאסור על פרסומם של החומרים ששימשו את המבקר בבדיקתו, והועברו למבוקרים לצורך גיבוש תגובתם לטיוטת דוח המבקר. כמו כן הוצאו צווי איסור פרסום נוספים בערכאות שונות, לבקשתן של המשטרה הצבאית ומשטרת ישראל, מכוח סעיף 70(ה) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (להלן: חוק בתי המשפט). בהמשך, ביום 21.6.2015, פנה אשכנזי לבית משפט השלום בראשון לציון, מכוח סעיפים 70(ד) ו-70(ה1)(1) לחוק בתי המשפט, בבקשה לאסור על פרסום כלל השיחות שלהן הוא צד, בשל פגיעה בפרטיותו. בהחלטה מיום 24.6.2015 נעתר בית המשפט לבקשתו, והוציא צו איסור פרסום גורף ביחס לכלל השיחות.

בשנים שחלפו, הוגשו, והתקבלו, מספר בקשות לצמצום צו איסור הפרסום הגורף. בתוך כך, הותרו לפרסום 14 שיחות, שחשיפתם נתבקשה בשנת 2014 על-ידי עיתון 'הארץ'. בהמשך, ביום 31.5.2015, התקבלה בקשה שהוגשה מטעם מדינת ישראל, ביחס ל-3 שיחות הקשורות להחלטה לגנוז את תיק החקירה בעניינו של מנדלבליט. כמו כן, נעתר בית המשפט לבקשה נוספת שהוגשה מטעם המדינה, בתחילת שנת 2016, ועניינה בהתרת פרסומן של שיחות שצוטטו או אוזכרו בהחלטת היועץ המשפטי לממשלה, לסגור את תיקי החקירה בעניינם של המעורבים האחרים בפרשה. בקשת רשות הערעור שלפנינו, עוסקת בבקשה נוספת לצמצום צו איסור הפרסום, שהוגשה ביום 27.2.2019 על-ידי המבקשים, העיתונאי ברוך קרא, ומערכת תכנית התחקירים 'המקור' (להלן ביחד: המקור). תחילה ביקשו 'המקור' להסיר את צו איסור הפרסום הגורף, ובהמשך גידרו את בקשתם להתרת פרסום תמלילים של 16 שיחות, שאותם ביקשו לשלב במסגרת כתבה העוסקת בהתנהלות לשכתו של אשכנזי, בחמשת הימים הסמוכים לחשיפת מסמך הרפז. במרוצת ההליך התברר, כי 4 מן השיחות המבוקשות כבר פורסמו בהתאם להחלטות קודמות, ועל כן נתחמה הבקשה ל-12 השיחות הנותרות. 'המקור' ביקשו לשדר את הכתבה האמורה לפני מועד הבחירות לכנסת ה-21, והסבירו כי העניין הציבורי בכתבה ובשיחות התעצם, משהודיע אשכנזי על כוונתו להתמודד בבחירות לכנסת.

הבקשה לצמצום צו איסור הפרסום נדחתה בהחלטת בית משפט השלום בראשון לציון מיום 31.3.2019. בהתאם להוראת סעיף 70(ד) לחוק בתי המשפט, שקל בית המשפט את זכות הציבור לדעת מזה, ואת פרטיותם של המשוחחים מזה. צוין, כי ההקלטות מלשכת הרמטכ"ל נועדו לצרכים ביטחוניים-מבצעיים, ונתפסו לצורכי חקירה, שבסופה הוחלט שלא להעמיד את מרבית המעורבים לדין. בית המשפט הוסיף, כי ההאזנה לשיחות במסגרת הליכי החקירה, גרמה לפגיעה משמעותית בפרטיותם של המעורבים. כמו כן, עמד בית המשפט על הצורך בשמירת מעטה סודיות על המתרחש בלשכת הרמטכ"ל, תוך אפשרות לקיום שיח חופשי בלשכות ביטחוניות בפרט, ולשכות ממלכתיות בכלל. נוכח האמור, קבע בית המשפט, כי "ללא קשר לתוכנן של 16 השיחות שלצורך פרסומן צמצמו המבקשים את בקשתם, מצאתי לעשות שימוש בסמכותי לפי סעיף 70(ד) לחוק בתי המשפט, ולקבוע כי פרסום איזה מהשיחות המוקלטות (שמע ותמליל) שנתפסו במהלך בדיקת המבקר ובמהלך חקירת הפרשה, עלול לפגוע פגיעה חמורה בפרטיותם של הצדדים לשיחות ושל אלו המוזכרים בהן, ומשכך צו איסור הפרסום יעמוד בעינו, ללא מגבלת זמן". מעבר לכך קבע בית המשפט, לאחר עיון בתמלילי השיחות, כי פרסומן של השיחות יפגע 'פגיעה של ממש' בפרטיותם של המשוחחים, וגם מטעם זה יש להותיר את צו איסור הפרסום על כנו.

על החלטה זו הוגש ערעור לבית המשפט המחוזי מרכז-לוד, ובהחלטה מיום 7.4.2019 נדחה הערעור. בית המשפט המחוזי ציין בהחלטתו, כי חרף הסכמתו עם התוצאה שאליה הגיע בית משפט השלום, "היה מקום להידרש במסגרת ההחלטה, לדיון פרטני בשיחות נושאות הבקשה דנן", ומשכך, בחן באופן פרטני את השיחות שפרסומן נתבקש. תחילה קבע בית המשפט, כי חלק מהשיחות חוסה תחת צו איסור הפרסום שניתן בפסק הדין בבג"ץ וינר, שכן מדובר בשיחות אשר נכללו בחומר החקירה ששימש את מבקר המדינה (להרחבה על אודות תנאיו של אותו צו איסור פרסום ראו בג"ץ וינר, בפסקה 12). עוד קבע בית המשפט, כי שיחה מסוימת שקיימו אשכנזי ומנדלבליט, מוגנת בחיסיון עו"ד-לקוח בשל אופי היחסים בין הרמטכ"ל, לבין הפרקליט הצבאי הראשי, וגם מן הטעם הזה אין להתיר את פרסומה. לאחר מכן, עמד בית המשפט על הוראת סעיף 70(ד) לחוק בתי המשפט, העוסקת באיזון הנדרש בין העניין הציבורי בפרסום, לבין שמירה על ערכים מתחרים, ביניהם "מניעת פגיעה חמורה בפרטיות" של המעורבים. בהקשר זה קבע בית המשפט, כי לא יהיה בפרסום השיחות כדי להביא לציבור תועלת בידיעתן, שכן החלקים הרלבנטיים מתוכן כבר פורסמו במסגרת דוח מבקר המדינה. מצד שני קבע בית המשפט, כי פרסום השיחות יפגע פגיעה חמורה בפרטיותם של אשכנזי, וינר, והמשוחחים האחרים. לפיכך נקבע, כי אין הצדקה לפרסם את השיחות, ובהתאם נדחה הערעור, וצו איסור הפרסום נותר בתוקפו.

מכאן בקשת רשות הערעור שלפנינו שבה לטענת 'המקור', בקשתם עונה על אמות המידה שנקבעו ברע"א 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, לו(3) 123 (1982) (להלן: הלכת חניון חיפה), לעניין מתן רשות ערעור, וזאת לאור חשיבותה הציבורית של פרשת הרפז. זאת ועוד נטען, כי החלטות בתי המשפט דלמטה מעוררות שאלות משפטיות בעלות חשיבות רוחבית, ובפרט מלינים 'המקור' על כך שבקשתם לצמצום צו איסור הפרסום נדחתה ללא קשר לתוכן השיחות.

לגופם של דברים נטען, כי בית המשפט המחוזי ערך איזון שגוי בין הפגיעה הנטענת בפרטיות המשוחחים, לבין חופש הביטוי, חופש העיתונות וזכות הציבור לדעת על אודות השיחות. לטענת 'המקור', נוכח חשיבותו של עקרון פומביות הדיון, יש ליתן פרשנות מצמצמת לחריגים המנויים בסעיף 70(ד) לחוק בתי המשפט. מכאן, שכדי להחיל את החריג שעניינו פגיעה בפרטיות, "יש להראות שהפגיעה החמורה בפרטיות היא משמעותית עד מאוד" (ההדגשה במקור – נ' ס'). בהקשר זה נטען, כי הערכאות דלמטה לא בחנו את השיחות מושא הבקשה באופן פרטני, ולמעט אמירות כלליות ולקוניות, לא הובהר מדוע פרסומן יפגע בפרטיות המשוחחים. לעמדת 'המקור', השיחות המבוקשות עוסקות בעניינים מקצועיים גרידא, ואינן קרובות לרף הנדרש לשם הוכחת פגיעה בפרטיות, בהקשר של איסור פרסום. אשר לעניין הציבורי שבפרסום השיחות טוענים 'המקור', כי שגה בית המשפט המחוזי במסקנתו, כי משפורסמו חלקים מן השיחות בדוחות הציבוריים, מוצה העניין הציבורי שבפרסום. לשיטתם, אין לקבל גישה שלפיה "דוח של מבקר המדינה או של היועץ המשפטי לממשלה סותם את הגולל א-פריורית על פרסומים נוספים באותו עניין בשל היעדר עניין ציבורי". כמו כן נטען, כי לפרסומן של השיחות נודעת חשיבות ציבורית עליונה, נוכח מיהות המשוחחים – אישי ציבור בדרגים הגבוהים ביותר, שחלקם מכהנים בתפקידים ציבוריים בכירים גם היום; ונוכח נושא השיחות – פרשת הרפז, אשר נושאת חשיבות ציבורית רבה כשלעצמה. 'המקור' הדגישו, כי לפרסום החומרים בעת הזאת משמעות רבה, נוכח כניסת אשכנזי לזירה הפוליטית. מעבר לאמור טענו 'המקור', כי בית המשפט המחוזי שגה בקביעתו, כי חלק מן השיחות חוסות תחת צו איסור הפרסום שהוּצא בבג"ץ וינר. לדבריהם, אותו צו ניתן על מנת להגן על טוהר הליך הביקורת של מבקר המדינה ותקינותו, ותחולתו מוגבלת לחומרים ששימשו את המבקר לשם כך. עוד נטען, כי גם הנימוק בדבר חיסיון עו"ד-לקוח, שלפי קביעת בית המשפט המחוזי מונע פרסום שיחות שקיימו אשכנזי ומנדלבליט – שגוי, שכן התנאים להכרה בחיסיון שכזה אינם מתקיימים בנדון דידן.

בתגובה מטעם אשכנזי (שאליה הצטרף וינר), נטען כי הבקשה אינה מצדיקה רשות ערעור, שכן בניגוד לטענת 'המקור' – אין בהחלטות בתי המשפט דלמטה משום שינוי מההלכה הקיימת, אלא ישום של עקרונות מוכרים. דחיית בקשת 'המקור' בבית משפט השלום, ודחיית ערעורם בבית המשפט המחוזי, נעשו לאחר בחינה פרטנית של השיחות האמורות על-ידי שתי ערכאות, ומשעה שהבקשה דנן לא מעוררת שאלה בעלת חשיבות עקרונית – אין הצדקה לבירור ב'גלגול שלישי'. לחלופין נטען, כי אם תינתן רשות לערער – יש לדחות את הערעור לגופו. לדבריו של אשכנזי, ברי כי פרסום תמלילי השיחות יפגע בפרטיותו, ובפרטיותם של צדדים נוספים, וזאת על-פי הוראות שונות בחוק הגנת הפרטיות, התשמ"א-1981 (להלן: חוק הגנת הפרטיות): סעיף 2(2) – האזנת סתר אסורה; סעיף 2(5) – העתקת תוכן כתב שלא נועד לפרסום, ללא הסכמה; וסעיף 2(9) – שימוש בידיעה על ענייניו הפרטיים של אדם, שלא למטרה שלשמה נמסרה. אשכנזי הסביר, כי ההקלטות בוצעו לצרכים צבאיים-מבצעיים, ולאחר מכן הואזנו ותומללו לשם הכנת דוח מבקר המדינה וקיום החקירה הפלילית. פרסום ההקלטות בתקשורת, יחרוג מהמטרות שלשמן נאספו ונתפסו. הדלפת תמלילי השיחות לגורמי תקשורת, כך נטען, אינה מקימה לציבור זכות לדעת את תוכנן. בהקשר זה הודגש, כי העובדה שאשכנזי היה נתון להאזנה רציפה, במשך שנים, היא חסרת תקדים, וגרמה לחדירה חמורה לפרטיותו. עוד צוין, כי גורמים רבים לקחו חלק ב'מפעל ההאזנה', וביניהם חיילים, שוטרים, פרקליטים – אולם על אף חשיפתם לחומרים הרגישים, לא בוצעה החתמה על טפסי סודיות, לא סומנו עותקים של התמלילים, או כיוצא באלה צעדים שמטרתם למנוע את חשיפתם שלא לצורך. מעבר לכך נטען, כי פרסום השיחות יפגע באינטרסים נוספים, שעיקרם בצורך לשמור על סודיות השיחות בלשכת הרמטכ"ל, ולאפשר לבעלי תפקידים ציבוריים לנהל שיח פרטי, פתוח ולגיטימי, מבלי חשש לפרסום דבריהם ברבים. נוכח האמור טוען אשכנזי, כי בנסיבותיו החריגות של העניין, מעצם חשיפת שיחותיו, תיגרם פגיעה אנושה בפרטיותו, ויש לאסור על פרסום כל שיחה נוספת מתוך מאגר השיחות שהוקלטו בלשכתו.

אשכנזי הוסיף וטען, כי בחינה פרטנית של השיחות המבוקשות מוליכה לאותה מסקנה. אותן שיחות כוללות התייעצויות פנימיות שלו עם עוזריו ויועציו; שיחות פרטיות על אלופים במטה הכללי של צה"ל; רכילות על גורמים שונים. בהקשר זה נטען, כי בעוד שפרסום שיחות אלו, לאור תוכנן, יפגע בפרטיות המשוחחים, העניין הציבורי שבפרסומן הריהו מוגבל. לעניין זה סבור אשכנזי, כי משפורסמו דוח מבקר המדינה והחלטת היועץ המשפטי לממשלה לסגור את תיקי החקירה – מומשה ומוצתה זכות הציבור לדעת. יתרה מכך, 'המקור' לא הצביעו על מידע קונקרטי שנכלל בשיחות המבוקשות, שלא פורסם בדוחות הציבוריים, ויש בו כדי להוסיף לעניין הציבורי. בחינה פרטנית של אותן שיחות, כך נטען, "מעלה בבירור כי לשיחות אלה אין כל תרומה ממשית לאינטרס הציבורי ולזכות הציבור לדעת". בהמשך טען אשכנזי, כי פרסום השיחות אסור גם מכוח צווי איסור פרסום קבועים וסופיים שהוציא בית משפט זה, במסגרת בג"ץ וינר, ובג"ץ 921/13 התנועה למען איכות השלטון נ' היועץ המשפטי לממשלה (9.10.2013). בשולי הדברים טען אשכנזי, כי ההקלטות מלשכתו מקורן בהאזנת סתר אסורה, שכן לא ידע על כך שמתבצעת הקלטה מלאה ורציפה, הכוללת גם הקלטת נפח.

בתגובה מטעם המדינה נטען, כי הבקשה אינה עומדת באמות המידה שנקבעו בהלכת חניון חיפה ואין מקום ליתן לגביה רשות ערעור. מכל מקום, נטען כי החלטות הערכאות דלמטה נכונות לגופן, ואין הצדקה להתערב בהן. לטענת המדינה, בנסיבות הייחודיות של העניין, "הפגיעה החמורה בפרטיות נובעת לא רק מתוכן השיחות, אלא גם או בעיקר מכך ששיחותיהם של המשיבים, ובייחוד המשיבים 2 ו-6 [אשכנזי ווינר – נ' ס'], הוקלטו למטרות אחרות לחלוטין, וכי המשיבים מעולם לא שיערו כי הקלטות אלו תתפרסמנה". עצם פרסום השיחות למטרה החורגת מהמטרה המקורית שלשמה הוקלטו השיחות – צרכים צבאיים-ביטחוניים – יפגע פגיעה חמורה בפרטיות המשוחחים. המדינה הזכירה, כי תיק החקירה שנפתח על רקע החשד הפלילי בעניינו של אשכנזי, ובגדרו בוצע מהלך החקירה החודרני, נגנז בעילה של העדר אשמה. על כל פנים, טוענת המדינה, הפגיעה בפרטיות נובעת גם מתוכן השיחות, המאופיינות כשיח בין עמיתים, בעל אופי פתוח, לא פורמלי, וזאת להבדיל מישיבות עבודה מקצועיות. הגנה על האפשרות לקיים שיחות שכאלו משרתת את האינטרס הציבורי שבשימור שיח חופשי בצבא ובארגוני ביטחון אחרים. עוד לעניין הפגיעה בפרטיות, ציטטה המדינה מהחלטת היועץ המשפטי לממשלה מיום 20.1.2013: "לא יהיה זה מיותר לציין, כי במהלך קריאת התמלילים והקשבה לחלק מהשיחות, נמצאנו לא אחת חווים גם תחושת אי נוחות רבה מעצם ההקשבה והחדירה לפרטיות של הדוברים". אשר לעניין הציבורי שבפרסום השיחות, הבהירה המדינה כי לעמדתה, ככלל, אין בדוחות ציבוריים כשלעצמם, כדי למצות את העניין הציבורי שבפרסום מסוים הקשור לאותם דוחות. יחד עם זאת, פשיטא שבמסגרת בחינת העניין הציבורי בפרסום, על בית המשפט להביא בחשבון את הנתונים שכבר פורסמו, לרבות מידע שהובא במסגרת דוחות ציבוריים. בנדון דידן, כפי שקבע בית המשפט המחוזי, לא נמצא בשיחות המבוקשות מידע חדש המוסיף על המידע שכבר מצוי בידי הציבור בקשר לפרשת הרפז. אשר לטענות בדבר ההשפעה של בג"ץ וינר, וקיומו של חיסיון עו"ד-לקוח ביחס לחלק מן השיחות, ציינה המדינה כי הקביעות באשר לנושאים אלו ניתנו מעבר לצורך, והטענות שהעלו ה'מקור' בהקשרים אלו אינן נדרשות להכרעה.

דיון בבקשה התקיים בבית המשפט העליון ביום 19.12.2019. במהלכו, שב ב"כ 'המקור' על הטענה, כי הבקשה מצדיקה רשות ערעור נוכח הקביעה התקדימית, לפיה במצבים שבהם הושג מידע באקט חודרני, ומבוקש לאסור על פרסום המידע מכוח הוראת סעיף 70(ד) לחוק בתי המשפט, ניתן לבסס פגיעה בפרטיות גם מבלי להידרש לתוכן המידע. עוד נטען, כי הבקשה מתייחסת לשיחות מסוימות שאין בהן מידע פרטי, ולפיכך לא תיגרם פגיעה בפרטיותם של המשוחחים. כמו כן נטען, כי בבקשות כגון דא הנטל הוא על מבקש איסור הפרסום, להוכיח שנפגעה פרטיותו, ואילו בתי המשפט דלמטה הפכו את היוצרות בכך שהטילו את הנטל על 'המקור', להסביר מהו העניין הציבורי בפרסום השיחות. מכל מקום, טען ב"כ המבקש, גלום בשיחות המבוקשות עניין ציבורי רב. לדבריו, פרשת הרפז עודנה מעוררת סימני שאלה, בין היתר בכל הנוגע להתנהלותם של אשכנזי ומנדלבליט. בהקשר זה הודגש, כי אין להסתפק במידע שפורסם במסגרת דוח מבקר המדינה והחלטת היועץ המשפטי לממשלה, ולתת למוסדות הציבור 'מונופול' על העניין הציבורי.

ב"כ המדינה השיב, כי פרשת הרפז 'נטחנה עד דק', רבות דובר על אודותיה, ובשלב זה, כל המידע הדרוש לציבור על מנת לגבש דעה מושכלת בנוגע לפרשה – כבר ראה אור. אשר לפגיעה בפרטיות צוין, כי בשים לב להיקף השיחות שהוקלטו בלשכת הרמטכ"ל, ולחשש מפני הדלפות נוספות, לא די בבחינה פרטנית של 12 השיחות המבוקשות, אלא יש לבחון את הדברים במבט צופה פני עתיד. כמו כן הדגיש ב"כ המדינה, כי הפגיעה בפרטיותו של אשכנזי, ופרטיותם של יתר המשוחחים, הוצדקה מלכתחילה על מנת למלא צרכים ביטחוניים-מבצעיים, ולאחר מכן לצרכי החקירה הפלילית, אולם אין בכך כדי לאפשר שימוש בשיחות לכל מטרה שהיא.

באת-כוחו של אשכנזי טענה, כי בכל ההזדמנויות שניתנו ל'מקור' – הן בערכאות דלמטה, הן בבקשת רשות הערעור, הן במהלך הדיון לפנינו – הם לא הסבירו מה נתחדש בשיחות המבוקשות, ובמה יועיל פרסומן לשיח הציבורי על אודות פרשת הרפז. כמו כן צוין, כי לאחר שגורמי החקירה הפכו כל אבן, והאזינו לשיחות רבות שהוקלטו בלשכתו של אשכנזי, נסגרה החקירה הפלילית בעניינו בעילה של העדר אשמה. בהקשר זה, הזכירה באת-כוחו של אשכנזי את עמדת המדינה כפי שהושמעה על-ידי ב"כ המדינה בדיון שהתקיים בבית משפט השלום: "הצו שהוצא כאן נוגע לכל השיחות המוקלטות, התחיל בחמש מאות אלף, נופו שלוחות לא רלוונטיות, והקשיבו בפועל למאה אלף שיחות, באמצעות 25 משקלטים במשך 6 חודשים. אם אני דנה בזה תאורטית ואני הולכת עם הידע שיש לי היום במנהרת הזמן אחורה, לשלב שבו פתחנו בחקירה […], היום אני יודעת על הראיות מה שלא ידעתי אז, שכלל לא היתה הצדקה בדיעבד להקשיב לשיחות הללו" (עמוד 118 לקובץ נספחי בקשת רשות הערעור; ההדגשה במקור – נ' ס').

פגיעה חמורה בפרטיות?

לפי קביעת בית המשפט העליון, הרי שהשיחות שפרסומן התבקש, הן חלק ממאגר עצום הכולל מאות אלפי שיחות שהוקלטו בלשכת הרמטכ"ל. ההקלטות בוצעו לצרכים צבאיים פנימיים, בעקבות פקודה שניתנה לפני כניסתו של אשכנזי לתפקיד. ההקלטות הללו שימשו לאחר מכן את מבקר המדינה במסגרת בדיקתו, ואת גורמי החקירה אשר בחנו את היבטיה הפליליים של הפרשה. בתוך כך, האזינו גורמי החקירה במשטרה לרבבות שיחות, הסתייעו לשם כך בחיילות מחיל המודיעין, ולמדו: "שם לכל ריס וציפורן, ולכל שערה בבשר החשוף" (לאה גולדברג, סליחות). מדובר בפעולת חקירה חריגה שבחריגות – האזנה רציפה ומתמשכת, לשיחות עבודה ושיחות פרטיות כאחד, הכרוכה בחדירה אל נבכי שגרת יומו של אשכנזי, וסיפקה הצצה יחודית אל רזי פעילות לשכת הרמטכ"ל. בהמשך, תומללו מאות שיחות אשר סווגו כרלבנטיות לעניין פרשת הרפז, וחלקן פורסמו במסגרת דוח מבקר המדינה והחלטת היועץ המשפטי לממשלה לסגור את תיקי החקירה. מקצת מתמלילי השיחות שלא פורסמו, הודלפו לידי 'המקור', אשר מבקשים להשתמש בהן למטרת שידור הכתבה האמורה.

סעיף 2(9) לחוק הגנת הפרטיות מורנו, כי "שימוש בידיעה על עניניו הפרטיים של אדם או מסירתה לאחר, שלא למטרה שלשמה נמסרה" – הריהו פגיעה בפרטיות. העניין שלפנינו נופל בגדרי הגדרה זו. משפורסם דוח מבקר המדינה, והתקבלה החלטת היועץ המשפטי לממשלה – מומשה המטרה שלשמה בוצעה ההאזנה. במצב דברים זה, בהתאם להוראת הסעיף הנ"ל, כל פרסום של שיחות נוספות מהמאגר, או שימוש בהן שלא לצורך שבגינו הוקלטו – יהיה בו משום פגיעה בפרטיותם של המשוחחים, וזאת ללא קשר לתוכן השיחות. אולם בכך לא תמה מלאכתנו, שכן הקביעה כי נפגעה פרטיותו של מאן דהוא, היא כשלעצמה אינה מספיקה; עלינו להידרש לתוכן השיחות. רק כך ניתן יהיה לקבוע אם הפגיעה בפרטיות היא חמורה, כדרישת סעיף 70(ד) לחוק בתי המשפט, ולהעריך את עוצמת הפגיעה, על מנת לאזנהּ אל מול מידת העניין הציבורי בפרסום.

לאחר שבית המשפט העליון עיין בתמלילי השיחות הנדונות, בא הוא לכלל מסקנה כי פרסומן יביא לפגיעה חמורה בפרטיותו של אשכנזי, ובפרטיותם של המשוחחים הנוספים. מטבע הדברים, לא צוטטו בהחלטה מקטעי השיחות המבוקשות; אחרת – תסוכל מטרת צו איסור הפרסום. אך נאמרבתמצית:כי השיחות מלמדות על הרגלי עבודה של אשכנזי; יש בהן פרטי רכילות על צדדים שלישיים; התייעצויות פנימיות של אשכנזי עם יועציו, חלקן בנושאים שאינם נוגעים לפרשת הרפז; שיחות אישיות הנוגעות לדילמות פרטיות של המעורבים. מעבר לכל אלה, השיחות מאופיינות בנימה חופשית ולא רשמית. שיח פרטי בין עמיתים לעבודה, בין מפקד ליועציו ופקודיו. פרסומן יפגע בפרטיות המשוחחים, כמו גם באינטרס הציבורי לאפשר שיח פתוח בלשכות בכירים בכלל, ובלשכות ביטחוניות בפרט. לצרכי הניהול השוטף של הצבא, נדרש הרמטכ"ל לקיים שיחות והתייעצויות פרטיות. הידיעה על כך שיש 'אוזניים לכותל', המקשיבות לכלל השיחות היוצאות והנכנסות אל קווי הטלפון של הרמטכ"ל, כמו גם הקלטה רציפה של המתרחש בתוך כותלי הלשכה, לצד חשש מפני שהחומרים יודלפו לצדדים שלישיים ויפורסמו לרשות הרבים – עלולה ליצור אפקט מצנן משמעותי; וזאת ידע כל אדם המצוי תחת מעקב. הרמטכ"ל יחויב לשקול כל תג ותג, לחשוב על השפעות הרוחב של אמירותיו, גם כאשר מדובר בשיחות שגרתיות בענייני דיומא, עם יועציו הקרובים ביותר. תהא זו מגבלה קשה שעלולה לפגוע בתפקודו, וכפועל יוצא מכך, בתפקוד הצבא כולו. הדעת נותנת, כי למען ניהול תקין של הצבא (ושל רשויות ציבור וארגוני ביטחון אחרים), עלינו לשמר מתחם שבו ניתן לדבר בחופשיות, בפרטיות, מבלי שתאפיל על המשוחחים עננה מתמדת בדמות חשש מפני פרסום אמירותיהם. אמנם מדובר בשיחות פרטיות-מקצועיות, ולא בשיחות פרטיות בנושאים אישיים, ויש בכך כדי להפחית קמעא מעוצמת הפגיעה, אך עובדה זו אינה משנה את המסקנה העקרונית בנוגע לפגיעה בפרטיות.

על יסוד האמור, התגבש לפי החלטת בית המשפט העליון התנאי הקבוע בסעיף 70(ד) לחוק בתי המשפט – פרסום השיחות יביא לפגיעה חמורה בפרטיות, אשר יש בה כדי להצדיק את הותרת צו איסור הפרסום על כנו.

לעניין העניין הציבורי בפרסום השיחות, מן העבר השני, ניצבים גם כן ערכים כבדי משקל כשלעצמם: חופש הביטוי, חופש העיתונות, זכות הציבור לדעת – כולם ערכים ראשונים במעלה. יתכנו מצבים שבהם על אף פגיעה בפרטיות, העניין הציבורי שבפרסום מסוים יצדיק את הפרסום. אולם חשוב לדייק מהו אותו 'עניין ציבורי': "פרסום שיש בו עניין ציבורי פורש בפסיקה לא כפרסום שמעניין את הציבור, ובכך יש בו אולי כדי 'לספק מזון לסקרנים או למלא יצרם של רכלנים', אלא כפרסום שיש לציבור תועלת בידיעתו, למשל בכך שהוא תורם לגיבוש דעתו בעניינים ציבוריים או מסייע לשיפור אורחות חייו" (עניין חברת החדשות, פסקה 38). עינינו הרואות, בכל הנוגע לעניין ציבורי – לא לילך רכיל אנו מבקשים, אלא לחשוף מידע שבידיעתו תועלת של ממש לציבור. כפי שיפורט להלן, סבורני כי העניין הציבורי הגלום ב-12 השיחות המבוקשות – אינו עונה על הגדרה זו, ואינו מצדיק את פרסום השיחות.

'המקור' משליכים יהבם על העניין הציבורי שבפרשת הרפז בכללותה. על כך אין חולק – העניין הציבורי בפרשת הרפז רב. מדובר בפרשה מורכבת, אשר עסקה בממשק שבין בכירי צה"ל בדרגים הגבוהים ביותר, לבין הדרג המדיני הבכיר. הפרשה עוררה קשת רחבה של שאלות – אתיות, ציבוריות ופליליות – ולא לחינם הולידה בדיקה נרחבת של מבקר המדינה, וחקירה פלילית של המעורבים. אינטרס ציבורי חשוב הוא, כי פרשות מעין אלו יבדקו ויחקרו עד תום, וכי פרטים מתוכן יפורסמו ברבים, לצורך ביקורת על רשויות הציבור, ובמטרה שהציבור יוכל לגבש דעה מושכלת על התנהלות אישי הציבור. אלא שענייננו אינו באומדן העניין הציבורי שבפרשת הרפז, כי אם באיתור 'תוספת העניין', התועלת השולית שיביא עמו פרסום 12 השיחות הנדונות. בנסיבות אלו, הוטל על 'המקור' להראות מה יתנו ומה יוסיפו השיחות המסוימות על המידע שכבר פורסם בנוגע לפרשה.

פרשת הרפז מעסיקה את השיח הציבורי מזה עשור. כפי שטענו 'המקור' בבקשתם, הפרשה זכתה "לסיקור ועיסוק נרחב, כמעט חסר-תקדים" (פסקה 19 לבקשת רשות הערעור). העיסוק בנושא לא הסתכם בסיקור תקשורתי. הפרשה עברה תחת שבט הביקורת של מבקר המדינה, ודרישה וחקירה של היועץ המשפטי לממשלה, אשר הוציאו דוחות מפורטים שפורסמו לעיני הציבור. אמת נכון הדבר, דוחות ציבוריים – כגון דוח מבקר המדינה והחלטת היועץ המשפטי לממשלה – אינם ממצים, כשלעצמם, את העניין הציבורי בנושא שבו הם עוסקים. יש להותיר פתח לביקורת ציבורית ותקשורתית החורגת אל מעבר לאמור באותם דוחות, ואין מקום לשלול, א-פריורית, את קיומו של מידע נוסף רלבנטי, מחדש וראוי לפרסום. יחד עם זאת, בבחינת עניין ציבורי בפרסום מסוים, לא ניתן להתעלם ממידע שכבר פורסם בקשר לנושא הנדון, בין אם בתקשורת, בין אם במסגרת דוחות ציבוריים שונים. ההיקף הנרחב של המידע שכבר פורסם על אודות פרשת הרפז, מחדד את הנטל המוטל על 'המקור', להסביר מה הייחוד שבשיחות המבוקשות, כיצד יתרום פרסומן לשיח הציבורי. כזאת לא נעשה בענייננו; לא בבקשת רשות הערעור, גם לא בדיון לפנינו. אדרבה, עיון בתמלילי השיחות, וביתר המידע שהובא לעיוננו, מלמד שלא 'כצעקתה'; רב הגלוי על הנסתר. התועלת השולית שתצמח מפרסום השיחות המבוקשות היא זניחה ביחס למידע הרב שכבר פורסם, ואינה מצדיקה את הפגיעה בפרטיות שבצמצומו של צו איסור הפרסום.

'המקור' באו בשם עקרונות יסודיים וחשובים במשפטנו: קידום שיח ציבורי ביקורתי ומימוש זכות הציבור לדעת, לצד חשש מהגבלות לא מידתיות על חופש העיתונות, אשר יצננו את פעילותם של גופי התקשורת. לעיתונות החוקרת תפקיד מרכזי בחברה דמוקרטית, ועלינו להיזהר מלכבול את ידיה, לנטרל את אופייה הביקורתי. אכן, "חופש העיתונות מגלם בתוכו לא רק את זכותו של העיתונאי, אלא גם את זכותו של כל פרט ופרט בחברה ליהנות מפירותיה של עבודת העיתונות ואת אינטרס הציבור בעצם קיומה" (דנ"א 2121/12 פלוני נ' אילנה דיין, פסקה 52 לפסק דינו של הנשיא א' גרוניס (18.9.2014)). בל נשכח שחשיפה עיתונאית היא שהביאה את פרשת הרפז לידיעת הציבור – וטוב שכך. אולם אין בהותרת צו איסור הפרסום על כנו משום פגיעה בחופש העיתונות, או בזכות הציבור לדעת, אלא מידה טובה של מתינות, ושמירה על מעמדה הנעלה של הזכות לפרטיות. הציבור סקרן, כָּמֵהַּ למידע, לבטח כשבאישי ציבור בכירים עסקינן. אל לבית המשפט להתפתות ולהרוות את צמאונם של הסקרנים, לפרסם חומרים רגישים מכל הבא ליד. שומה על בית המשפט לקיים איזון אמיתי ושקול, לתת את הדעת על פגיעה אפשרית בפרטיות, או באינטרסים אחרים, מול העניין הציבורי שבפרסום החומר המבוקש. בנדון דידן, איזון בין הערכים המתחרים הביאני לכלל מסקנה, כי אין הצדקה לצמצם את צו איסור הפרסום על השיחות שהוקלטו בלשכת הרמטכ"ל, ולפרסם את השיחות שביקשו 'המקור'.

ודוק: אין באמור לעיל כדי ליתן 'חסינות' מוחלטת לבעלי תפקידים ציבוריים מפני דיון ציבורי בעניינם; לא על דרך הכלל, ולא בעניין הפרטני של פרשת הרפז. בנסיבות מתאימות, מוצדק וראוי יהיה לפרסם חומרים, גם אם הושגו באמצעות מקורות רגישים, גם כשמדובר באישי ציבור בכירים. אשר למאגר השיחות שהוקלטו בלשכת הרמטכ"ל, במבט צופה פני עתיד – ככל שיוגשו בקשות נוספות להסרת צו איסור הפרסום הגורף או לצמצומו, תיבחן כל בקשה לגופה, בהתאם לנסיבותיה. מכל מקום, בהתחשב בנסיבות הייחודיות שבהן הוקלטו השיחות, אם אכן יוגשו בקשות שכאלה, יִדָּרשו המבקשים להצביע על טעמים חזקים אשר יצדיקו סטייה מן האיזון שנקבע עד כה.

על יסוד האמור, הוחלט כי פרשת הרפז חשובה, אך זכות הציבור לדעת מומשה בה; וכאן בשולי הפרשה, ההגנה על הפרטיות במה שנוגע לתריסר שיחות הטלפון הנדונות, גוברת על זכות הציבור לדעת את תוכנן.

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי ותביעות ייצוגיות מאז שנת 2004.

 

אזרח הגיש נגדו קובלנה פלילית והוא לא יקבל סניגור ציבורי

נועם קוריס

בית המשפט העליון הכריע בימים אלו בערעור על החלטת הרשמת ש' עבדיאן בבש"פ 8229/19 מיום 19.12.2019, אשר דחתה השגה על החלטת מזכירות בית המשפט שלא לקבל למרשם הליך ערעורי על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (השופטת ד' ברלינר) בעק"נ 44657-10-19 מיום 5.11.2019.

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס – כותב בערוץ 7 על תביעה ייצוגית

עו”ד נועם קוריס – כותב במקור ראשון

עו"ד נועם קוריס כותב בערוץ 20

ביום 5.11.2019 מחק בית המשפט המחוזי ערעור שהגיש המערער על החלטת בית משפט השלום (השופטת ת' שחם קינן, ק"פ 31311-05-19) במסגרתה נדחתה בקשת המערער למנות לו סנגור מהסניגוריה הציבורית. בית המשפט המחוזי נימק החלטתו בכך שלא ניתן להגיש ערעור על החלטת ביניים בהליך פלילי.

המערער ביקש לנקוט בהליך ערעורי על החלטת בית המשפט המחוזי, אך מזכירות בית משפט זה סירבה לקבל את ההליך למרשם. המערער הגיש השגה על החלטת המזכירות, אשר נדחתה על ידי הרשמת ביום 19.12.2019. נקבע כי לא נפלה טעות בהחלטת המזכירות, שכן משלא ניתן לערער על החלטת ביניים בהליך פלילי, קל וחומר שלא ניתן להגיש הליך ערעורי על החלטה שמחקה ערעור על החלטת ביניים מעין זו.

בערעור שהוגש לעליון, המערער טען כי יש לאפשר לו להגיש את ההליך המבוקש, ולדון בבקשתו לייצוג מטעם הסניגוריה הציבורית. המערער הפנה להחלטות של בית משפט העליון אשר לשיטתו מבססות את זכותו להגיש את הערעור, ביניהן החלטה מיום 9.7.2019 בע"פ 3798/19 במסגרתה הורה בית המשפט בעניין מינוי סניגור פרטי במימון המדינה למערערת שם על החזרת הדיון לערכאה הדיונית.

בית המשפט העליון קבע כי דין הערעור להידחות. נקבע שלא נפל כל פגם בהחלטת הרשמת אשר מצדיק את התערבות ערכאת הערעור. כאמור בהחלטת הרשמת ובהחלטת בית המשפט המחוזי, החלטה בעניין בקשה למינוי סנגור מהסניגוריה הציבורית היא החלטת ביניים בהליך פלילי אשר ניתן לערער עליה רק במסגרת הערעור על פסק הדין הסופי (ע"פ 3269/19 פלוני נ' הסניגוריה הציבורית (4.6.2019); ע"פ 6907/19 שם טוב נ' מדינת ישראל, פסקה 5 (11.11.2019)). מכאן שגם לא היה מקום לקבל את ההליך לרישום, והחלטת מזכירות בית המשפט בעניין זה ניתנה בדין (ראו: בש"פ 7884/19 שם טוב נ' מדינת ישראל (28.11.2019)). כמו כן, אין לשעות לטענת המערער באשר להחלטה בע"פ 3798/19 בה לכאורה ניתנה זכות ערעור, שכן באותו מקרה בית המשפט לא דן בערעור לגופו של עניין והחזיר את התיק לערכאה הדיונית בשל הסכמת המשיבה.

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי ותביעות ייצוגיות מאז שנת 2004.

 

נשכח חודש במעצר- טעות בחישוב הימים על ידי המדינה

נועם קוריס

נשכח חודש במעצר- טעות בחישוב הימים על ידי המדינה

אל בית המשפט העליון הגיעה בקשת המדינה להאריך את מעצרו של נאשם, כחודש לאחר שמעצרו הקודם הסתיים וכאשר המדינה חישבה את ימי המעצר עם שגיאות. מה החליט בית המשפט העליון ?

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס – כותב בערוץ 7 על תביעה ייצוגית

עו”ד נועם קוריס – כותב במקור ראשון

עו"ד נועם קוריס כותב בערוץ 20

עו"ד נועם קוריס – סוגיות משפטיות ב – ישראל היום!

מדיניות פרטיות

בית המשפט העליון נדרש בימים אלו ליתן החלטה במסגרת בקשה ראשונה להארכת מעצר בפיקוח אלקטרוני לפי סעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים), בתשעים יום או עד למתן הכרעה בתיק העיקרי (ת"פ 36814-12-18, בית המשפט המחוזי בחיפה).

בהתאם להחלטה, עולה שהתיק כדברי ההחלטה "נסע בנתיב שלא רבים נוסעים בו" – וטוב שכך. די לדברי בית המשפט העליון להפנות לכך שבבקשה מבוקשת הארכת מעצר של תשעים ימים, החל מתאריך 16.10.2019, והיא הוגשה בתאריך 19.11.2019. הסיבה לפער זה נעוץ בכך שהמדינה עשתה טעות חישובית בשדה של מעצר מעורב – מעצר מאחורי סורג ובריח ומעצר באיזוק אלקטרוני, ביחס לסעיף 62 לחוק המעצרים. מתברר כי הטעות התגלתה למדינה בתאריך 19.11.2019.

בית המשפט העליון שמע את טענות הצדדים וקבע שיתן החלטה מנומקת בבקשה שהגישה המדינה כבר בימים הקרובים, בינתיים לפי החלטת בית המשפט נותרה הסוגיה הבאה: מה דינו של המשיב כעת? התשובה לכך ברורה: אין הוא נמצא במעצר. סעיף 61(א) לחוק המעצרים קובע:

נאשם, שלאחר הגשת כתב אישום נגדו, היה נתון במעצר בשל אותו כתב אישום תקופה המצטרפת כדי תשעה חודשים, ואם היה נתון המעצר בפיקוח אלקטרוני – תקופה המצטרפת כדי 18 חודשים, ומשפטו בערכאה הראשונה לא נגמר בהכרעת דין, ישוחרר מן המעצר, בערובה או ללא ערובה. (הדגשה שלי)

זו לשון החוק והיא קטגורית. אין זה פוסל את האפשרות להגיש בקשה להארכת מעצר, אבל עד ששופט בית המשפט העליון יאריך את המעצר מעבר לתשעים יום, אין הסמכה להחזיק את המשיב במעצר. הפסיקה הדגישה כי מעצר באיזוק אלקטרוני נחשב למעצר לעניין זה (ראו בש"פ 4206/16 מדינת ישראל נ' טחימר (3.11.2016)).

עם כל ההבנה לעומס של הפרקליטות, יש להידרש לעניין הבא. למעשה מדובר בשתי תקופות: התקופה הראשונה – 16.10.2019 עד 19.11.2019 – בה המערער הוחזק במעצר בלי סמכות (להלן: התקופה הראשונה). זוהי תקופה של למעלה מחודש ימים. התקופה השנייה היא מה-19.11.2019 עד היום – 21.11.2019 (להלן: התקופה השנייה). זוהי תקופה קצרה של יומיים. ואולם, בהיבטים עקרוניים שונים הפגם בתקופה השנייה חמור יותר מהתקופה הראשונה. הסיבה לכך היא שהפגם בתקופה הראשונה נעשה מתוך טעות. המדינה לא הייתה מודעת לכשל. ברם, התקופה השנייה – הגם שהיא קצרה – הייתה אחרי שהכשל התברר למדינה. בנסיבות אלו, יש להקפיד אף ביתר שאת על הוראות החוק. נזכיר ונזכיר שוב כי מדובר במעצר. אין עוצרים ללא אסמכתא בחוק או ללא החלטה שיפוטית. שני הדברים אינם בנמצא במקרה זה. בנסיבות אלו היה על המדינה להודיע כי כל עוד בית משפט זה לא נתן החלטה להאריך את מעצרו של המשיב, לא ניתן להחזיק אותו במעצר באיזוק אלקטרוני.

באת-כוח המשיב הודיעה כי היא מסכימה ומבקשת שהמשיב ימשיך לשהות במקום בו הוא נמצא – "בית חם", מסגרת טיפולית פרטית המשמשת כחלופת מעצר – אך לא בתנאי מעצר באיזוק אלקטרוני. הדין עימה.

יוצא כי על המדינה להפיק שני לקחים ממקרה זה: הלקח הראשון, והתייחסתי לכך בהחלטות שונות קודמות, הוא כי בעידן המחשב יש לוודא שהמעקב אחרי סיום תקופת המעצר והצורך להגיש בקשה לפי סעיף 62 לחוק המעצרים נעשה, כדי ששגיאות כאלו לא יחזרו. באת-כוח המדינה הודיעה בדיון כי בכוונת המדינה להדק את הנהלים – וחבל שהדבר לא נעשה קודם. הלקח השני הוא שכאשר מתבררת טעות, מצופה דווקא מהמדינה להקפיד לפעול לפי נתיב הדין. נציין את המובן מאליו – מעצר הוא פגיעה חמורה בחירותו של אדם. לנוכח האינטרס הציבורי להגן על החברה, ניתן גם ניתן לעצור אדם כאשר הדבר נדרש. אך זאת ייעשה רק בהתאם להוראות הדין.

לכן, יש להבהיר כי בשלב זה המשיב אינו מוחזק במעצר באיזוק אלקטרוני. תנאי השחרור האחרים בתוקף.

עוד קבע בית המשפט העליון בהחלטתו, כי ההחלטה המנומקת בבקשת המדינה להארכת מעצר לפי סעיף 62 לחוק המעצרים, תוך חידוש תנאי המעצר באיזוק אלקטרוני, תינתן בימים הקרובים.

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק דיני אינטרנט, פרטיות ובייצוג משפטי ותביעות ייצוגיות מאז שנת 2004.

נדחתה עתירה למתן אישור הגשת קובלנה נגד פרקליטים

במסגרת העתירה שנדחתה בימים אלו על ידי בג"צ,מירה וד"ר דניאל כרסנטי העותרים, ביקשו כי בג"צ יורה למשיבים להשיב לשתי פניות של העותרים שעניינן בקשה למתן "אישור לתביעה אישית כנגד פרקליטים מפרקליטות מח"ש", האחת מאוגוסט 2018 והשנייה מיולי 2019. לדברי העותרים, הפניות הוגשו בהתאם לסעיף 69 לחוק סדר הדין הפלילי, [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 שלפיו: "לא תוגש קובלנה לפי סימן זה על עובד המדינה בשל מעשה שעשה תוך מילוי תפקידו, אלא בהסכמת היועץ המשפטי לממשלה". כן נטען כי אף שהתקבל מענה מסוים לפנייה הראשונה מאוגוסט 2018, מדובר במענה חלקי וחסר מאחר שאין בו התייחסות להגשת "תביעה פלילית" נגד הפרקליטים.

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס – כותב בערוץ 7 על תביעה ייצוגית

עו”ד נועם קוריס – כותב במקור ראשון

עו"ד נועם קוריס כותב בערוץ 20

עו"ד נועם קוריס – סוגיות משפטיות ב – ישראל היום!

מדיניות פרטיות

בתגובה המקדמית מטעם המשיבים נמסר כי לאחר הגשת העתירה, ביום 22.10.2019, ניתן מענה מפורט לבקשה העותרים לנקוט בקובלנה הפלילית. משכך, נטען כי העתירה מיצתה את עצמה ויש להורות על מחיקתה.

משניתן מענה לבקשת העותרים לנקוט בקובלנה פלילית, אין עוד תוחלת לסעדים שנתבקשו בעתירה; והצדק עם המשיבים כי היא התייתרה. ויוער, כי עצם העובדה שהמענה מוען רק לעותר 1, איננה גורעת מכך.

משאלה פני הדברים, העתירה נמחקה; ובקשת העותר 1 להשיב לתגובה המקדמית – שאינה אלא ההתייחסות שמבוקש להגיש – נדחתה. בנסיבות המקרה ולמרות שהמענה התקבל רק לאחר הגשת העתירה, לא ניתן צו להוצאות. למעלה מן הצורך ובלא להביע עמדה, הובהר על ידי בג"צ כי ככל שהעותרים מעוניינים בכך, פתוחה בפניהם הדרך להשיג על המענה שהתקבל באמצעים העומדים להם על פי דין.

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק דיני אינטרנט, פרטיות ובייצוג משפטי ותביעות ייצוגיות מאז שנת 2004.

הפקעת הדירה לא תעוכב, יקבל רק 3 מיליון ש"ח בינתיים

נועם קוריס

במסגרת המהלכים לפיתוח טיילת תל אביב הפקיעה עיריית תל אביב דירה מידי תושב, בית המשפט העליון הכריע בימים אלו בבקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופטת ל' ביבי) בה"פ 28125-05-11 מיום 9.9.2019 בגדרו התקבלה בקשת המשיבות עיריית תל אביב והועדה לתכנון ובניה להפקעת הדירה בה מתגורר המבקש (להלן: הדירה), וניתן צו למסירת החזקה בדירה בתוך שלושה חודשים מיום מתן פסק הדין. עוד נקבע כי המבקש זכאי לפיצוי בגין ההפקעה בסך של 3,075,408 ש"ח.

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס – כותב בערוץ 7 על תביעה ייצוגית

עו”ד נועם קוריס – כותב במקור ראשון

עו"ד נועם קוריס כותב בערוץ 20

עו"ד נועם קוריס – סוגיות משפטיות ב – ישראל היום!

מדיניות פרטיות

המבקש הגיש ערעור על פסק הדין, ובצדו בקשה לעיכוב ביצועו, היא הבקשה שנדונה עתה. בערעורו השיג המבקש על קביעותיו של בית המשפט המחוזי הן בעניין חוקיות ההפקעה והן בעניין סכום הפיצוי שנפסק לזכותו. כך, נטען כי המבקש מחזיק בנכס ששטחו הוא 153 מ"ר (שתי יחידות), ולא 74 מ"ר (יחידה אחת) כפי שנקבע בפסק הדין. עוד נטען כי המבקש זכאי לפיצוי בגין החצר שבמקרקעין מושא המחלוקת, וכי נפלו פגמים בחוות הדעת השמאית של המומחה שמונה מטעם בית המשפט. לנוכח כל האמור, נטען כי יש לבטל את ההפקעה, ולחילופין להורות למשיבות לשלם למבקש פיצויי הפקעה בסך של כ-14 מיליון ש"ח.

בבקשת עיכוב הביצוע טוען המבקש כי סיכויי הערעור להתקבל טובים, לנוכח הטעויות בפסק הדין עליהם הצביע המבקש בערעורו. עוד נטען כי שיקולי מאזן הנוחות מטים את הכף לעבר קבלת הבקשה. בתוך כך, נטען כי אם לא יעוכב ביצועו של פסק הדין עלול להיגרם למבקש נזק בלתי הפיך, וערעורו על חוקיות ההפקעה יהפוך לתיאורטי. המבקש טוען עוד כי המקרקעין עליהם בנויה הדירה כוללים נכסים רבים ונוספים אשר פינויים טרם החל, והוא לא צפוי להתבצע בעתיד הקרוב. משכך, נטען כי המשיבות לא תפגענה אם יעוכב ביצועו של פסק הדין עד להכרעה בערעור.

המשיבות מתנגדות לבקשת עיכוב הביצוע, וטוענות כי דינה להידחות. בתוך כך נטען כי פסק הדין של בית המשפט המחוזי עסק אך בגובה הפיצוי הכספי המגיע למבקש בגין הפקעת הדירה, וזאת משום שהמבקש כלל לא העלה טענות נגד ההפקעה או חוקיותה במסגרת תשובתו להמרצת הפתיחה. משכך, נטען כי המבקש אינו רשאי להעלות טענות אלה במסגרת הערעור ובקשת עיכוב הביצוע, וכי אף הסיכוי לקבלת טענותיו בדבר גובה הפיצוי קלוש, שכן פסק הדין מבוסס על הערכת שמאי ועל קביעות עובדתיות בדבר גודל הדירה וזכויותיו של המבקש בה.

המשיבות מוסיפות כי סכום הפיצוי שנקבע בפסק הדין (בניכוי מיסי חובה כדין ומימוש עיקול שהוטל על-ידי עורך דינו של המבקש בעבר) כבר הופקד אצל באת-כוח המבקש. בנסיבות אלה, נטען כי אף שיקולי מאזן הנוחות תומכים בדחיית הבקשה. נטען כי אף אם בסופו של דבר יתקבלו טענותיו של המבקש בדבר גובה הפיצוי, הרי שאין חשש שהמבקש לא יוכל לגבות את הסכום הנוסף שייפסק מהעירייה. כן נטען כי המבקש יכול לעשות שימוש בפיצוי שהועבר לבאת כוחו לשם מציאת מגורים חלופיים, ולו לתקופת הביניים עד להכרעה בערעור. לבסוף, המשיבות מוסיפות כי הדירה ממוקמת על שפת הים, וכי אי-פינויה מונע המשך פיתוח חיוני של הטיילת באופן הגורם לנזק ציבורי.

לאחר העיון בבקשה ובתשובה לה, הגיע בית המשפט העליון לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות.

בית המשפט המחוזי קבע בפסק דינו כי הטענות בדבר אי-חוקיות ההפקעה מהוות הרחבת חזית וכי המבקש העלה טענות אלה לראשונה בסיכומיו. כך, בתשובתו להמרצת הפתיחה כמו גם בתצהיר שהגיש הבהיר המבקש כי "אינני נכנס לשאלת מהות ההפקעה והפינוי המתבקשת … ואולם אני מתנגד … לטענות … לפיהם עלי למסור את החזקה בנכס … בטרם יינתן לי פיצוי ודיור חלופי" (ראו פסקה 33 לפסק דינו של בית המשפט המחוזי, וסעיף 5 לתצהיר המבקש). לנוכח האמור, דחה בית המשפט המחוזי טענות אלה. עוד צוין בהקשר זה, כי בנסיבות בהן טענות אלה הועלו לראשונה רק בשלב הסיכומים, הרי שהמבקש אף לא הניח תשתית עובדתית לתמיכה בהן. עוד נקבע, בבחינת למעלה מן הצורך, כי יש לדחות את טענות המבקש בדבר חוקיות ההפקעה אף לנוכח הכלל לפיו אין לאפשר טענות כאלה במסגרת הליך למסירת חזקה בהתאם לסעיף 8 לפקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור), 1943, כבענייננו.

בנסיבות אלה, ומבלי לטעת מסמרות בנדון, סבר בית המשפט העליון כי סיכויי הערעור להתקבל בשאלת חוקיות ההפקעה – קלושים.

לנוכח האמור, ואף מבלי להידרש לשאלת סיכויי הטענות הנוספות שבערעור להתקבל, לא נמצא טעם להורות על עיכוב ביצוע פסק הדין המחייב את המשיבות לשלם למבקש את פיצויי ההפקעה. שהרי, אף אם טענותיו של המבקש בדבר גובה הפיצוי לו הוא זכאי תתקבלנה, הרי שהמשיבות תשלמנה את הסכום שייפסק, ככל שייפסק, ללא כל קשר לסכום שכבר שולם על ידן. משכך, ואף לנוכח האמור בתשובת המשיבות בדבר האינטרס הציבורי בהמשך פיתוח הטיילת, דין הבקשה להידחות.

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק דיני אינטרנט, פרטיות ובייצוג משפטי ותביעות ייצוגיות מאז שנת 2004.

נעדר מעבודות השירות וישב מאחורי סורג ובריח

נועם קוריס משה אביב

נעדר מעבודות השירות וישב מאחורי סורג ובריח

היעדרות ללא אישור מעבודות השירות יכולה לעלות בהמרת העונש בחזרה למאסר מאחורי סורג ובריח.

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס – כותב בערוץ 7 על תביעה ייצוגית

עו”ד נועם קוריס – כותב במקור ראשון

עו"ד נועם קוריס כותב בערוץ 20

עו"ד נועם קוריס – סוגיות משפטיות ב – ישראל היום!

בית המשפט העליון דן בימים אלו בבקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי (השופטת ט' חיימוביץ) בעת"א 9480-09-19 מיום 3.10.2019, בגדרו נדחתה עתירת המבקש לביטול החלטת ראש אגף האסיר בשירות בתי הסוהר שהורתה על הפסקת עבודות השירות שריצה המבקש, ונשיאת יתרת עונשו בדרך של מאסר מאחורי סורג ובריח.

המבקש הורשע על פי הודאתו בעבירות של התפרצות, גניבה, קבלת דבר במרמה, הונאה בכרטיס חיוב וניסיון הונאה בכרטיס חיוב. ביום 18.1.2018 נגזר דינו של המבקש לעונש של שישה חודשי מאסר בפועל לריצוי בדרך של עבודות שירות, ועונשים נלווים נוספים. בגזר הדין נקבע כי המבקש יבצע את עבודות השירות ב"בית לשובע" בתל אביב.

פסק דינו של בית המשפט המחוזי וגיליונות השימוע בעניינו של המבקש מגוללים מסכת ארוכה של התחמקויות והיעדרויות מצדו של המבקש בקשר לעבודות השירות שנדרש לעשות. יצוין בתמצית כי עולה שלמבקש ניתנו הזדמנויות רבות חוזרות ונשנות להשלים את עבודות השירות שהושתו עליו, אך הוא הרבה להיעדר ללא אישור (כאשר בחלק מהחודשים עבד במשך ימים ספורים בלבד), חדל מלהגיע למקומות עבודה מיוזמתו, נפלט ממקומות עבודה לאחר שסירב לבצע את המוטל עליו וגם הביע מספר פעמים את אדישותו כלפי ביצוע עבודות השירות ואת רצונו לרצות את עונש המאסר בין כותלי בית הסוהר.

כך, במהלך התקופה, מחודש מאי 2018 ועד לחודש אפריל 2019 נעדר המבקש מעבודות השירות ללא אישור במשך 104 ימים. הוחלפו למבקש – חלק מהפעמים לאחר שנפלט מעבודה בשל תפקודו הלקוי וחלק מהפעמים לבקשתו – מספר מקומות עבודה. נערכו לו שמונה שיחות בירור, עד אשר זומן ליום 4.2.2019 לשימוע לפני הפסקה מנהלית של עבודות השירות לפי סעיף 51ט לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין). לאחר השימוע, ניתנה למבקש הזדמנות נוספת להשלים את ביצוע עבודות השירות, אך הוא המשיך להיעדר ממקום העבודה ללא כל אישור. ביום 3.4.2019 הוצא נגד המבקש צו הפסקה מנהלית של עבודות השירות, ונקבע כי עליו להתייצב בבית הסוהר ביום 2.5.2019 לריצוי 86 ימים המהווים את יתרת עונשו.

נגד החלטה זו הגיש המבקש עתירה מנהלית לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (עת"א 56439-04-19). בעיקר טען המבקש באותה עתירה כי הליך השימוע בוצע שלא כדין נוכח העובדה שהוא לא היה מיוצג, כאשר בהתחשב במצבו הרפואי יש ליתן לו הזדמנות נוספת לקיים שימוע ולרצות את עונשו בעבודות שירות, במקום אשר יתאים למגבלותיו הרפואיות. בית המשפט המחוזי קבע ביום 20.5.2019 כי לא ניתן לומר שנפל פגם בהליך השימוע או בהחלטה על הפסקת עבודות השירות. עם זאת, לפנים משורת הדין, נאות בית המשפט ליתן למבקש – אשר הביע התחייבות לציית להוראות הממונה על עבודות השירות (להלן: הממונה) – הזדמנות נוספת בדרך של חידוש הליך השימוע. לפיכך, נקבע כי המבקש יוזמן להליך שימוע אליו יתייצב בליווי בא-כוחו.

ואכן, המבקש הוזמן לשימוע ליום 10.6.2019, אליו התייצב, אך זאת כשהוא אינו מיוצג. בנסיבות אלו, השימוע נדחה ליום 24.6.2019, אך בתאריך זה המבקש לא התייצב כלל. לפנים משורת הדין זומן המבקש לשימוע נוסף, ליום 16.7.2019, אך כבר בעת שזומן הודיע כי הוא מתכוון להגיע לבדו, וללא בא-כוחו. המבקש אכן התייצב לשימוע בגפו, ולא הציג מסמכים רפואיים חדשים שלא הוגשו קודם לכן. לפיכך, במסגרת השימוע הומלץ על הפסקת עבודות השירות, וביום 15.8.2019 הוצא לו בשנית צו הפסקת עבודות השירות.

גם על החלטה זו הגיש המבקש עתירה לבית המשפט המחוזי. במסגרת העתירה טען המבקש כי יש מקום לבטל את ההחלטה להורות על הפסקת עבודות השירות, להשיבו לעבודות השירות ולהורות לממונה על עבודות השירות למצוא לו מקום עבודה התואם את מגבלותיו הרפואיות. כמו כן נטען כי הממונה פעל משיקולים זרים ועשה כל שניתן כדי למנוע ממנו להשלים את עבודות השירות.

ביום 3.10.2019 נדחתה העתירה. בית המשפט קבע כי לא נפל פגם בהחלטה. זאת, כאשר הגורמים הרלוונטיים נהגו במבקש בסבלנות אין קץ, נתנו לו אין ספור הזדמנויות והחליפו לו מקומות עבודה רבים. על אף שבית המשפט אפשר למבקש לעבור הליך שימוע נוסף, גם במהלך השימוע האחרון לא העלה המבקש כל טענה שיש בה כדי להסביר את התנהגותו לאורך תקופת עבודות השירות, כגון מסמך רפואי המצדיק את ההיעדרויות הרבות או המבהיר כי הוא אינו מסוגל לבצע את עבודות השירות במסגרות בהן שובץ, ואיזה סוג עבודה הוא יכול לעשות. על כן, לא נמצא כי נפל פגם בהמלצת הממונה ובהחלטה להפסיק את עבודות השירות. המבקש נדרש להתייצב לריצוי עונש המאסר ביום 1.12.2019.

מכאן לבקשה שהוגשה לבית המשפט העליון. המבקש, אשר אינו מיוצג בהליך בעליון, טען כי היה על הממונה לשבצו לעבודה מתאימה ולאפשר לו לסיים את עבודות השירות, וזאת בהתאם להחלטת בית המשפט המחוזי מיום 20.5.2019. משלא נעשה כן, שגה בית המשפט בקבעו כי הוא מזלזל במערכת בית המשפט שעה שלא ניתנה לו ההזדמנות להשתלב במקום עבודה נוסף. מעבר לכך, בהליך השימוע האחרון נפל פגם משמעותי, שכן הממונה לא התחשב במצבו הכלכלי העגום אשר מנע ממנו לשכור את שירותיו של עורך דין.

בית המשפט העליון דחה את בקשת הערעור וקבע, כי רשות ערעור על החלטת בית משפט בעתירת אסיר אינה ניתנת כדבר שבשגרה אלא במקרים חריגים שבהם עולה מן הבקשה שאלה משפטית עקרונית או סוגיה ציבורית רחבת היקף, החורגת מעניינם של הצדדים לבקשה (רע"ב 7/86 וייל נ' מדינת ישראל (26.6.1986); רע"ב 3497/12 ארלסקי נ' שירות בתי הסוהר, פסקה 8 (24.12.2012); רע"ב 3492/19 אליהו נ' שירות בתי הסוהר, פסקה 5 (26.5.2019)). הבקשה בענייננו נטועה כל כולה בעניינו הספציפי של המבקש ובנסיבות המסוימות שבהן הוחלט על הפסקה מנהלית של עבודות השירות שהוטלו עליו. אף כלל לא נטען על ידי המבקש לקיומה של שאלה משפטית או ציבורית המצדיקה מתן רשות ערעור. יתר על כן, אף לפי הגישה המקלה לקבלת רשות ערעור, בנסיבות בהן, כבענייננו, ההחלטה הראשונה התקבלה על ידי גוף מנהלי ורק ההחלטה השנייה התקבלה על ידי גוף שיפוטי (ראו למשל: רע"ב 4982/14 זולונוב נ' מדינת ישראל, פסקה ח' (1.9.2014)), אין כל מקום להיעתר לבקשה.

ריצוי עונש מאסר בפועל בדרך של עבודות שירות הינו פריווילגיה שיפוטית, אשר עלולה להישלל ממי אשר אינו עומד באחריות הנדרשת לשם כך. בכלל זה, היעדרויות מעבודה, איחורים או אי-ביצוע המשימות במסגרת העבודה, עלולים להביא להמרת העונש למאסר מאחורי סורג ובריח, וזאת בהתאם להוראת סעיף 51ט לחוק העונשין (רע"ב 7868/12 אפנג'ר נ' בית המשפט המחוזי נצרת, פסקה 9 (10.11.2013), רע"ב 3863/18 ניסימוב נ' נציבת בתי הסוהר, פסקה 23 (17.5.2018); רע"ב 2436/19 אזברגה נ' מדינת ישראל, פסקה 5 (4.4.2019)).

בענייננו, המבקש נעדר מעבודתו ללא אישור במשך למעלה מ-100 ימים, וניתנו לו הזדמנויות חוזרות ונשנות לשנות את התנהגותו. ביניהן שיחות בירור רבות בהן הובהרה לו החובה המוטלת עליו וההשלכות שתהיינה לאי-עמידה בתנאי העבודה כנדרש. המבקש לא השכיל לנצל את ההזדמנויות שניתנו לו והמשיך להיעדר מעבודות השירות ללא הצדקה. טענותיו בדבר מחלות שונות אשר מונעות ממנו ביצוע כל סוגי המסגרות בהן שובץ, לא גובו בכל אסמכתא. גם לאחר שבית המשפט המחוזי הורה – לפנים משורת הדין – לערוך למבקש שימוע נוסף, וזאת בין היתר על רקע טענתו כי בשימוע הראשון לא ניתנה לו האפשרות להיות מיוצג, ועל רקע בקשתו להצגת מסמכים רפואיים, לא חדל המבקש מלתעתע במערכת. בפעם הראשונה התייצב לשימוע ללא עורך דין, בפעם השנייה לא הופיע כלל (כאשר תחילה מסר ששכח את המועד, ורק לאחר מכן הציג מסמך רפואי בדבר מחלה) ובפעם השלישית התייצב כשהוא אינו מיוצג. מכל מקום, לא הוצגו כל מסמכים רפואיים המגבים את הטענות בדבר מחלות רקע קשות המונעות ממנו ביצוע עבודות השירות במסגרות בהן שובץ עד כה, או מגבילות אותו מביצוע עבודה מסוימת.

משכך, העליון אישר את החלטת בית המשפט המחוזי, וקבע כי החלטת בית המשפט המחוזי לפיה ההחלטה המנהלית על הפסקת עבודות השירות מוצדקת. בוודאי שאין בהחלטה זו – בנסיבות העניין ונוכח התנהלותו של המבקש – משום חריגה ממתחם הסבירות באופן המצדיק התערבות. אדרבה, המבקש הדגיש את הסאה.

בהתאם כאמור, הבקשה נדחתה. נקבע כי מועד ההתייצבות לריצוי המאסר עליו הורה בית המשפט המחוזי יעמוד על כנו.

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי ותביעות ייצוגיות מאז שנת 2004.

העליון הורה לצה"ל להחזיר סירות לעזה

העליון הורה לצה"ל להחזיר סירות לעזה

בג"צ הורה להחזיר סירות שנתפסו לעזה וחייב את המדינה בהוצאות משפט

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס – כותב בערוץ 7 על תביעה ייצוגית

עו”ד נועם קוריס – כותב במקור ראשון

עו"ד נועם קוריס כותב בערוץ 20

עו"ד נועם קוריס – סוגיות משפטיות ב – ישראל היום!

במקורה כוונה העתירה שהוגשה לצורך השבת כלי שיט של דייגים מרצועת עזה שנתפסו בידי חיל הים עם כל הציוד שעל סיפונן. כפי שיבואר להלן, כתוצאה מהגשת העתירה חלו התפתחויות שייתרו את עיקר הסעדים שהתבקשו בה.

נועם קוריס

ביום 8.9.2016 יצא העותר 1 (להלן: העותר), שהוא תושב רצועת עזה, יחד עם בנו ואדם נוסף, להפלגה מחוף דיר אלבלח. לטענת המדינה, הסירה בבעלותו, שהיא סירה מנועית גדולה מסוג "מכמורתן", חרגה מהמרחב המותר לדיג ברצועת עזה על-פי הוראות חיל הים, ובהמשך לכך ירה כוח של חיל הים לעבר הסירה. בסופו של דבר היא נתפסה ונלקחה מהמקום. העותר עוכב, ולאחר תחקור שוחרר לביתו עוד באותו ערב. אולם, הסירה על ציודה לא הושבה. לטענת העותר, לא ניתן לו כל מסמך המעיד על תפיסת הסירה ותכולתה, או כזה המסביר את עילת התפיסה.

ביום 25.10.2016 פנה העותר באמצעות הארגונים המשמשים כאן כעותרים 4-2 בבקשה להשיב לו את סירתו. ביום 18.5.2017 נענה העותר על-ידי מפקדת הפרקליט הצבאי הראשי כי "חרף העובדה שמפעילי הסירות הפרו את המגבלות הביטחוניות על השיט ברצועת עזה ולא נשמעו להנחיות חיל הים" הוחלט לשחרר את הסירה, יחד עם סירות נוספות שנתפסו, וזאת לפי הנטען "לפנים משורת הדין". בהקשר זה אף הוצבו תנאים להחזרת הסירות, ובהם שתיאום האיסוף, ההעמסה וההובלה של הסירות מבסיס חיל הים באשדוד למעבר כרם שלום ייעשו מטעמו של העותר. מנגד, העותר טען כי קיום התנאים מטיל עליו חבות כספית שאין באפשרותו לעמוד בה, וכי משמעותם היא הלכה למעשה ויתור על קבלת הסירה. בהמשך לכך, ביום 8.10.2018 פנה העותר יחד עם דייגים נוספים בדרישה להשבת סירותיהם מבלי שהדבר יהיה כרוך בעלויות או בתנאים נלווים. ביום 21.10.2018 נמסר לעותר כי בחינת הנושא טרם הסתיימה. ביום 29.1.2019, לאחר שלא התקבלה תשובה לפנייה כעבור שלושה חודשים, חרף מכתבי תזכורת שנשלחו, הוגשה העתירה.

בעתירה התבקשה השבת סירתו של העותר, לצד השבת סירותיהם של דייגים אחרים שנתפסו על-ידי חיל הים – לאלתר. בעיקרו של דבר, נטען בעתירה כי הסירות מוחזקות במשך תקופה ארוכה ללא סמכות וללא כל החלטה שיפוטית, באופן שרירותי ובלתי סביר. בנוגע לסירתו של העותר נטען כי מדובר בסירה גדולה המשמשת מקור פרנסה עיקרי, אם לא יחיד, למשפחתו של העותר ולמשפחות נוספות.

ביום 1.5.2019, לאחר מתן אורכות, הגישו המשיבים תגובה מקדמית מטעמם, ובה ציינו כי בכוונתם "לפעול במהלך החודשים הקרובים להשבת הסירה לרצועת עזה, כמו גם את שאר סירות הדיג מרצועת עזה שנתפסו על-ידי חיל הים ושלא התבקשה החרמתן (כ-65 סירות), והכל בכפוף לשיקולים ביטחוניים ומדיניים ולהערכת המצב הביטחונית". בהתאם לכך טענו המשיבים כי לשיטתם העתירה התייתרה, אך הוסיפו כי הם נכונים להוסיף ולעדכן את בית המשפט בהתקדמות הטיפול בנושא.

ביום 14.5.2019 השיבו העותרים לאמור בתגובתה המקדמית, והעירו כי משתמע ממנה שלא היה כל בסיס להחזקת הסירות מושא העתירה, מבלי שהתבקשה החרמתן, תוך פגיעה במקור פרנסתם היחיד של רבים. מעבר לכך נטען כי תגובת המשיבים אינה מפרטת באיזה אופן יושבו הסירות, ואם גם זו הפעם יוצבו תנאים לצורך החזרתן. כן נטען שהתגובה המקדמית אינה כוללת התחייבות להשבת הציוד שהכילו הסירות עובר לתפיסתן.

ביום 16.6.2019 הוגשה תגובה נוספת מאת המשיבים, בהתאם להחלטה שניתנה בעניין זה. הפעם צוין כי בכוונת המשיבים לפעול להשבת סירתו של העותר בתוך שבועיים, בכפוף לכך שבשל קשיים טכניים ובטיחותיים לא ניתן יהיה לעשות כן דרך הים, אלא דרך היבשה, דבר שיגרור "התאמות שונות". כן צוין כי עדיין עומדת לעותר האפשרות לפעול בעצמו להשבת הסירה. באשר ליתר הסירות נטען כי בכוונת המשיבים לפעול גם כן להשבתן, בהליך שעתיד להסתיים בפרק זמן של עד ארבעה חודשים. בתגובתם ביקשו המשיבים לשוב ולעדכן את בית המשפט ביחס להתקדמות הטיפול בנושא.

בהמשך לכך, ביום 8.7.2019 עדכנו המשיבים כי סירתו של העותר הועברה לרצועת עזה דרך היבשה "למיטב הבדיקה, יחד עם כלל הציוד שהיה עליה בעת תפיסתה, למעט שני מכשירי ניווט שנמצאו לאחר החזרתה של הסירה ואשר יושבו מחר לרצועת עזה". בנוסף, צוין כי ביום 3.7.2019 הושבו לרצועת עזה 20 סירות דיג דרך הים, וזאת במסגרת מה שהוגדר "השלב הראשון" בתהליך ההשבה של הסירות (שבתחילתו החזיקו המשיבים כאמור בכ-65 מהן). בהתאם לכך, המשיבים חזרו וטענו כי דין העתירה להימחק, אך הוסיפו גם כי לחלופין הם מבקשים להתיר להם לעדכן פעם נוספת בחלוף פרק זמן נוסף.

ביום 1.8.2019, אף זאת בהתאם להחלטה שניתנה, עדכנו המשיבים כי בפרק הזמן שחלף מאז הודעתם הקודמת הושבו לרצועת עזה 43 סירות דיג נוספות דרך הים או היבשה, כך שבסך הכול הם החזירו 64 סירות מאז הוגשה העתירה. בהתאם לכך, על-פי הנטען, נותרו בידי המשיבים 6 סירות דיג, ששתיים מהן נתפסו לאחר הגשת העתירה ומשום כך היא לא חלה עליהן ושאף הוגשו בעניינן בקשות חילוט במסגרת של הליך פלילי. עניינן של 4 הסירות הנוספות עודנו נבחן, כך הוסבר, מאחר שהן שימשו לצרכי פעילות חבלנית עוינת או לפריצת הסגר הימי על רצועת עזה.

באותה הודעה מעדכנת התייחסו המשיבים גם לציוד שהיה על הסירות שהושבו לרצועה. המשיבים ציינו כי נותרו בידיהם 10 מנועים בעלי הספק של למעלה מ-25 כ"ס, המהווים ציוד דו-שימושי מפוקח המנוי בפרט 46 לתוספת הראשונה לצו הפיקוח על יצוא ביטחוני (ציוד דו-שימושי מפוקח המועבר לשטחי האחריות האזרחית הפלשתינית), התשס"ט-2008, ולכן עניינם עודנו נבחן. כן נטען כי אין בידי המשיבים תיעוד מסודר בנוגע לכלל הציוד שנתפס על כל סירה וסירה, מאחר שחלפו מספר שנים מאז תפיסתן. עוד הוער בתגובה כי אף רשתות דיג שהיו על הסירות במועד תפיסתן אינן בנמצא לאחר שנזרקו לים יחד עם הדגים שהיו עליהן בעת התפיסה או לאחריה בשל סיכון תברואתי, וכי אף ביחס לכך אין בידי המשיבים תיעוד מסודר. כן הוטעם כי בכוונת המשיבים לפעול לשיפור התיעוד של סירות דיג מרצועת עזה והציוד על גביהן במועד תפיסתם, ככל שכך יארע בעתיד.

ביום 19.8.2019 השיבו העותרים להודעות העדכון האמורות. בעיקרו של דבר, העותרים ציינו כי הסירות הושבו לרצועה כשהן שבורות ובלתי שמישות, וכי השינוע של חלקן דרך היבשה ולא דרך הים הסב להן נזקים כבדים. העותרים טוענים עוד שאין הם מסוגלים לתקן את הסירות – הן בשל כך שהעלויות הכספיות הכרוכות בתיקונים גבוהות ביותר והן מאחר שחומרים רבים הדרושים לתיקונן אינם מותרים בכניסה לרצועה. ביחס לעותר עצמו נטען כי כבר נאלץ לשאת בעלויות של שינוע הסירה בסך של כ-9,000 שקלים ושל כ-45,000 דולרים לתיקון הנזקים, סכומים המתווספים לסך של כ-100,000 דולר שבו מוערך אובדן רווחיו בשלוש השנים שבהן לא הושבה לו הסירה. על רקע האמור, בשלב זה ביקשו העותרים לקבוע מנגנון פיצוי כחלופה להשבה בעין של הסירות, שהפכה לטענתם לבלתי אפשרית כתוצאה מהאופן הרשלני שבו הוחזקו הסירות בשנים שחלפו מאז נתפסו. בנוסף, העותרים טענו כי לפי חשבונם בידי המשיבים ישנו מספר גדול יותר של סירות ומנועים בהשוואה לנתונים שנמסרו.

ביום 19.8.2019 הורה בג"צ למשיבים להגיב לאמור בהודעה מטעם העותרים, ולהתייחס לאפשרות של חיובם בהוצאות. בתגובתם מיום 29.9.2019, היא התגובה האחרונה ברצף ההודעות שתואר, הוסיפו המשיבים נתונים בדבר הסירות והמנועים שנותרו בחזקתם, וכן התייחסו לסוגיית הפיצוי ולהוצאות. בכל הנוגע לבקשה לקביעת מנגנון פיצוי, נכתב כי דינה של זו להידחות על הסף בהיותה טענה אזרחית שמקומה להתברר בערכאות הרלוונטיות. בהקשר זה צוין כי באפשרותם של בעלי הסירות לפנות באופן פרטני לחטיבת תביעות וביטוח במשרד הביטחון ולהעלות את מכלול טענותיהם בעניין, ואם הדבר נדרש – לנקוט בהליך אזרחי מתאים.

בנקודת הזמן הזו, לאחר שסירתו של העותר הושבה לו ועמה גם סירותיהם של 63 תושבים נוספים מרצועת עזה, התקבלו למעשה הסעדים שהתבקשו במסגרת העתירה כפי שהוגשה, ובהתאם לכך הטיפול בה מגיע אל קצו. יחד עם זאת, העתירה חשפה התנהלות המחייבת את התייחסות בג"צ לטעמו, ולו בקצרה. מכלול ההיבטים הנוגעים לתנועת סירות מעזה והמגבלות החלות עליהן לא הועמד לעיון בג"צ. עם זאת, ההתנהלות העולה מדבריהם של המשיבים עצמם אינה מניחה את הדעת. השבת הסירות – פעולה שהמדינה אינה חולקת עליה כשלעצמה – התעכבה במשך זמן ארוך ביותר. כמו כן, דומה שלא ננקטו צעדים מתאימים לתיעוד הנוגע לתפיסתו של ציוד רב ערך – הן באופן אובייקטיבי והן מבחינתם של הנוגעים בדבר, שזה היה מטה לחמם. למעשה, והדברים קשורים זה בזה, מתיאור מצבן של הסירות הרושם המצטייר הוא של אדישות לגורלן. מהיבט אחר עולה גם היעדר מוכנות לאתגר של טיפול בתפיסת רכוש ותיעוד מתאים, שעשויה להיות לו חשיבות במישורים נוספים מעבר לפן האנושי של העותרים, כדוגמת הקפדה על טוהר המידות בשמירה על נכסים המוחזקים על-ידי הרשויות ומקצועיות בניהול לוגיסטי. בית המשפט העליון ציין כי רשם לפניו את התחייבות המדינה לפעול בעתיד בסוגיית התיעוד, והביע תקווה כי כך יהא גם בסוגיות הנלוות לכך.

ומה באשר לנזקים שנגרמו לסירות? ההליך הנוכחי אינו המסגרת המתאימה לבחינת זכויותיהם הכספיות של העותרים בקשר לנזקים שנגרמו להם – הן מאחר שהדברים לא נכללו בהליך המקורי והן מאחר שההליך הבג"צי אינו מותאם לדיון בשאלות של פסיקת פיצויים, במקרה הרגיל (ראו עוד: דפנה ברק-ארז משפט מינהלי כרך ד – משפט מינהלי דיוני 57, 398, 414, 427-421 (2017)). אף לגוף הדברים הסוגיה היא מורכבת, ולכן בג"צ לא הביע עמדה בנושא. אולם, חשוב לציין כי המדינה הותירה את הדלת פתוחה לבירורן של תביעות מתאימות.

סוף דבר: לנוכח ההתפתחויות שחלו מאז הגשת העתירה, התייתר הדיון בסעדים שהתבקשו בה, ועל כן היא נדחיתה. עם זאת, לנוכח ההתנהלות שפורטה לעיל וריבוי ההודעות שהוגשו, נקבע שהמשיבים יישאו בהוצאות העותרים בסך 12,000 שקלים.

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי ותביעות ייצוגיות מאז שנת 2004.

 

בגצ דחה את בקשת הנאשם להעיד

נועם קוריס מגדל משה אביב

בגצ דחה את בקשת הנאשם להעיד

בית המשפט העליון בשבתו כבית המשפט הגבוה לצדק דחה בימים אלו עתירה שהוגשה על ידי נאשם שביקש להשלים את עדותו במשפט וסורב.

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס – כותב בערוץ 7 על תביעה ייצוגית

עו”ד נועם קוריס – כותב במקור ראשון

עו"ד נועם קוריס כותב בערוץ 20

עו"ד נועם קוריס – סוגיות משפטיות ב – ישראל היום!

העתירה שבפנינו מכוונת נגד החלטתו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד מיום 29.8.2019 (ת"פ 42814-10-14, השופטת ד' מרשק-מרום). בהחלטה זו, שניתנה במסגרת הליך פלילי המתנהל נגד העותר עו"ד דוד לוי, נדחתה בקשתו לאפשר לו להשלים את עדותו בחקירה ראשית. הסעדים המבוקשים בעתירה הם אפוא שניים – להורות על בטלותה של ההחלטה, וכן להורות לבית המשפט המחוזי לאפשר לעותר להשלים את עדותו בחקירה ראשית ביום 19.11.2019, הוא המועד שנקבע להמשך עדותו בחקירה נגדית.

בתמצית יצוין כי נגד העותר, עורך דין במקצועו, הוגש בשנת 2014 כתב אישום המייחס לו עבירות של גניבה בידי מורשה, בין היתר בגין תקופה שבה ייצג את רשות המיסים בתיקי הוצאה לפועל. עדותו של העותר כחלק מפרשת ההגנה נשמעה כבר במהלך שנת 2017, אולם בהמשך התעכב ניהול ההליך מסיבות שונות שאין זה המקום לפרטן, לרבות כאלה הקשורות בבקשות רבות שהגיש העותר עצמו. לענייננו יצוין רק כי ביום 9.7.2019 הורה בית המשפט המחוזי כי פרשת ההגנה תימשך וקבע מועדי דיון נוספים לצורך כך.

ביום 26.8.2019 הגיש העותר לבית המשפט המחוזי בקשה שכותרתה "בקשה להתיר למבקש להעיד בחקירה ראשית משלימה". בתמצית, העותר טען בבקשתו כי בעקבות מידע שמסר בחקירתו הנגדית, פתחה משטרת ישראל בחקירה כנגד גורם בכיר ברשות המסים, וכי פרטי חקירה שנודעו לעותר רק לאחר שסיים להעיד בחקירה ראשית הם רלוונטיים לעדותו ויש לאפשר לו להשלימם. העותר הוסיף וטען כי בעקבות החקירה האמורה שנפתחה לכאורה הוא פנה לגורמים בכירים בשירות המדינה, ובכלל זה ליועץ המשפטי לממשלה, לפרקליט המדינה ולראש שירות הביטחון הכללי בבקשות שונות הנוגעות לעניין זה. המדינה מצדה התנגדה לבקשת העותר להשלמת עדותו. המדינה ציינה כי כל האירועים המתוארים בבקשה בנוגע לחקירה משטרתית שנפתחה לכאורה בעקבות עדותו של העותר הם פרי דמיונו בלבד, וכי מכל מקום מדובר לכאורה בעדות שמועה שאינה לגיטימית.

כאמור בפתח הדברים, בית המשפט המחוזי דחה את בקשתו של העותר בהחלטה העומדת ביסוד העתירה דנן. בית המשפט המחוזי קבע בהקשר זה כך: "אין מקום להתיר השלמת עדות ראשית של הנאשם, גם מאחר ועיקר הטענות הועלו על-ידו במהלך ההליך. עם זאת, אתיר לו להגיש את המסמכים מבין המצ"ב לבקשה הנוכחית אשר נכתבו על-ידו, כתחליף להשלמת העדות הראשית, והתובע יוכל להתייחס אליהם בחקירתו הנגדית בישיבה הקרובה".

בעתירה, חזר העותר על הטענות שהעלה בבקשה שהגיש לבית המשפט המחוזי. הוא הוסיף וטען כי החלטתו של בית המשפט המחוזי מונעת ממנו לקבל את יומו בבית המשפט ולהציג את גרסתו המלאה, ובכך גורמת לו נזק חמור. העותר טוען כי מדובר בהחלטה בלתי סבירה באופן קיצוני, ועל כן יש מקום לכך שבית משפט העליון יתערב בה.

לאחר ששופטי בג"צ עיינו בעתירה נמצא כי דינה להידחות על הסף, אף מבלי להידרש לתשובה. ההחלטה הנתקפת בעתירה היא החלטת ביניים בהליך פלילי. כידוע, למעט במקרים חריגים שנקבעו במפורש בחוק, אין אפשרות להשיג על החלטות ביניים בהליך פלילי אלא במסגרת ערעור על פסק הדין הסופי. על כן, בית משפט זה שב וקבע פעמים רבות כי עתירה לבית המשפט הגבוה לצדק אינה יכולה לשמש "נתיב חלופי" לתקיפת החלטת ביניים בהליך פלילי באופן שעוקף את הכלל האמור, למעט במקרים חריגים שבחריגים (ראו: בג"ץ 179/17 ביטון נ' בית המשפט המחוזי בירושלים, פסקה 7 (9.1.2017); בג"ץ 936/18 אבוטבול נ' בית המשפט המחוזי מרכז לוד, פסקה 7 (7.2.2018)). חריגים אלה כוללים מקרים שבהם מתעוררת בעיה מהותית של חוסר סמכות או כאשר מתגלה תופעה של שרירות קיצונית (ראו: בג"ץ 8388/07 פאדל נ' שופט בית המשפט המחוזי בנצרת, פסקה 3 (8.10.2007)). במקרה דנן, העותר כלל לא טען כי מתקיים אחד החריגים האמורים, ואף עיון בהחלטתו של בית המשפט המחוזי מעלה כי אין זה המקרה המתאים לחרוג מן הכלל. הדברים אמורים אף ביתר שאת בשים לב להתמשכות ההליך הפלילי כנגד העותר, ובהתחשב בכך שאחד שהרציונאלים המרכזיים העומדים בבסיסה של אי-ההכרה באפשרות לערער על החלטות ביניים בהליך הפלילי היא השאיפה כי המשפט יתנהל במהירות וביעילות (ראו: בג"ץ 6396/06 כהן נ' כב' השופט שכיב סרחאן, פסקה 2 (10.8.2009)).

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי ותביעות ייצוגיות מאז שנת 2004.

 

בגצ אישר: המחבלים לא יפגשו עם עורכי דינם

בגצ אישר: המחבלים לא יפגשו עם עורכי דינם

בהחלטה שניתנה בימים אלו על ידי בית המשפט העליון בשבתו כבג"צ דן בית המשפט העליון בעניינן  של שתי עתירות המופנות כלפי החלטת ראש צוות החוקרים הממונה על חקירת העותרים למנוע מפגש בין העותרים ובא כוחם, בהתאם לסמכותו לפי סעיף 58(ג) לצו בדבר הוראות ביטחון [נוסח משולב] (יהודה ושומרון) (מס' 1651), התש"ע-2009. נוכח העניין העובדתי המשותף שביסודן, וטענות בא הכוח המייצג את שני העותרים, הדיון בעתירות אוחד – אם כי עניינו של כל עותר ייבדק, כמובן, לגופו באופן עצמאי.

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס – כותב בערוץ 7 על תביעה ייצוגית

עו”ד נועם קוריס – כותב במקור ראשון

עו"ד נועם קוריס כותב בערוץ 20

עו"ד נועם קוריס – סוגיות משפטיות ב – ישראל היום!

טענתו העיקרית של בא כוח העותרים נעוצה בהפעלת אלימות נגד מרשיו במהלך חקירתם. קיימנו דיון במעמד שני הצדדים. לאחר מכן, ובהסכמת בא כוח העותרים, עיינו בחומר המסווג וקיימנו דיון ממושך במעמד צד אחד, תוך בקשת הבהרות והסברים מגורמי הביטחון. אף חזרנו וקיימנו דיון המשך לאחר מספר שעות, במהלכן נערכו בירורים נוספים והתקבל חומר נוסף, לפי בקשת הרכב השופטים.

נועם קוריס

העותר בבג"ץ 7040/19 מצוי במעצר לצורכי חקירה מתאריך 3.10.2019. מעצרו הוארך על ידי בית המשפט הצבאי ביהודה עד לתאריך 31.10.2019, והוא מנוע מלפגוש את בא כוחו ממועד מעצרו ועד היום, 30.10.2019, בשעה 23:59.

העותר בבג"ץ 7044/19 נעצר ביום 23.10.2019, ומעצרו הוארך עד יום 31.10.2019. תקופת מניעת המפגש עם בא כוחו חופפת את התקופה האמורה.

שני העותרים חשודים בביצוע עבירות ביטחון חמורות.

ראשית לכל, בית המשפט העליון השתכנע כי עילת ההגנה על ביטחון האזור קיימת, בשלב זה, בצורה ברורה. מנקודת מבט זו, אין מקום להתערב בצו בדבר מניעת המפגש עם בא כוח העותרים. בהגיעו למסקנה זו, לא התעלם בית המשפט מהשוני בתקופות של מניעת המפגש. כלל הוא כי ככל שהתקופה ממושכת יותר, גובר הנטל על הגורם הביטחוני לבסס את המשך המניעה. ואמנם, מסקנתו של בית המשפט היא שאין להתערב בהחלטות הנידונות, שניתנו על פי הצו בדבר הוראות ביטחון, תקפה גם לגבי העותר בבג"ץ 7040/19, חרף התקופה שבה מדובר.

בג"ץ בחר גם להתייחס לטענה בדבר אופן חקירתם של העותרים.

לאחר שקילת העניין, מסקנת בית המשפט היא כי, מן הנימוקים שפורטו – לרבות בחלק החסוי של פסק הדין – אין בטענה האמורה כדי להצדיק התערבות בהחלטות המשיב בדבר מניעת המפגש, לפי הצו בדבר הוראות ביטחון. כך לגבי שני העותרים. כאמור, שופטי ההרכב התמקדו בצו למניעת מפגש הנידון. על רקע טענות ב"כ העותרים, יצוין כי מן החומר שהוגש עולה כי בריאותם של שני העותרים תקינה. עוד יצוין כי אף בית המשפט הצבאי שדן בהארכות המעצר של העותרים נדרש גם לעניין זה בהחלטותיו.

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי ותביעות ייצוגיות מאז שנת 2004.