קורונה בישראל – 5000 ₪ קנס על הפרת הבידוד

תושב מרכז הארץ, שהפריע למפקחי משרד הבריאות לבחון האם הוא ממלא אחר הוראות הבידוד הביתי עליהן הורה משרד הבריאות, ישלם קנס בסך 5,000 ש"ח ויתחייב להימנע מביצוע עבירה דומה למשך שנה.

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

נועם קוריס – רשת קו עיתונות

עו"ד נועם קוריס – כותב בערוץ 7 על תביעה ייצוגית

עו”ד נועם קוריס – כותב במקור ראשון

עו"ד נועם קוריס כותב בערוץ 20

עו"ד נועם קוריס – כותב בישראל היום

וואלה!- קבלו נוסחה למיליון הראשון  

החשוד שב ארצה מתאילנד, ובהתאם לצו שהוציא מנכ"ל משרד הבריאות, היה עליו לשהות בבידוד ביתי. שלושה מפקחים מטעם משרד הבריאות הגיעו לביתו של החשוד, וביקשו ממנו להזדהות. החשוד החל לקלל אותם, ירק לעברם, ניסה לטרוק את שער ביתו בעודם עומדים במפתן השער, וכן עשה עצמו מתעטש מספר פעמים באופן שנועד להרתיע אותם מלבצע את תפקידם. יודגש, כי החשוד לא היה חולה בקורונה ולא הפר את הוראות הבידוד.

האירוע צולם ע"י מפקחי משרד הבריאות, והמשטרה פתחה בחקירת האירוע. הפרקליטות מצאה כי החשוד ביצע לכאורה עבירה של הפרעה לעובדי ציבור. לאחר שנשקלו מכלול נסיבות העניין, לרבות העובדה שמדובר במקרה ראשון מסוגו, החשוד נעדר כל עבר פלילי והביע חרטה עמוקה על מעשיו, הוחלט לחתום עם החשוד על הסדר סגירת תיק מותנה, שבמסגרתו כאמור ישלם קנס ויתחייב להימנע מביצוע עבירה דומה וזאת כנגד סגירת התיק נגדו. יודגש, כי ככל שיפר החשוד את תנאי ההסדר, יוגש נגדו כתב אישום.

הטיפול בתיק זה הוא חלק ממדיניות האכיפה עליה החליטו היועץ המשפטי לממשלה, ד"ר אביחי מנדלבליט, וממלא מקום פרקליט המדינה, דן אלדד, בכל הנוגע לעבירות המבוצעות בהקשר של המאבק הלאומי בהתפשטות נגיף הקורונה בישראל.

מהפרקליטות נמסר כי העבירה בוצעה ע"י החשוד בתקופה שבה מרכז משרד הבריאות את המאמץ המדינתי למנוע את התפשטות הנגיף, מאמץ שהוא בעל חשיבות לאומית עליונה. פרקליטות המדינה נוטלת חלק במאמץ הלאומי של משרד הבריאות למנוע את התפשטות נגיף הקורונה בישראל, ובתוך כך היא פועלת בימים אלה ביחד עם משטרת ישראל למיצוי הליכים מהיר לגבי אנשים המפרים את חובת הבידוד המוטלת עליהם מכוח הוראות משרד הבריאות. כמו כן, פועלות המשטרה והפרקליטות גם כלפי גורמים המפריעים לפעילות הפיקוח של משרד הבריאות, גורמים המפיצים חדשות כזב בנוגע להתפשטות נגיף הקורונה ועוד.

בפרקליטות ובמשטרה קוראים לציבור להישמע להוראות משרד הבריאות ולשתף פעולה עם המפקחים מטעם משרד הבריאות וכל יתר עובדי מערך הבריאות.

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי וגישור מאז שנת 2004.

 

מועד הדיווח והתשלום למע"מ ידחה ל-26 במרץ

מועד הדיווח והתשלום למע"מ ידחה ל-26 במרץ

שר האוצר משה כחלון ומנהל רשות המסים, ערן יעקב סיכמו הבוקר על דחייה  בעשרה ימים של המועד  לדווח ותשלום למע"מ,  ממחר ה – 16 למרץ עד ל – 26 למרץ

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

נועם קוריס – רשת קו עיתונות

עו"ד נועם קוריס – כותב בערוץ 7 על תביעה ייצוגית

עו”ד נועם קוריס – כותב במקור ראשון

עו"ד נועם קוריס כותב בערוץ 20

עו"ד נועם קוריס – כותב בישראל היום

וואלה!- קבלו נוסחה למיליון הראשון

ההחלטה על  הדחיה התקבלה במטרה להקל על המגזר העסקי המתמודד עם ההשלכות הכלכליות  של התפשטות וירוס הקורונה בארץ ובעולם ושל הצעדים שננקטים במטרה לצמצם את פגיעתו באוכלוסייה.

בצעד משלים הנחה יעקב את מנהלי המשרדים  בכל מערכי המס לפעול בהתחשבות מירבית ולתת מענה  פרטני לעסקים שנקלעו  לקשיים בשל המצב.

יובהר כי לא חל שינוי במועדים לדווח ותשלום מקדמות וניכויים למס הכנסה.

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי וגישור מאז שנת 2004.

 

קוקה קולה : 23 מיליון ש"ח לאור גז מזוהם

בית המשפט העליון דן בימים אלו בבקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר שבע (השופט י' פרסקי) בת"א 20349-09-16 מיום 12.11.2019, בגדרה נדחתה בקשה לסילוק הודעת צד ג' על הסף.

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

נועם קוריס – רשת קו עיתונות

עו"ד נועם קוריס – כותב בערוץ 7 על תביעה ייצוגית

עו”ד נועם קוריס – כותב במקור ראשון

עו"ד נועם קוריס כותב בערוץ 20 

עו"ד נועם קוריס – כותב בישראל היום

וואלה!- קבלו נוסחה למיליון הראשון

המבקשת (להלן: מכתשים) סיפקה בשנת 2009 גז פחמן דו-חמצני לחברת קוקה-קולה למשקאות (להלן: קוקה קולה). הגז התגלה כמזוהם ועקב כך נגרמו לקוקה-קולה נזקים שאותם תבעה ממכתשים. בשנת 2012 גובש הסכם פשרה במסגרתו התחייבה המשיבה 2 (להלן: AIG), בכובעה כמבטחת של מכתשים, לשלם לקוקה-קולה סך של 23,000,000 ₪ בגין הנזק שנטען שנגרם לה עקב הזיהום. כמעט כשבע שנים לאחר האירוע, הגישה AIG את התביעה מושא הבקשה שלפניי – תביעת שיבוב נגד המשיבה 1 (להלן: מקסימה). AIG טענה כי מקסימה היא האחראית לנזק שנגרם, כמי שסיפקה למכתשים את הגז הפגום, ועל כן צריכה לשפות את AIG בסך של 24,058,243 ₪.

במסגרת ההליכים המקדמיים, מקסימה הגישה הודעת צד ג' נגד מכתשים, בטענה כי על מכתשים לשפות אותה בגין כל סכום שיפסק נגדה בתביעת השיבוב. מכתשים מצידה הגישה בקשה לסילוק ההודעה על הסף וטענה בעיקרו של דבר להיעדר עילת תביעה והיעדר יריבות בינה לבין מקסימה, מכיוון ש-AIG תובעת את מקסימה כמבטחת של מכתשים. נטען כי הודעת צד ג' למכתשים במקרה דנן היא חסרת תוחלת ויוצרת "מעגל שוטה", בעוד שמקסימה יכולה להעלות את כל טענותיה בהליך העיקרי מול AIG.

בסיום ההליכים המקדמיים ולאחר חילופי דברים נוספים בין הצדדים, נתן בית המשפט המחוזי את החלטתו ודחה את בקשתה של מכתשים. בתמצית, בית המשפט קבע כי קיימות למקסימה שתי עילות תביעה עצמאיות נגד מכתשים: גרימת נזק ראייתי למקסימה, וטענת מקסימה להפרש בין הסכום ששילמה AIG במסגרת הסכם הפשרה לבין גובה הנזק שנגרם בפועל לקוקה-קולה. נקבע, כי הגם שההודעה לצד ג' על עילותיה אינה נקייה מספקות, והגם שעילות ההודעה לצד ג' על פניהן אינן "מהחזקות", נדרש לברר את הדברים, והמקרה אינו מצדיק את הסעד החריג של סילוק ההודעה על הסף.

מכאן הבקשה שלפנינו, במסגרתה שבה וחוזרת מכתשים על טענותיה בפני בית המשפט המחוזי. בין היתר, נטען כי ההחלטה של בית המשפט קמא לא נומקה כדבעי; וכי יש להכריע בבקשת הסילוק בשלב הנוכחי ולפני שמיעת הראיות, על מנת שלא לגרור את מכתשים להליך סרק וחסר תוחלת, בשים לב לסכום ההודעה ומורכבותה.         

בתגובה טענה מקסימה כי בהתאם לפסיקה הנוהגת, אין הצדקה להתערב בהחלטת הערכאה הדיונית שלא לדחות בקשה לסילוק הליך על הסף. עוד נטען, כי יש להותיר את מכתשים כצד בהליך נוכח עילות התביעה העצמאיות שיש למקסימה נגדה; בשל היריבות בין מכתשים ל-AIG, ועל מנת שניתן יהיה להשיב את תגמולי הביטוח ל-AIG; וכן על מנת שניתן יהיה למנוע התדיינויות נוספות בנושא. עוד הלינה מקסימה על התנהלותן של מכתשים ו-AIG בהליך גילוי המסמכים, המעידה לשיטתה על חוסר תום לב ושמא אף על קנוניה שנרקמה ביניהן. בתוך כך, צוין כי AIG התחמקה מלספק מידע ומסמכים שהתבקשו על ידי מקסימה בטענה כי הם נמצאים בידי מכתשים, וכי במסגרת ההליכים המקדמיים מכתשים סיפקה מענה ומסמכים שונים הנוגעים לאירוע הנזק.

AIG בחרה שלא להגיש תגובה מטעמה.

לאחר שבית המשפט העליון עיין בבקשה ובתשובה לה, החליט לקבל את בקשת רשות הערעור, לדון בה כבערעור ולקבל את הערעור.

בית המשפט הקדים ואמר כי ברגיל, מידת התערבות בהחלטה הדוחה בקשה לסילוק על הסף היא מצומצמת ושמורה למקרים חריגים (ראו החלטתי ברע"א 1926/16 צוריאל נ' מורד, פסקה 3 (29.3.2016) (להלן: עניין מורד); רע"א 661/17 ‏אלמשרק חברה לביטוח בע"מ נ' אלסנדוק (הקרן) אלפלסטיני לפיצוי נפגעי תאונות דרכים, בפסקה 4 (‏16.2.2017); רע"א 60/19 כלל מוצרי בטון בע"מ נ' אזורים חברה להשקעות בפיתוח ובנין בע"מ, פסקה 6 (‏12.2.2019)). עם זאת, ייתכנו מקרים בהם צירופו או אי צירופו של צד שלישי להליך עשוי להיות בעל השפעה משמעותית על אופן ניהולו של ההליך, באופן שמצדיק התערבות של ערכאת הערעור (השוו רע"א 7978/13 עיריית חיפה נ' קהילת ציון אמריקאיות (בפירוק), פסקה 10 (21.2.2014); רע"א 8644/15 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' וייץ, פסקה 12 (21.2.2016); רע"א 7848/18 מדינת ישראל (משרד התחבורה – רשות הספנות והנמלים) נ' פלונית (21.12.2018)).

הודעת צד ג' לפי תקנה 216 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 נועדה על מנת לאפשר לנתבע לממש זכות לשיפוי או להשתתפות או לסעד אחר כלפי הצד השלישי, או לבירור סוגיה שנויה במחלוקת שמן הראוי כי תתלבן גם ביחסים שבין הנתבע לבין הצד השלישי. במקרה דנן, איני רואה תוחלת בהותרת ההודעה לצד שלישי על כנה, מה שעלול לגרור את מכתשים להליך מורכב שידרוש השקעת משאבים מצידה, כדי להוכיח ולהתגונן באותן טענות שממילא הועלו או תועלנה על ידי AIG, ואיני רואה אפשרות כי מכתשים תידרש לשפות את מקסימה, או להשתתף בחיוב שיושת עליה, ככל שהתביעה כנגדה תתקבל.

AIG היא מבטחתה של מכתשים וככזו היא נכנסת בנעליה בתביעת התחלוף. למבטחת אין יותר ממה שהיה למבוטח וכל טענת הגנה שעומדת למקסימה כנגד מכתשים, עומדת לה ממילא גם כנגד AIG כמבטחתה של מכתשים (השוו לסעיף 2(א) לחוק המחאת חיובים, התשכ"ט-1969: "לחייב יעמדו כלפי הנמחה כל הטענות שעמדו לו כלפי הממחה בעת שנודע לו על ההמחאה"; סעיף 37 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973: "כל טענה שיש לחייב כלפי הנושה בקשר לחיוב תעמוד לו גם כלפי המוטב; סעיף 7(א)לחוק הערבות, התשכ"ז-1967: "כל טענה שיש לחייב כלפי הנושה בקשר לחיובו עומדת גם לערב").

בניגוד לנטען על ידי מקסימה, ובניגוד למסקנתו של בית המשפט קמא, לא השתכנע בית המשפט כי למקסימה שתי עילות עצמאיות כנגד מכתשים.

הטענה כי למקסימה נגרם נזק ראייתי עקב השיהוי בהגשת התביעה, היא טענה טובה שיכולה לעמוד לה מול AIG. אלא שטענת הנזק הראייתי משמשת כצינה ולא כחנית, ובית המשפט לא ראה כיצד היא יכולה לשמש את מקסימה כטענת התקפה כנגד מכתשים במסגרת הודעת צד שלישי, או כיצד יכולה טענה זו להניב יותר למקסימה במסגרת הודעת צד שלישי כנגד מכתשים.

עילת תביעה עצמאית נוספת לה טענה מקסימה, נוגעת לגובה הנזק שנגרם לקוקה-קולה. על מקסימה יהיה להתמודד עם ההלכה לפיה אין דרכו של מבטח להתנדב לשלם לצד שלישי יותר מהנזק שנגרם לו, וכי מהמבטח נדרש רף הוכחה נמוך יותר, של סבירות השיקולים שהניעו אותה להכיר בחבותה ולבצע את התשלום (ע"א 7148/94 הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ נ' חברת השמירה בע"מ, פ"ד נ(4) 567 (1997)). בשל הלכה זו, נטען על ידי מקסימה כי היא תתקשה להוכיח כי AIG שילמה לקוקה-קולה יותר מהנזק שנגרם לה בפועל. לעומת זאת, במסגרת הודעת צד שלישי למכתשים, הרי שמכתשים, כמו כל ניזוק רגיל, תצטרך להוכיח מה הנזק שנגרם לקוקה-קולה, וכך יתאפשר למקסימה, לגישתה, להוכיח כי הנזק שנגרם לקוקה-קולה היה נמוך יותר, ובמקרה כאמור, היא תהיה זכאית לשיפוי ממכתשים, בגובה ההפרש בין תביעת השיבוב של AIG לעומת הנזק שנגרם בפועל לקוקה-קולה.

בטענה זו אין כל רבותא, והיא נכונה לכל תביעת תחלוף. אכן, אין דרכה של מבטחת להתנדב ולשלם יותר מהנזק שנגרם בפועל, אך מעין חזקה זו, שעשויה להקשות על מקסימה לטעון כי AIG שילמה לקוקה-קולה יותר מהנזק שנגרם לה, אינה מצדיקה פתיחת חזית נפרדת נגד מכתשים. ובכלל, אם וככל שמקסימה תחזור על מכתשים, מכתשים תחזור על AIG כמבטחתה, ואין לדבר סוף.

מקסימה העלתה טענות שונות הנוגעות להליכי גילוי מסמכים שהתנהלו בינה לבין AIG, אך לא צירפה לתשובתה כל מסמך הנוגע להליכים אלה. אם מקסימה סבורה כי AIG העלימה מסמכים, הרי שעליה לפעול כנגד AIG בדרכים המקובלות במסגרת סדרי הדין, וככל שמקסימה מבקשת לאתר ולגלות מסמכים שלטענתה נמצאים בחזקתה וברשותה של מכתשים, הרי שאין בכך כדי להצדיק את צירופה של מכתשים כבעל דין נוסף לדיון.

סוף דבר, הוחלט לקבל את הערעור ולהורות על מחיקת הודעת צד ג' כנגד מכתשים. מקסימה תישא בהוצאות מכתשים בסך 5,000 ₪.

למען הסר ספק, אין בפסק דין זה כדי להביע עמדה כלשהי לגופה של תביעת השיבוב.

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי וגישור מאז שנת 2004.

 

העליון הפחית ממאסרו של רו"ח שהעלים מס

בית המשפט העליון הכריע בערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופט א' טובי).

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס – כותב בישראל היום

נועם קוריס- קבלו נוסחה למיליון הראשון

עו"ד נועם קוריס – כותב בערוץ 7 על תביעה ייצוגית

עו”ד נועם קוריס – כותב במקור ראשון

עו"ד נועם קוריס כותב בערוץ 20

המערער, רו"ח רני גלבוע,  הורשע, בעקבות הודאתו בגדר הסדר טיעון – בעבירות מס מתוחכמות, שביצע במסגרת עבודתו כרו"ח, הכל כמפורט בגזר הדין, נושא הערעור.

לאחר הרשעתו כאמור – הושתו על המערער העונשים הבאים: 5 שנות מאסר בפועל, בניכוי ימי מעצרו וכן 12 חודשי מאסר על תנאי, קנס כספי וחילוט של כספים לטובת קרן החילוט – הלבנת הון.

בערעור טען ב"כ המערער, בין השאר, כנגד מתחם הענישה שנקבע בגזר הדין וכן הדגיש כי מצבו הבריאותי של המערער (הוא עבר צנתורים וניתוח לב פתוח קודם למאסרו) – עדיין קשה והוא סובל מעת לעת מהתעלפויות וסחרחורות.

בתום טיעוניו של ב"כ המערער והאזנה לתגובת ב"כ המשיבה – הציעו שופטי הרכב העליון כי ב"כ המשיבה תסכים להפחתה מסוימת בעונש, בשים לב למצבו הבריאותי של המערער, והיא בתגובה השאירה את הנושא לשיקול דעתו של ההרכב.

נוכח האמור לעיל – הוחלט, מבלי לשנות ממדיניות הענישה המחמירה אותה הציג בית המשפט המחוזי הנכבד (הראויה לעבירות מס מסוג זה שהמערער הורשע     בהן) – להפחית שנה מעונש המאסר בפועל שהושת על המערער, זאת בהתחשב במצב בריאותו, ובשים לב לכך שקיבל אחריות על מעשיו.

ביתר רכיבי גזר הדין – לא יחול שינוי.

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי ותביעות ייצוגיות מאז שנת 2004.

 

מיליון דולר יישארו בידי המדינה

בית המשפט העליון נדרש בימים אלו לקביעה בדבר הותרת רכוש בשווי של יותר ממיליון דולר שהמדינה תפסה בקשר לפרשיית הימורים והלבנת הון.

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס – כותב בישראל היום

נועם קוריס- קבלו נוסחה למיליון הראשון

עו"ד נועם קוריס – כותב בערוץ 7 על תביעה ייצוגית

עו”ד נועם קוריס – כותב במקור ראשון

עו"ד נועם קוריס כותב בערוץ 20

במסגרת הדיון בבקשה עלה כי המבקשים חשודים בעבירות הלבנת הון, ניהול הימורים וארגונם, קשירת קשר לפשע ועבירות מס, וביום 14.4.2019 נתפס רכוש שלהם: דירות, כלי רכב וכספים.

ביום 10.6.2019 בית משפט השלום בראשון לציון (ה"ת 49301-05-19; השופט ג' אבנון) קבע שאין לשחרר את עיקר התפוסים. צוין כי מוסכם על הצדדים קיומו של חשד סביר לביצוע העבירות (ובית המשפט עיין בחומר והגיע בעצמו למסקנה דומה), כי המשיבה טוענת לעבירות שהושג בהן רכוש בשווי כ-6,200,000 ש"ח, וכי שווי התפוסים קטן מסכום זה. על כן נקבע כי קיימת הצדקה להותיר את הרכוש תפוס. לצד זאת, הותר להשיב כלי רכב אחד, כפוף להפקדת 30% ממחירו ולתנאים נוספים.

בהחלטה נוספת מיום 2.10.2019 הורה בית משפט השלום להשיב למבקשים 25,000 ש"ח שנתפסו, בשל התמשכות ההליכים ובשל התנהלות המשיבה שגרמה לדחיית דיון.

ביום 31.12.2019 נדרש שוב בית משפט השלום לתפוסים, והפעם קיבל בחלקה את בקשת המשיבה להאריך את החזקת התפוסים (ה"ת 63492-09-19, מ"י 30572-04-19; השופט ג' אבנון).

נקבע כי עדיין קיים חשד סביר נגד המבקשים, אולם "בשלב זה של ההליך מצופה מהמבקשת להצביע על התפתחות בעוצמתם של החשדות" (פסקה 4), בעיקר חיזוק לעדויות שנגבו מהמהמרים.

בחינת הודעות של כמה מהמרים הביאה להערכה מופחתת של שווי הרכוש שהושג בעבירות (לפי ההוראות בסעיף 21(א) לחוק איסור הלבנת הון, התש"ס–2000, להלן: "שווי העבירות"), עד כדי 4,300,000 ש"ח. מאחר שמאז ההחלטה הקודמת לא בוסס חלק הארי של החשדות, מצא בית משפט השלום כי הסיכוי לחלט בתום ההליך רכוש ששוויו למעלה מחצי מ"שווי העבירות", כלומר 2,150,000 ש"ח, הוא נמוך.

בהתחשב בשווי התפוסים – כ-3,500,000 ש"ח – הוחלט להאריך ב-150 יום את החזקת הדירות וחלק מהכספים (אף שערכם הכולל עולה על הסכום המותר לתפיסה); ולשחרר כלי רכב וערבויות שניתנו להשבתם, חשבונות בנק וכספים אחרים.

בית המשפט המחוזי קיבל ביום 4.2.2020 את ערר המשיבה ודחה את ערר המבקשים (ע"ח 9258-01-20; השופט ח' טרסי).

נקבע כי את פוטנציאל החילוט יש לגזור מ"שווי העבירות", כי אין מקום להפחית מפוטנציאל זה לאחר שנקבע, וכי בענייננו שווי התפוסים נמוך גם מ"שווי העבירות" העדכני, ועל כן אין לשחרר דבר ממנו.

מכאן הבקשה שהוגשה לעליון. לגישת המבקשים, עניינם מעלה שאלה משפטית המצדיקה לתת רשות לערור ב"גלגול שלישי", והיא אם פוטנציאל החילוט שווה ל"שווי העבירות", או שניתן לקבוע אותו גם בהתחשב במשקל הראיות.

לטענתם, חולשת הראיות עשויה לצמצם את היקף הרכוש המחולט בשלב קביעת "שווי העבירות", ובדומה, כעניין ש"בסמנטיקה", אפשר להפחית את פוטנציאל החילוט בשל קשיים בראיות. נטען כי בית המשפט המחוזי כלל לא עיין בראיות.

כידוע, רשות לערור ב"גלגול שלישי" תינתן רק במקרים נדירים המעוררים סוגיה משפטית עקרונית החורגת מעניינו של המבקש, או כאשר נגרם למבקש עיוות דין מהותי.

בית המשפט העליון לא מצא כי הבקשה שלפניי מעוררת שאלה עקרונית או כי שיקולי צדק מצדיקים את התערבותו של בית משפט זה, ודי בכך כדי לדחותהּ.

בבקשה לחילוט זמני של רכוש בגין חשד לעבירת הלבנת הון על בית המשפט לבחון בשלב ראשון את דבר קיומן של ראיות לכאורה מספיקות, ובשלב שני אם הן מקימות סיכוי סביר לכך שהחשוד יורשע בעבירות המיוחסות לו ולכך שיהיה ניתן לחלט את רכושו ("פוטנציאל חילוט") (ע"פ 5140/13 מדינת ישראל נ' אוסקר, פסקה 9 (29.8.2013)). החילוט בסוף ההליך ייקבע לפי "שווי העבירות", ובהתאם לכך יש לחשב את הערך המרבי של הרכוש הנתון לחילוט זמני. בשלב שלישי יש לבחון אם החילוט המבוקש מידתי, למשל על דרך של בחינת חלופות לו (ע"פ 80/19 אהוד מאיר שאיבות בע"מ נ' מדינת ישראל, פסקה 17 (11.8.2019)).

כאמור, בשלב של קביעת "פוטנציאל החילוט" מתבררת סוגיית הסיכוי הסביר להרשעה ולחילוט בתום ההליך הפלילי. כחלק מכך מעיין בית המשפט בראיות ומעריך את יכולתן (כפי שהיא נחזית לכאורה בשלב זה) להביא להרשעה ואת "שווי העבירות" המתגלות מהן (ראו למשל ע"פ 6352/17 מדינת ישראל נ' חסדי דוד לעדת הבוכרים, פסקאות 30–36 (8.4.2018) (להלן: עניין חסדי דוד)). בחינה זו נערכת בהיבט תוכן הראיות בלבד, ולשיקולים בדבר קצב איסוף הראיות אין ככלל השפעה עליה.

בית המשפט העליון גם הזכיר, כפי שכבר נפסק, קביעת "שווי העבירות" אינה סוף פסוק, ועל בית המשפט לבחון שיקולים נוספים בהחליטו איזה רכוש לחלט. בין היתר, ניתן לשקול גם את דיות הראיות – אולם לא לשם חישוב "שווי העבירות", אלא כדי להכריע מה ראוי לחלט מתוך הרכוש שמגיע כדי שווי זה:

"במסגרת ההחלטה בדבר מתן צו זמני יש משמעות לעוצמת התשתית הראייתית הלכאורית הקיימת נגד הנאשם, במובן זה שתתקיים 'מקבילית כוחות' בין עוצמת הראיות לבין היקף הרכוש שייתפס. ככל שהתשתית הראייתית נגד הנאשם דלה יותר, וככל שהמקרה מעלה שאלות פרשניות המפחיתות מן הסיכוי שהנאשם יורשע בסופו של הליך, כך תפחת הנכונות להורות על תפיסתו של מלוא פוטנציאל החילוט – ולהיפך" (עניין חסדי דוד, בפסקה 37).

כך, יש לשקול גם את מידתיות החילוט, כפי שנקבע בע"פ 80/19 אהוד מאיר שאיבות בע"מ נ' מדינת ישראל (11.8.2019), אשר בתי המשפט קמא והמבקש אזכרו.

בנסיבות דנן בית משפט השלום מצא כי הראיות מצביעות על "שווי עבירות" בסך 4,300,000 ש"ח, ועוד קודם לכן קבע כי קיים חשד סביר לביצוע העבירות. אותו חשד סביר התבסס על הראיות שהספיקו למצוא "פוטנציאל חילוט" בהחלטות הקודמות בעניין זה, ולא נטען כי בינתיים נפגמו משקלן או אמינותן.

בכך, כפי שקבע בית המשפט המחוזי, נחתם שלב בדיקת "פוטנציאל החילוט". הדרישה להוסיף ראיות בשל התמשכות ההליך מקומה אולי בשלב הבא, בדיקת המידתיות, אולם הערכאות שלפניי לא נדרשו לסוגיה זו. אם יש למבקשים טענות בנוגע אליה, הן שמורות להם.

במצב הדברים האמור עולה "שווי העבירות" על שווי התפוסים, ומשבית משפט השלום לא קבע טעם אחר לשחרור חלק מהרכוש, לא היה מקום להורות על כך.

בית המשפט העליון דחה את בקשת רשות הערעור והורה על הותרת התפוסים בידי המדינה.

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי ותביעות ייצוגיות מאז שנת 2004.

 

בג"צ אסר לגרש יוצא דרפור שצבר שלוש הרשעות פליליות

המבקש, אזרח סודן יוצא חבל דרפור, הגיש בקשה למקלט מדיני בשנת 2014 וזו טרם הוכרעה על ידי המשיבה, רשות האוכלוסין וההגירה (להלן גם: הרשות). בשנת 2007, החליט שר הפנים להעניק מעמד ארעי לכ-600 נתיני סודן שהוכרו על ידי נציבות האו"ם לפליטים כיוצאי חבל דרפור (להלן: החלטת השר). כפי המתואר בבקשה, המבקש קיבל רישיון ישיבה ארעי מסוג א/5 מכוח אותה החלטה רק ביום 10.11.2015, שהוארך מעת לעת. ביום 23.7.2018 נגזר על המבקש עונש של 8 חודשי מאסר בפועל, מאסר על תנאי וקנס בעקבות הרשעתו בעבירת פציעה בנסיבות מחמירות (לשלמות התמונה יוער כי המבקש הורשע בפלילים פעמיים לפני שקיבל לראשונה רישיון א/5, כמפורט בתשובת הרשות, סעיפים 10 ו-12). ביום 3.12.2018 הוארך רישיונו של המבקש מסוג א/5 לחצי שנה וביום 12.5.2019 הגיש האחרון בקשה להארכת הרישיון. בימים 22.2.2019 ו-13.6.2019 המבקש נעצר (בחשד לביצוע עבירות כלפי בת זוגו לשעבר), ובשני המקרים שוחרר המבקש בסמוך לאחר המעצר בתנאים מגבילים ובכפוף להפקדת ערבויות (להלן: תיקי המב"ד). ביום 29.7.2019, נערך למבקש ראיון שבו נמסר לו כי הרשות שוקלת לבטל את רישיונו הארעי, והמבקש טען כי הוא נשא HIV, והרישיון נדרש לו לקבלת טיפולים רפואיים. באותו יום החליטה המשיבה לבטל את רישיונו של המבקש (והוא נלקח ממנו לאלתר), ולתת לו רישיון ב/1 לשנה. ערר פנימי שהגיש המבקש על החלטה זו נדחה.

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס – כותב בישראל היום

נועם קוריס- קבלו נוסחה למיליון הראשון

עו"ד נועם קוריס – כותב בערוץ 7 על תביעה ייצוגית

עו”ד נועם קוריס – כותב במקור ראשון

עו"ד נועם קוריס כותב בערוץ 20

על החלטה זו ערר המבקש לבית הדין לעררים לפי חוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952 (להלן: בית הדין לעררים או בית הדין). לצד הערר, הגיש המבקש בקשה למתן לצו ביניים שלפיו יינתן לו רישיון מסוג א/5 עד להכרעה בערר. בבקשה נטען כי המבקש נשא HIV ועל כן הוא זקוק לטיפול הרפואי שניתן לו מכוח ביטוח הבריאות הממלכתי, אשר הוא אינו זכאי לו עם ביטול רישיון א/5. ביום 2.10.2019 דחה בית הדין את הבקשה לצו ביניים. בית הדין ציין כי הגם שעסקינן בבקשה הנוגעת לזכויות יסוד, הסעד המבוקש לא ניתן כדבר שבשגרה. אשר למאזן הנוחות צוין כי טענותיו של המבקש נוגעות לאיכות הטיפול הרפואי להבדיל מעצם נתינתו (שכן טיפול רפואי מוענק בישראל אף לחסרי מעמד, הגם שמדובר בטיפול שניתן במצב חמור יותר, וברמה פחותה מזו שהמבקש קיבל עד כה). בית הדין עמד על חוות הדעת שהוגשה מטעם המבקש, מאת ד"ר יצחק לוי, מנהל יחידת האיידס במרכז הרפואי שיבא מיום 31.7.2019 (להלן: חוות הדעת וד"ר לוי) וציין כי עולה ממנה כי חלק מנשאי HIV חסרי מעמד בישראל נמצאים בתכנית משרד הבריאות, שבמסגרתה מתבצע מעקב רפואי חלקי וניתנות תרופות מסוימות. לפיכך נקבע כי גם אם לא מדובר בטיפול ברמה לה זכאי מי שמחזיק ברישיון א/5, וגם אם מצבו של אדם אשר היה מטופל ברמה הגבוהה יותר צפוי להתדרדר, לא מדובר בענייננו במצב בו הטיפול בו יופסק לחלוטין. בהמשך לכך צוין כי ביטוח בריאות ממלכתי הוא בגדר פריווילגיה שלא ניתנת לבעלי מעמד מסוג ב/1 (כפי שניתן למבקש) אולם ביטול הרישיון מסוג א/5 אין משמעו שלילת הזכות לטיפול רפואי אלא רק שינוי עול המימון של הטיפול. בבחינת למעלה מן הצורך צוין, כי יש בהרשעותיו של המבקש והתיקים הפתוחים בעניינו כדי להטות את מאזן הנוחות לטובת הרשות, וכי מדובר בשיקול צדק כללי לדחיית הבקשה. מטעמים אלה נדחתה הבקשה למתן צו ביניים, מבלי שבית הדין נדרש לסיכויי הערר.

לשלמות התמונה יוער כי ביום 5.12.2019 עדכנה באת כוח המבקש – במסגרת תגובה לבקשת המשיבה להקפיא את הדיון בערר – כי שני תיקי המב"ד נסגרו (אחד מחמת היעדר ראיות ושני בשל כך שמדובר "באירוע שההליך הפלילי אינו מסגרת מתאימה לבירורו אי התאמתו להליך פלילי"; נספח 7 לבקשה).

המבקש הגיש בקשת רשות לערער על החלטה זו, וביום 12.12.2019 בית המשפט לעניינים מינהליים בירושלים (כב' השופט א' רון) דחה את הבקשה. בית המשפט ציין כי בהחלטת בית הדין לעררים ניתן משקל ניכר לעברו הפלילי של המבקש, וכי שני תיקי מב"ד שהיו תלויים ועומדים לחובת המבקש – נמחקו. בהחלטתו, נדרש בית המשפט לטענות שהועלו על ידי הרשות שלפיהן המבקש לא הגיש את הבקשה להארכת רישיונו במועד הקבוע לכך וקבע כי אם בסוגיה זו היה מתמצה הדיון, ייתכן שהיה מקום להיעתר לבקשה למתן צו ביניים, גם אם בגדרה התבקש "צו עשה". בתוך כך צוין כי המבקש כבר החזיק ברישיון א/5; כי קיימת נזקקות רפואית מצדו; וכי יש היגיון בטענה כי יש לאפשר לו רצף טיפולי. עם זאת, בית המשפט קבע כי יש לדחות את הבקשה למתן רשות ערעור בשל סיכויי הערר הנמוכים. נקבע כי נוכח עברו הפלילי של המבקש, הכולל גם הרשעה בעבירות אלימות, שבגינן גם נשא בעונש מאסר בין כתלי בית הסוהר, ספק אם תתקבלנה טענותיו נגד ביטול הרישיון. אשר למאזן הנוחות צוין כי יש להתחשב בכך שמתן הסעד המבוקש יוביל להוצאה ציבורית, וכי תיתכנה השלכות רוחב למתן הסעד במקרה זה על מקרים דומים. כמו כן, צוין כי גם אם הבקשה למתן צו ביניים תידחה, יזכה המבקש לטיפול רפואי רלוונטי, אף אם ייתכן שלא מדובר בטיפול המיטבי (ובעניין זה צוין כי לא הוצגה תמונה מלאה). משכך נקבע כי נזקו של המבקש קיצוני פחות מכפי המשתמע מטענותיו ומכל מקום נוכח השיקולים שעניינם עברו הפלילי המכביד של המבקש וסיכוייו הקלושים לזכות ברישיון א/5 בסופו של יום – אין מקום להתערב בהחלטת בית הדין לדחות את הבקשה למתן צו ביניים.

מכאן הבקשה שהוגשה לאחרונה לבג"צ, שבגדרה נטען כי ביטול רישיון א/5 של המבקש יביא להתדרדרות במצבו הרפואי, ובכך יש להטות את מאזן הנוחות לטובתו. המבקש מציין כי לפי הזכויות המוקנות לו ברישיון ב/1 שבו הוא מחזיק כיום, יינתן לו טיפול רפואי רק אם מצבו יתדרדר, וגם אז מדובר בטיפול באיכות נמוכה (שלא מעניקים אותו מזה כעשור במסגרת ביטוח הבריאות הממלכתי), שיגרום לו לתופעות לוואי קשות ולנזק בלתי הפיך. המבקש טוען כי להחלטה בעניינו אין השלכות רוחב מכיוון שהיא ממילא רלוונטית רק עבור מי שקיבל רישיון א/5 מכוח החלטת השר והוא גם נשא HIV. כמו כן, המבקש טוען כי העלויות של מתן טיפול מונע, לו הוא זכאי מכוח רישיון מסוג א/5 בלבד, פחותות מהעלויות שתיגרמנה לקופה הציבורית כתוצאה מהטיפול בו לאחר שמצבו יתדרדר. עוד נטען כי לא יהיה באפשרותו לקבל את הטיפול האמור במסגרת פרטית נוכח עלותו, המסתכמת בכ-4,600 ש"ח בחודש. המבקש מוסיף וטוען כי הדיון בערר בעניינו הוקפא עד לאחר מתן החלטה בהליך אחר, כך שתקופת הביניים עד למתן החלטה סופית בעניינו עשויה להתארך, ובכך יש לחזק את הצורך בקבלת צו הביניים המבוקש עד להכרעה בערר (בטענה זו מתייחס המבקש להליך בעמ"נ (מינהליים י-ם) 3597-11-19 משרד הפנים נ' פלוני; יוער כי מאז כבר ניתן פסק באותו הליך, ועל כך הוגשה בקשת רשות לערער לבית משפט זה, בר"ם 156/20 פלוני נ' שר הפנים (להלן: בר"ם 156/20)).

אשר לסיכויי הערר, המבקש סבור כי מדובר בסיכויים גבוהים נוכח הפגמים שנפלו בהליך שקדם לקבלת ההחלטה בעניינו ובשל כך שרישיונו הוארך בעבר חרף ההרשעות בפלילים ששימשו כנימוק לדחיית בקשתו להארכת הרישיון כעת (ונוכח סגירת תיקי המב"ד בעניינו). לבסוף, המבקש סבור כי כשמדובר בבקשה לסעד זמני, יש חשיבות לשימור המצב הקיים, כאשר בעניינו מדובר במתן רישיון מסוג א/5, שבו החזיק משנת 2015 מכוח החלטת השר, ונשלל ממנו ללא התראה או מתן זמן להתארגנות.

התבקשה תשובת המשיבה, שבגדרה נטען כי הבקשה אינה עומדת באמות המידה המקובלות בפסיקה למתן רשות לערער ב"גלגול שלישי" על החלטות בית הדין לעררים, בפרט עת עסקינן בבקשות שעניינן החלטות ביניים. כמו כן, המשיבה מציינת שמדובר בבקשה למתן "צו עשה", וכן כי הסעד המבוקש בצו הביניים זהה לסעד המבוקש בהליך העיקרי. המשיבה סבורה כי יש לדחות את הבקשה אף לגופו של עניין. לעמדתה, האיזון שנעשה בהחלטת בית הדין אינו מגלה עילה להתערבות, בין היתר נוכח שיקול הדעת הרחב המסור לשר הפנים להעניק מעמד בישראל ובענייננו – בשל עברו הפלילי של המבקש, שהוא שיקול משמעותי במסגרת בחינת הארכת רישיון א/5. לעניין מאזן הנוחות, נטען כי המעמד שהוענק למבקש מאפשר לו להתפרנס למחייתו וכי הוא יוכל לקבל טיפול רפואי במסגרת התכנית הלאומית לטיפול במהגרים נשאי HIV ללא ביטוח בריאות (להלן: התכנית הלאומית). בתגובה לטענות המבקש בעניין סוג הטיפול וטיבו נטען כי אלו לא נתמכו במידע מדויק הרלוונטי למבקש, לרבות תוצאות הבדיקות הייחודיות לבדיקת עמידויות, דיווח על תופעות לוואי כתוצאה מנטילת תרופות אחרות ועוד. חוות הדעת שצירף המבקש, כך המשיבה, כוללת הערכה בלבד כי תיתכן התדרדרות במצב הרפואי של המבקש. עוד צוין כי לפי מנהל המחלקה לשחפת ולאיידס במשרד הבריאות, התרופות שניתנות במסגרת התכנית הלאומית הן תרופות המאושרות והמומלצות על ידי ארגון הבריאות העולמי, אשר נמצאות בשימוש בכל רחבי העולם, קרי: כי מדובר במענה רפואי מקובל הניתן דרך כלל לצורך טיפול בסוג המחלה הרלוונטי. בצד האמור הובהר כי הטיפול שניתן במסגרת התכנית הלאומית לא כולל טיפול נלווה, ככל שמתפתחות מחלות נוספות אצל המטופל.

לאחר עיון בבקשה ובתשובת המשיבה, החלט בג"צ לעשות שימוש בסמכותו לפי תקנה 410 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (ותקנה 34 לתקנות בתי משפט לענינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000), ולדון בבקשה כאילו ניתנה רשות והוגש ערעור לפי הרשות שניתנה. דין הערעור להתקבל. כידוע, שני שיקולים עומדים ביסוד ההחלטה בדבר הענקת סעד זמני – האחד, מאזן הנוחות, והשני – סיכויי ההליך שנקט המבקש, להתקבל. על פי רוב, היסוד המרכזי והעיקרי שיש לתת עליו את הדעת הוא שיקול מאזן הנוחות, שבמסגרתו יש לבחון אם דחיית הבקשה תגרום למבקש לנזק בלתי הפיך, ככל שיקבל את הסעד הסופי בהליך שנקט (בר"ם 5061/15 צגטה נ' שר הפנים, פסקה 9 (‏12.8.2015); בר"ם 7582/12 פריידי נ' משרד הפנים, פסקאות 7-6 (‏13.12.2012)). בית המשפט סבר כי מאזן הנוחות במקרה דנן, שהוא אבן הבוחן המרכזית כאמור, נוטה לטובת המערער וכי סיכויי הערר אינם מובהקים באופן המצדיק מתן בכורה לשיקול אחרון זה. כעולה מהפירוט מעלה, המערער החזיק ברישיון א/5 מסוף שנת 2015 וכשזה ניתן לו לראשונה כבר עמדו לחובתו שתי הרשעות בפלילים. המערער אובחן כנשא HIV בשנת 2016 ומאז הוא זכה לטיפול רפואי מכוח הרישיון האמור. טענתו העיקרית של המערער בבג"צ היא כי ביטול רישיון א/5 יגרום לו לנזק בריאותי בלתי הפיך כפועל יוצא מביטול זכאותו לביטוח בריאות ממלכתי.

בחוות הדעת שהוגשה מטעם המערער לתמיכה בטענותיו נסקרות באופן כללי ההשפעות האפשריות להפסקת הטיפול המוענק מכוח הביטוח הממלכתי, כדלקמן: ראשית ייתכן שהטיפול יופסק לחלוטין מכיוון שעקב "מצבו הטוב" של הנשא, הוא לא יוכל להיכנס לתכנית הלאומית (שבשלב זה כוללת רק חולים שמצבם "גרוע"), ומצבו הרפואי יתדרדר. שנית ייתכן שהנשא יחזור לקבל טיפול פחות טוב ומעקב רפואי פחות טוב. לפי ד"ר לוי, בשני המצבים המתוארים עלול הנגיף לפתח עמידות כך שגם אם הנשא יחזור לקבל טיפול טוב – הטיפול עשוי להיות פחות יעיל. בנוסף צוין כי אם במסגרת הטיפול בביטוח הממלכתי קיבל המטופל את כל התרופות למחלות נלוות הרי שטיפולים אלה יופסקו עם הפסקת הביטוח ומצבו הרפואי של המטופל עשוי להתדרדר (אף המשיבה בתשובתה הבהירה כי הטיפול שניתן במסגרת התכנית הלאומית אינו כולל טיפול נלווה, ככל שמתפתחות מחלות נוספות אצל המטופל). ד"ר לוי חותם את חוות דעתו במסקנה "חד משמעית" שלפיה אם "מטופל עובר מטיפול טוב (בזכות היותו בביטוח רפואי מקובל) לטיפול פחות טוב (בעקבות הפסקת הביטוח) מצבו הרפואי עשוי להידרדר ולהיות גרוע יותר" וכי הפסקת הטיפול במסגרת ביטוח הבריאות הממלכתי יכולה להביא לתוחלת חיים גרועה יותר לנשאי HIV. המשיבה לא חלקה על מסקנות אלו, אלא טענה כי מדובר בהערכה כללית בלבד שאינה מספיקה כדי להקים זכות לטיפול רפואי מסוג מסוים.

בהינתן האמור בחוות הדעת, שניתנה מפי מנהל יחידת האיידס במרכז הרפואי שיבא, אני סבור כי מאזן הנוחות נוטה לטובת המערער כך שהרישיון א/5 שהחזיק משך כ-4 שנים לפני ביטולו – יושב לו. כמתואר בחוות הדעת, ההשלכות האפשריות להפסקת הטיפול הרפואי מכוח הביטוח הממלכתי שהמערער נהנה ממנו עד כה – גם אם אין מדובר בתוצאות ודאיות – הן קשות, וחלקן דומה – בלתי הפיכות. גם בית המשפט לעניינים מינהליים עמד על ההיגיון בשמירה על רצף טיפולי למי שכבר החל לקבל טיפול רפואי מסוג מסוים, וציין כי אילו הדיון היה מתמצה במישור זה – היה נוטה להתערב בהחלטת בית הדין לעררים.

עוד יש להעיר, כי כעולה מבקשה נוספת שהוגשה על ידי באת כוח המערער מיום 30.1.2020, הדיון בערר הוקפא וזאת עד להכרעה בבר"ם 156/20. לפיכך, במצב הדברים הנוכחי הדיון בערר מעוכב לתקופה לא ידועה, וגם לכך יש לתת משקל (ראו והשוו עמ"נ (מינהליים י-ם) 2429-10-19 יוסרי נ' רשות האוכלוסין, ההגירה ומעברי הגבול (11.12.2019)). להשקפתי שיקולי מאזן הנוחות מטים אפוא את הכף לטובת המערער, כך שיתאפשר לו להחזיק ברישיון שבו החזיק מזה כמעט 4 שנים עד להכרעה בערר. מצב הדברים שבו אדם מחזיק ברישיון א/5 כמעט 4 שנים וזה מבוטל ונלקח ממנו כבר במועד ההחלטה הוא בגדר חריג המאפשר מתן סעד זמני גם אם מדובר ב"צו עשה". ממילא, ככל שהערר יידחה ניתן יהיה שלא לחדש את הרישיון, והמשיבה לא הצביעה על נזק אחר שייגרם לה כתוצאה ממתן הסעד הזמני עד להכרעה בערר במידה המטה את מאזן הנוחות לחובתו של המערער.

בית המשפט לא התעלם ממעורבותו הקודמת של המערער בפלילים. שיקול זה צוין בבחינת למעלה מן הצורך בהחלטת בית הדין לעררים, ואף ציין כי סבר שאין לתת לו משקל מכריע. כעולה מן הפירוט בתשובת המשיבה, לחובת המערער עומדות שלוש הרשעות קודמות: שתיים מהן לפני שקיבל רישיון א/5, והשלישית מיום 23.7.2018 אשר גם לאחריה הוחלט להאריך את הרישיון שבו החזיק המערער. בנוסף, התיקים שנפתחו לאחר החלטת הארכת הרישיון האחרונה בעניינו של המערער, נסגרו ולא נפתח בעניינם הליך פלילי (כפי שציינה באת כוחו בהודעה שהגישה לבית הדין לעררים מיום 5.12.2019). בנסיבות אלו, בית המשפט לא סבר כי המעורבות הקודמת של המערער בפלילים – הייתה צריכה להביא לדחיית הבקשה לסעד זמני, ומשמעותה, כמו גם יתר הטענות שהעלה לגבי הליך קבלת ההחלטה בעניינו, תיבחנה במסגרת הערר עצמו מבלי שאביע עמדה לגופם של דברים.

אשר על כן, בית המשפט העליון פסק, כי המשיבה תאריך את תוקפו של רישיון א/5 שניתן למערער בחצי שנה ותשוב להאריכו בחצי שנה כל פעם עד להכרעה בערר, אלא אם תהיה מניעה חדשה כלשהי להארכת הרישיון. אין צו להוצאות.

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי ותביעות ייצוגיות מאז שנת 2004.

גוגל לא תסיר תכנים פוגעניים

בית המשפט העליון הכריע בימים אלו בבקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופטת נועה גרוסמן) בת"א 15035-06-19 מיום 8.12.2019 בגדרה נדחתה בקשת המבקשים למתן צווים זמניים נגד המשיבות.

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס – כותב בישראל היום

עו"ד נועם קוריס – כותב בערוץ 7 על תביעה ייצוגית

עו”ד נועם קוריס – כותב במקור ראשון

עו"ד נועם קוריס כותב בערוץ 20

בתמצית, עניינה של התביעה העיקרית שמנהלים המבקשים היא בפרסומים שהועלו ברשת האינטרנט אשר לטענתם עולים לכדי לשון הרע (להלן: "הפרסומים הפוגעניים"). התביעה הוגשה הן נגד המחברים של אותם פרסומים (להלן: "מחברי הפרסומים") והן נגד האתרים שמשמשים פלטפורמה לפרסומם (להלן: "בעלי הפלטפורמות"). יצוין כי חלק מהנתבעים הם אזרחים ישראליים וחלקם אזרחים זרים.

נועם קוריס

ביום 8.8.2019 הגישו המבקשים בקשה לצווים זמניים שעניינה הסרת הפרסומים הפוגעניים. ביום 12.11.2019 נתן בית המשפט קמא החלטה בעניינם של הנתבעים 4-1 בהליך קמא אשר דוחה את הבקשה מחמת שני טעמים מרכזיים: הצווים הזמניים שהתבקשו חופפים במידה רבה לסעד העיקרי שהתבקש בתביעה; ולאור השלב בו נמצא ההליך, כאשר טרם הושלמו ההמצאות, ובשים לב לכך שהנתבעים הנ"ל הם כולם תושבי חוץ (להלן: "ההחלטה הראשונה").

יש להזכיר, שביום 21.11.2019, ניתן פסק דין בהיעדר הגנה נגד הנתבעים 4 ו-5 בהליך קמא, שהנם אזרחים זרים אשר היו חלק ממחברי הפרסומים (להלן: "פסק הדין בהיעדר הגנה"). בעקבות זאת, צמצמו המבקשים את הבקשה לצווים זמניים רק לפרסומים שלגביהם ניתן פסק הדין האמור.

ביום 8.12.2019 ניתנה החלטה בעניינן של הנתבעות 6 ו-7 בהליך קמא, בעלות פלטפורמות שהן המשיבות בהליך דכאן, אשר דוחה את הבקשה לצווים זמניים מטעמים דומים לאלה של ההחלטה הראשונה (להלן: "ההחלטה השנייה").

בקשת רשות הערעור שהוגשה לבית המשפט העליון על ההחלטה השנייה. בקשה זו מתמקדת אך ורק בפרסומים של הנתבעים 4 ו-5 שביחס אליהם ניתן פסק דין בהיעדר הגנה. לטענת המבקשים, בהינתן פסק הדין בהיעדר הגנה הקובע כי הפרסומים של הנתבעים 4 ו-5 אינם חוקיים, יש מקום להסירם מהפלטפורמות של המשיבות, ואין צורך להמתין לדיון בתובענה העיקרית. בכך, לטענתם, יצומצמו הנזקים שנגרמים להם מדי יום ביומו. יצוין כבר עתה כי מחברי הפרסומים ביחס אליהם מתבקשים הצווים הזמניים (הם הנתבעים 4 ו-5 בהליך קמא) לא צורפו כמשיבים לבקשה זו, ובית המשפט העליון העיר שייתכן כי כבר מטעם זה היה ראוי לדחות את בקשת רשות הערעור.

לאחר הגשת בקשת רשות הערעור, ביום 8.1.2020, ביטל בית המשפט קמא את פסק הדין שניתן נגד הנתבעים 4 ו-5 בהליך קמא בעקבות קבלת בקשה לתיקון כתב התביעה שהגישו המבקשים. נוכח זאת, נקבע כי כתב התביעה המתוקן יומצא לכלל הנתבעים, לרבות נתבעים 4 ו-5 בהליך קמא. בקשה לביטול ההחלטה שהגישו המבקשים נדחתה ביום 9.1.2020. לאור זאת, ביום 28.1.2020, התבקשה עמדת המבקשים האם הם עומדים על בקשת רשות הערעור. בין לבין, ביום 21.1.2020 ניתנה החלטה על ידי כב' השופטת רחל ערקובי, אליה הועבר הטיפול בתיק בבית המשפט המחוזי, שעניינה בבקשת נוספת של המבקשים להשיב את פסק הדין בהיעדר הגנה על כנו.

ביום 29.1.2020 הודיעו המבקשים כי הם עומדים על הבקשה דנן. לשיטתם, פסק הדין בהיעדר הגנה עומד על כנו והם מבססים עמדה זו על האמור בהחלטת בית המשפט מיום 21.1.2020. יחד עם זאת, הוסיפו המבקשים כי "למען הזהירות בלבד, ככל שבית המשפט הנכבד סבור שפסק הדין אינו עומד על כנו, הרי שהמבקשים יגישו בקשת רשות ערעור על החלטת הביטול של כב' השופטת גרוסמן, ובד בבד, יבקשו כי בקשת רשות ערעור זו תדון לאחר שתוכרע אותה בקשת רשות ערעור (שכן אחרת תמנע מהמבקשים האפשרות לערער על ההחלטה מושא הליך זה)" (סעיף 14 להודעה מיום 29.1.2020).

בית המשפט העליון קבע, כי דין בקשת רשות הערעור להידחות. כאמור, הבקשה נשענת על ההבחנה בין הפרסומים שהועלו על ידי הנתבעים 4 ו-5 בהליך קמא לבין הפרסומים שהועלו על ידי מחברי פרסומים אחרים. ואולם, משהנתון המבחין חדל להתקיים, דהיינו פסק הדין שניתן בהיעדר הגנה בוטל, נשמט הבסיס תחת בקשת רשות הערעור.

ניסיונם של המבקשים להישען על החלטתו של בית המשפט קמא מיום 21.1.2020 לא יצלח. למען בהירות הדברים, אביא את עיקרה:

למניעת ספקות והואיל והתיק הועבר לטיפולי רק לאחרונה, ועל מנת למנוע בלבול, בשלב זה יואילו [המבקשים] להימנע מלנקוט בהליכים לאור פס"ד שניתן בהעדר הגנה.

ניתנת לנתבע 5 האפשרות להגיש בתוך 30 יום בקשה לביטול פסק הדין שניתן בהעדרו. ככל ולא תוגש בקשה זו, יוכלו התובעים לעשות שימוש בפסק הדין ולנקוט על פיו בכל הליך בהתאם לשיקול דעתם.

כאמור, אין בהחלטה זו כדי לסייע למבקשים. ודוק, את הפסקה האחרונה בציטוט מתוך ההחלטה אין לקרוא כמתיימרת לבטל את החלטתה של כב' השופטת גרוסמן מיום 8.1.2020 (החלטה שבקשה לביטולה נדחתה כאמור ביום 9.1.2020), אלא כקוצבת את המועד בו על הנתבע 5 להגיב לכתב התביעה המתוקן שהומצא לו, בהתאם להחלטה מיום 8.1.2020.

סוף דבר: לעת הזו, בקשת רשות הערעור כפי שהוגשה אינה יכולה לעמוד, והיא נדחתה איפוא. יחד עם זאת, בית המשפט העליון העיר כי אין בהחלטתו כדי למנוע מהמבקשים להגיש בעתיד בקשה לצווים זמניים, ככל שהתפתחות ההליך תצדיק זאת. טענות הצדדים שמורות להם.

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי ותביעות ייצוגיות מאז שנת 2004.

 

בג"צ אישר חיוב הגט

בית המשפט העליון בפסק דינו של כבוד השופט מ' מזוז, הכריע בימים אלו בעתירה המכוונת נגד החלטות של המשיבים 2-1, בית הדין הרבני הגדול בירושלים ובית הדין הרבני האזורי בתל אביב-יפו (להלן: בית הדין האזורי), מיום 14.2.2019 ומיום 12.11.2018 בהתאמה, בהן נקבע כי העותר חייב בגט לאשתו.

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס – סוגיות משפטיות ב – ישראל היום!

עו"ד נועם קוריס – כותב בערוץ 7

עו”ד נועם קוריס – על פיגועי טרור, איראן וטראמפ

עו"ד נועם קוריס – כותב ב – cafe.themarker.com

בין העותר לבין אשתו מתנהל הליך גירושין בבית הדין האזורי בעקבות תביעה שהגישה האישה על רקע התנהלותו של העותר במהלך חיי הנישואין במישור האישי ובמישור הכלכלי וגילויה כי העותר אינו נאמן לה. לאחר שמיעת הצדדים וחקירתם, קבע בית הדין האזורי ביום 12.11.2018 כי "יתכן מאוד שהבעל חפץ היום בשלום בית. ביה"ד מתרשם שהוא מעוניין להמשיך וליהנות מכספי האישה, בפרט מכספים שבאו לה בירושה מהוריה, ובכך להמשיך את מסכת החיים. הוא מצפה שהאישה תמחק את פגעי העבר, כפי שאולי עשתה במהלך הנישואים, כאשר לא היו לה את הכוחות להתמודד מול הבעל. אין ספק שלאור מעשיו, כפי שהתגלו לאשה, וכפי שאף נוכח ביה"ד, צודקת האישה שאינה מעוניינת בשלום בית, לאחר כל מעשיו הנ"ל". לפיכך, הורה בית הדין על חיוב העותר בגט לאשתו, ואף קבע כי בנסיבות העניין, מחמת התנהגותו הבלתי מוסרית של הבעל, "זכאית האישה לכתובתה ולתוספת כתובה", ששיעורם ייקבע בהתדיינות נפרדת בנושא הרכוש.

נועם קוריס

העותר הגיש ערעור לבית הדין הרבני הגדול על החלטת החיוב בגירושין, במסגרתו טען כי בית הדין האזורי נמנע מלדון בבקשתו לשלום בית ולא אפשר לו להביא ראיות לטענותיו. ביום 14.2.2019 דחה בית הדין הרבני הגדול את הערעור, לאחר שהתרשם מעיון בפרוטוקולים ובמסמכים בתיק כי "בית הדין האזורי הקדיש זמן רב לשמיעת טענות הצדדים. לאחר התרשמותו על הקשר בין האיש לנטענת ולפי תגובות הבעל לשאלות לא מצא בית הדין לנכון צורך להביא ראיות נוספות והכריע כי במקרה זה חייב הבעל בגט".

עתה הונחה בפני בג"צ עתירה במסגרתה חוזר העותר על טענותיו שנדחו בבית הדין הרבני הגדול – כי בית הדין האזורי התעלם מבקשתו לשלום בית ואף "לא התייחס לזכותו המהותית של הבעל להביא ראיות מטעמו ולהביא ראיות הזמה".  בנוסף, נטען בעתירה כי בית הדין האזורי פסק בנושא הכתובה מבלי שזו הוצגה לו ובלא שקיים כל דיון בנושא.

בג"צ קבע שדין העתירה להידחות על הסף.

כפי שנפסק לא אחת, בית המשפט הגבוה לצדק אינו יושב כערכאת ערעור על החלטותיהם של בתי הדין הדתיים, והתערבותו בהן מוגבלת למקרים שבהם נפל בהחלטות פגם ממשי כגון חריגה מסמכות, פגיעה בכללי הצדק הטבעי, סטייה מהוראות החוק או במקרים חריגים אחרים המצדיקים הענקת סעד מן הצדק (בג"ץ 580/11 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים(31.1.2011); בג"ץ 8638/03 סימה אמיר נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים (6.4.2006); בג"ץ 5488/18 פלוני נ' פלונית (19.7.2018)). העתירה שלפנינו אינה באה בגדריה של אמת מידה זו. העותר לא הצביע על עילה כלשהי העשויה להצדיק את התערבות בג"צ בהחלטה הפרטנית לחייבו בגט לאשתו, שעל פניה בדין יסודה.

אשר לטענות סביב חיובו של העותר בכתובה, הרי שמדובר בעתירה מוקדמת. כפי שעולה מההחלטות מושא העתירה, מלאכתו של בית הדין האזורי בעניין זה טרם נשלמה, שכן נקבע כי "גובה הכתובה והרכוש ידונו לאחר הגט" (החלטת בית הדין האזורי מיום 6.3.2019). על העותר למצות את ההליכים בבית הדין האזורי עד למתן החלטתו הסופית, אשר תהא נתונה לערעור לפני בית הדין הרבני הגדול ככל שתקום עילה לכך.

סוף דבר: בג"צ קבע שהעתירה תדחה ושהעותר יישא בהוצאות לטובת אוצר המדינה בסך 2,500 ₪.

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי וגישור מאז שנת 2004.

 

 

נמחקה עתירת ח"כ אביגדור ליברמן נגד הרבנות הראשית בישראל

בית המשפט העליון מחק בימים אלו עתירה שהגיש ח"כ אביגדור ליברמן בעתירות שהסוגיה הראשונה בהן הייתה בירור יהדות מחדש על ידי בית דין רבני של מי שכבר הוכר ונרשם כיהודי.

הסוגיה השנייה שעלתה היא עריכת בדיקות גנטיות כדרך להוכחת יהדות. גם כאן, העותרים אינם חולקים על סמכות בית הדין לתת צו לבדיקה גנטית כאשר ישנה הסכמה מצד הנבדק (סעיף 28יד לחוק מידע גנטי, התשס"א-2000), אלא מתמקדים בהעדרם של נהלים ברורים בעניין ההצעה לערוך בדיקה ומשמעות הסירוב לערכה. כן נטען כי בפועל הפכה האפשרות של עריכת בדיקה גנטית למעין "ברירת מחדל" ביחס לציבור מסוים. יצוין עוד כי העותרים שמו דגש על השילוב בין שתי הסוגיות – עריכת בדיקה גנטית במסגרת בירור יהדות מחדש. כן הוצגו מספר מקרים פרטניים המדגימים, לשיטת העותרים, את נכונות טענותיהם

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס – כותב בישראל היום

עו"ד נועם קוריס – כותב בערוץ 7 על תביעה ייצוגית

עו”ד נועם קוריס – כותב במקור ראשון

עו"ד נועם קוריס כותב בערוץ 20

המשיבים טענו כי בניגוד לטענות העותרים, קיימים כללים ברורים לדרישה לבירור יהדות מחדש, שעיקרם: בירור יהדותו של אדם – ולו אדם שכבר נקבעה יהדותו בהקשר אחר – בהתחשב באופן שבו נישאו הוריו או קרובי משפחתו בדרגה ראשונה. כך, ולא לפי מדינת המוצא. אשר לעריכת הבדיקה הגנטית, נטען כי זו מוצעת לאדם רק כאשר יתר החומר אינו מספיק, כשלעצמו, לקביעת היהדות, ללא קשר לשיוך קבוצתי כלשהו. המשיבים הוסיפו כי אין מקום לקבוע הנחיות לעניין הבדיקות הגנטיות, שכן מדובר בסוגיה ראייתית שבה יש להכריע בכל מקרה על פי נסיבותיו הקונקרטיות. לבסוף, נטען שבית הדין הרבני פונה מיוזמתו לאדם לשם בירור יהדות רק אם בן משפחה של אותו אדם ערך בירור יהדות, ועלה ספק לגבי יהדותו. במקרה כזה, נערכת פניה גם לבני משפחה אחרים – שעשויים להיות מושפעים מההכרעה – להצטרף להליך, ככל שהם מעוניינים בכך.

נועם קוריס

עולה כי יש מחלוקת בין הצדדים בדבר הכללים שמיישמים כיום בתי הדין הרבניים, כאשר עיקר המחלוקת נגע למשמעות ההצעה לערוך בדיקה גנטית ונפקותו של סירוב. עוד עולה כי אין כיום נהלים מפורשים בעניין זה. המשיבים טוענים אמנם כי אין מקום לקבוע נהלים בנושאים אלה, אך גם לשיטתם ישנם כללים, ולא הוצג טעם טוב שלא לקבוע כללים אלה באופן גלוי. זאת, בין היתר, כדי להבהיר את הכללים ובראי הטענות בדבר כללים שונים מאלה שהוצגו. נציין בהקשר זה כי גם מטיעוני המשיבים עצמם עולה חוסר בהירות בדבר הכללים המיושמים בבתי הדין הרבניים. כך, למשל, בתגובה המקדמית נטען כי ההצעה לערוך בדיקה גנטית מוצעת רק כאשר יתר החומר שהוצג אינו מספיק, דהיינו במקרים שבהם ללא הבדיקה לא תוכר היהדות. על פי קו זה, ההצעה לערוך בדיקה יכולה רק להועיל לנבדק, בין אם יקבלה ובין אם יסרב לערוך את הבדיקה. מנגד, במקום אחר בכתב הטענות נאמר כי סירוב לבצע בדיקה עשוי להיות בעל "משקל נוסף" ו"חיזוק" לראיות, ובמהלך הדיון שנערך בפנינו טען נציג בית הדין הרבני כי סירוב לערוך בדיקה יכול להיות "חיזוק מסוים" לקביעה כי לא הוכחה יהדותו של אדם. חוסר בהירות זה, בדבר הבדיקה הגנטית ומעמדה, מחדד את הצורך בקביעת הנחיות ברורות בדבר הצעה מטעם בית הדין לערוך בדיקה גנטית, ונפקות הסירוב לערכה.

הסוגיות של בדיקה גנטית, אפשרות הסירוב ומשמעותו – רגישות ביותר. קיומו של נוהל שלא הועלה על הכתב מוסיף רובד של קושי על הקושי. העדרו של נוהל כתוב עלול להביא להעדרו של נוהל בלתי כתוב. נציג בית הדין הרבני שמע את הערות בית המשפט ביחס לאמור לעיל, והסכים להביא את סוגיית קביעת הכללים במסגרת הנחיות בכתב בפני מועצת הרבנות הראשית. בנסיבות אלה, נראה כי נכון יהיה לאפשר לבית הדין הרבני לפעול לגיבוש הכללים על גבי הכתב. לנוכח הנכונות לשקול זאת, נראה כי בשלב זה העתירה, כפי שהוגשה, מיצתה את עצמה. זאת, תוך קביעת תקופה של שנה, שאם לא ייכתב במהלכה נוהל – יוכלו העותרים להגיש עתירה חדשה, תוך שמירה על זכויות וטענות הצדדים.

להשלמת התמונה, העותרים הציגו אמנם מספר מקרים קונקרטיים להמחשת טענותיהם, אך בכולם ניתנה החלטה בבית הדין הרבני האזורי, מבלי שהוגש ערעור לבית הדין הרבני הגדול. עולה כי אין מקום, במסגרת העתירה הנוכחית, להידרש למקרים אלה, שממילא הובאו רק לשם הדגמה ולא נדרש כל סעד ביחס אליהם.

לאחר הדברים האלה עיין ההרכב בחומרים שהוגשו לפניו וקבע כי מן הדברים שהוצגו לפניו עולה כי בית הדין הרבני מציע לעיתים לערוך בדיקה גנטית כדי להכיר ביהדותו של אדם. שאלה אחת היא האם יש חובה לערוך בדיקה כזו. שאלה שנייה היא מהו המשקל שיש לתת לסירוב לערוך אותה. שאלה שלישית היא מהן ההשלכות של פתיחת פתח זה ביחס לתיקים נוספים. נציג בית הדין הרבני הציג, בהגינותו הרבה, את עמדתו, לפיה אין מקום לקבוע נהלים בעניין זה, פרט לכך שאין לחייב אדם לערוך בדיקה גנטית. ועדיין נותרו שתי השאלות הנוספות – משקל הסירוב ואילו מקרים נכון לבקש לערוך בדיקה. סבורני כי מוטב שיהיה נוהל ברור. כאמור, הן נציג בית הדין הרבני והן בא כוח המשיבים מפרקליטות המדינה הציגו עמדה שאינה עקבית ביחס לכללים הקיימים. לצד טענה כי לא ניתן לקבוע כללים, הוצגה מעין "תורה שבעל פה", ואף גרסאות סותרות של אותה תורה. בנסיבות אלה, לנוכח הגישה של ההלכה והמשפט הישראלי לגבי בדיקות של גוף האדם במסגרת הליך משפטי והשלכותיה של בדיקה כזו, דעתי היא כי מוטב שיהיה נוהל כתוב. גם חברי, השופט סולברג, הכיר במסגרת נימוקיו בחשיבות של קביעת כללים כתובים, אלא שלשיטתו עדיפה בהקשר זה הגמישות בהפעלת שיקול הדעת. הקושי הוא כי גמישות בהקשר זה עלולה להגיע לגמישות יתר, או העדר כללים. יש לזכור כי לא מדובר בפסק דין של בית הדין הרבני הגדול, שאז הביקורת של בית משפט זה הייתה מנותבת למסלול של ביקורת על פסק דין מסוים. בית הדין הרבני הציג כללים – עניין לגיטימי כשלעצמו. ואולם, דווקא מפני שהכללים נועדו לכוון את בתי הדין השונים בעשיית מלאכתם, חשוב כי יהיה נוהל ברור, וממד הכתב מסייע לכך. זאת ועוד, לא כל נוהל עומד באותה שורה. לעיתים הנוהל אמור להתייחס לכל המקרים, לעיתים לחלקם, ולעיתים ישנם מרכיבים כאלה ומרכיבים כאלה.

עוד ציין בית המשפט העליון, כי המדינה הציגה נתונים סטטיסטיים בדבר מספר בירורי היהדות שערכה הרבנות הראשית בשנים האחרונות, וכמה אישורים ניתנו בשנה לביצוע בדיקות גנטיות; ברם, נתונים אלה אינם נוגעים ללב העתירה, שכן טענות העותרים מופנות כלפי מקרים שלא הובאו נתונים לגביהם: מספר הגורמים שהרבנות פנתה אליהם מיוזמתה לשם עריכת בירור יהדות (לצד הטענה כי פניות כאלה לא נערכות באופן שוויוני), וטענות לפיהן ביחס לאוכלוסיות מסוימות סירוב לערוך בדיקה גנטית נושא משקל שלילי. ואולם לא הוצגו מספרים בדבר המקרים שבהם הוצע לערוך בדיקה גנטית, או נתונים ביחס למקרים שבהם סירב אדם לבצע בדיקה. התמונה אינה ברורה אפוא, ויש לתור אחר שלמותה.

יש לזכור כי בדיקה גנטית היא עניין רגיש, ודאי לגבי האדם שצריך לעבור אותה. הנושא חדש ומורכב, ונראה כי טרם התגבשה הנחיה ברורה. כדי למנוע חוסר ודאות וחוסר עקביות בסוגיה, הוצע, כאמור, כי ההנחיה תועלה על גבי הכתב. יש לזכור כי בתי הדין הרבניים פועלים על פי דברי חקיקה, תקנות והנחיות למיניהם, ובכך אין כל חידוש. פסק דין זה נועד לאפשר לבית הדין הרבני לשקול את הדברים. בראי זה, אין ספק בעיני כי העותרים תרמו תרומה לליבון העניין. כך עלה גם מתשובת נציג בתי הדין הרבניים. כך עלה עוד מהחלק האופרטיבי בנימוקיו של חברי, שביסס את הכרעתו בדבר מחיקת העתירה על נכונותו של נציג בית הדין הרבני להביא את הסוגיה לפני מועצת הרבנות הראשית: "גבי דידי, דיינו בכך בשלב זה" (פסקה 8 לחוות דעתו). לפיכך מצא בית המשפט העליון לנכון להטיל הוצאות שאינן גבוהות. בית המשפט העליון אף הוסיף כי הטלת הוצאות בעתירה לבג"ץ לא רק שאינה בגדר "עונש", אלא אף אינה בגדר ביקורת. לעיתים מדובר בהכרה בכך שעתירה מסוימת קידמה את הסוגיה, ולו בכך שהעניין ייבדק בצורה רחבה על ידי הרשות או בית הדין.

סוף דבר, נקבע שיש למחוק את העתירה. זאת, בין היתר, בראי עמדת נציג בית הדין הרבני, לפיה יביא לפני מועצת הרבנות הראשית את הערות בית המשפט לעניין הצורך בקביעת נהלים כתובים, המתייחסים לסוגיה של הצעה לערוך בדיקה גנטית ומשמעותו של סירוב להיבדק. ברם, היה ולא ייקבע נוהל כתוב בתוך תקופה של שנה מהיום, יהיה נכון לאפשר הגשתה של עתירה חדשה עקב כך. כמובן, אין בהעלאת הנוהל על גבי הכתב, כשלעצמה, כדי למנוע בחינה שיפוטית של הנוהל שייקבע. זכויות וטענות הצדדים שמורות להם.

העתירה נמחקה בהחלטת בית המשפט העליון. אך לנוכח תרומת העותרים בהליך זה, משיבי המדינה חויבו בהוצאות העותרים בסך של 4,000 ש"ח.

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי ותביעות ייצוגיות מאז שנת 2004.

 

נדחה ערעור המקור איסור הפרסום בפרשת הרפז יישאר על כנו

איסור הפרסום בפרשת הרפז יישאר על כנו- העליון דחה ערעור המקור

בית המשפט העליון דן בימים אלו בבקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי מרכז-לוד מיום 7.4.2019 בע"ח 2471-04-19 (השופט א' סטולר – סג"נ), בגדרה נדחה ערעור על החלטת בית משפט השלום בראשון לציון, לפיה נדחתה בקשת המבקשים להסיר את צו איסור הפרסום החל על חלק מן החומרים הקשורים לפרשת הרפז.

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס – כותב בערוץ 7 על תביעה ייצוגית

עו”ד נועם קוריס – כותב במקור ראשון

עו"ד נועם קוריס כותב בערוץ 20

תחילתה של פרשת הרפז בשנת 2010, אז נחשף בתקשורת מסמך ובו תכנית לבניית תדמית חיובית למועמד לכהונה כרמטכ"ל, האלוף (מיל') יואב גלנט, תוך פגיעה בשמו הטוב של הרמטכ"ל שכיהן בעת ההיא, רב-אלוף (מיל') גבי אשכנזי (להלן: אשכנזי). על גבי המסמך הוטבע סמליל (לוגו) משרדו של היועץ האסטרטגי והפרסומאי, אייל ארד. לאחר שנחשף המסמך, הגיש ארד תלונה במשטרה על זיוף, וטען כי אין לו קשר למסמך. לימים התברר, בעקבות חקירה במשטרה, כי המסמך זויף על-ידי סגן-אלוף (מיל') בועז הרפז (להלן: הרפז). הפרשה עוררה הד ציבורי וסיקור תקשורתי נרחב, ובמקביל, נחקרה על-ידי הרשויות השונות – מבקר המדינה, שפרסם ביום 6.1.2013 דוח שעסק בפרשה; המשטרה הצבאית; ומשטרת ישראל, שבדקה את היבטיה הפליליים של הפרשה. במסגרת החקירה הפלילית, נפתחו תיקי חקירה נגד המעורבים בפרשה, וביניהם כמה מן המשיבים לבקשה דנא: אשכנזי, אל"מ (מיל') ארז וינר (להלן: וינר), ששימש כעוזרו של אשכנזי, והיועץ המשפטי לממשלה, האלוף (מיל') ד"ר אביחי מנדלבליט (להלן: מנדלבליט), ששימש באותם ימים כפרקליט הצבאי הראשי. בהחלטת היועץ המשפטי לממשלה דאז, עו"ד יהודה וינשטיין, מיום 21.5.2015, נסגר תיק החקירה נגד מנדלבליט מחוסר אשמה. בהחלטה נוספת של היועץ המשפטי לממשלה מיום 20.1.2016, נסגרו גם תיקיהם של המעורבים האחרים בפרשה, זולת הרפז, אשר הועמד לדין, ולימים הורשע בעבירות של זיוף מסמך ושימוש במסמך מזויף.

כחלק מבדיקת מבקר המדינה והחקירה הפלילית, נתפסו, תומללו ונותחו מספר רב של שיחות טלפון והקלטות נפח אשר הוקלטו בלשכת הרמטכ"ל. השיחות הוקלטו בעקבות פקודה שנתן קודמו של אשכנזי בתפקיד, רב-אלוף (מיל') דן חלוץ, ולפיה הוקלטו שיחות הטלפון, ובוצעו הקלטות נפח בלשכת הרמטכ"ל, כברירת מחדל, 24 שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע. מאז החלו הרשויות לחקור בפרשה, הוצאו מספר צווי איסור פרסום ביחס לחומרי החקירה, לרבות השיחות שהוקלטו. כך למשל, בפסק הדין בבג"ץ 2759/12 וינר נ' מבקר המדינה (28.6.2012) (להלן: בג"ץ וינר), התקבלה בקשה מטעם מבקר המדינה, לאסור על פרסומם של החומרים ששימשו את המבקר בבדיקתו, והועברו למבוקרים לצורך גיבוש תגובתם לטיוטת דוח המבקר. כמו כן הוצאו צווי איסור פרסום נוספים בערכאות שונות, לבקשתן של המשטרה הצבאית ומשטרת ישראל, מכוח סעיף 70(ה) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (להלן: חוק בתי המשפט). בהמשך, ביום 21.6.2015, פנה אשכנזי לבית משפט השלום בראשון לציון, מכוח סעיפים 70(ד) ו-70(ה1)(1) לחוק בתי המשפט, בבקשה לאסור על פרסום כלל השיחות שלהן הוא צד, בשל פגיעה בפרטיותו. בהחלטה מיום 24.6.2015 נעתר בית המשפט לבקשתו, והוציא צו איסור פרסום גורף ביחס לכלל השיחות.

בשנים שחלפו, הוגשו, והתקבלו, מספר בקשות לצמצום צו איסור הפרסום הגורף. בתוך כך, הותרו לפרסום 14 שיחות, שחשיפתם נתבקשה בשנת 2014 על-ידי עיתון 'הארץ'. בהמשך, ביום 31.5.2015, התקבלה בקשה שהוגשה מטעם מדינת ישראל, ביחס ל-3 שיחות הקשורות להחלטה לגנוז את תיק החקירה בעניינו של מנדלבליט. כמו כן, נעתר בית המשפט לבקשה נוספת שהוגשה מטעם המדינה, בתחילת שנת 2016, ועניינה בהתרת פרסומן של שיחות שצוטטו או אוזכרו בהחלטת היועץ המשפטי לממשלה, לסגור את תיקי החקירה בעניינם של המעורבים האחרים בפרשה. בקשת רשות הערעור שלפנינו, עוסקת בבקשה נוספת לצמצום צו איסור הפרסום, שהוגשה ביום 27.2.2019 על-ידי המבקשים, העיתונאי ברוך קרא, ומערכת תכנית התחקירים 'המקור' (להלן ביחד: המקור). תחילה ביקשו 'המקור' להסיר את צו איסור הפרסום הגורף, ובהמשך גידרו את בקשתם להתרת פרסום תמלילים של 16 שיחות, שאותם ביקשו לשלב במסגרת כתבה העוסקת בהתנהלות לשכתו של אשכנזי, בחמשת הימים הסמוכים לחשיפת מסמך הרפז. במרוצת ההליך התברר, כי 4 מן השיחות המבוקשות כבר פורסמו בהתאם להחלטות קודמות, ועל כן נתחמה הבקשה ל-12 השיחות הנותרות. 'המקור' ביקשו לשדר את הכתבה האמורה לפני מועד הבחירות לכנסת ה-21, והסבירו כי העניין הציבורי בכתבה ובשיחות התעצם, משהודיע אשכנזי על כוונתו להתמודד בבחירות לכנסת.

הבקשה לצמצום צו איסור הפרסום נדחתה בהחלטת בית משפט השלום בראשון לציון מיום 31.3.2019. בהתאם להוראת סעיף 70(ד) לחוק בתי המשפט, שקל בית המשפט את זכות הציבור לדעת מזה, ואת פרטיותם של המשוחחים מזה. צוין, כי ההקלטות מלשכת הרמטכ"ל נועדו לצרכים ביטחוניים-מבצעיים, ונתפסו לצורכי חקירה, שבסופה הוחלט שלא להעמיד את מרבית המעורבים לדין. בית המשפט הוסיף, כי ההאזנה לשיחות במסגרת הליכי החקירה, גרמה לפגיעה משמעותית בפרטיותם של המעורבים. כמו כן, עמד בית המשפט על הצורך בשמירת מעטה סודיות על המתרחש בלשכת הרמטכ"ל, תוך אפשרות לקיום שיח חופשי בלשכות ביטחוניות בפרט, ולשכות ממלכתיות בכלל. נוכח האמור, קבע בית המשפט, כי "ללא קשר לתוכנן של 16 השיחות שלצורך פרסומן צמצמו המבקשים את בקשתם, מצאתי לעשות שימוש בסמכותי לפי סעיף 70(ד) לחוק בתי המשפט, ולקבוע כי פרסום איזה מהשיחות המוקלטות (שמע ותמליל) שנתפסו במהלך בדיקת המבקר ובמהלך חקירת הפרשה, עלול לפגוע פגיעה חמורה בפרטיותם של הצדדים לשיחות ושל אלו המוזכרים בהן, ומשכך צו איסור הפרסום יעמוד בעינו, ללא מגבלת זמן". מעבר לכך קבע בית המשפט, לאחר עיון בתמלילי השיחות, כי פרסומן של השיחות יפגע 'פגיעה של ממש' בפרטיותם של המשוחחים, וגם מטעם זה יש להותיר את צו איסור הפרסום על כנו.

על החלטה זו הוגש ערעור לבית המשפט המחוזי מרכז-לוד, ובהחלטה מיום 7.4.2019 נדחה הערעור. בית המשפט המחוזי ציין בהחלטתו, כי חרף הסכמתו עם התוצאה שאליה הגיע בית משפט השלום, "היה מקום להידרש במסגרת ההחלטה, לדיון פרטני בשיחות נושאות הבקשה דנן", ומשכך, בחן באופן פרטני את השיחות שפרסומן נתבקש. תחילה קבע בית המשפט, כי חלק מהשיחות חוסה תחת צו איסור הפרסום שניתן בפסק הדין בבג"ץ וינר, שכן מדובר בשיחות אשר נכללו בחומר החקירה ששימש את מבקר המדינה (להרחבה על אודות תנאיו של אותו צו איסור פרסום ראו בג"ץ וינר, בפסקה 12). עוד קבע בית המשפט, כי שיחה מסוימת שקיימו אשכנזי ומנדלבליט, מוגנת בחיסיון עו"ד-לקוח בשל אופי היחסים בין הרמטכ"ל, לבין הפרקליט הצבאי הראשי, וגם מן הטעם הזה אין להתיר את פרסומה. לאחר מכן, עמד בית המשפט על הוראת סעיף 70(ד) לחוק בתי המשפט, העוסקת באיזון הנדרש בין העניין הציבורי בפרסום, לבין שמירה על ערכים מתחרים, ביניהם "מניעת פגיעה חמורה בפרטיות" של המעורבים. בהקשר זה קבע בית המשפט, כי לא יהיה בפרסום השיחות כדי להביא לציבור תועלת בידיעתן, שכן החלקים הרלבנטיים מתוכן כבר פורסמו במסגרת דוח מבקר המדינה. מצד שני קבע בית המשפט, כי פרסום השיחות יפגע פגיעה חמורה בפרטיותם של אשכנזי, וינר, והמשוחחים האחרים. לפיכך נקבע, כי אין הצדקה לפרסם את השיחות, ובהתאם נדחה הערעור, וצו איסור הפרסום נותר בתוקפו.

מכאן בקשת רשות הערעור שלפנינו שבה לטענת 'המקור', בקשתם עונה על אמות המידה שנקבעו ברע"א 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, לו(3) 123 (1982) (להלן: הלכת חניון חיפה), לעניין מתן רשות ערעור, וזאת לאור חשיבותה הציבורית של פרשת הרפז. זאת ועוד נטען, כי החלטות בתי המשפט דלמטה מעוררות שאלות משפטיות בעלות חשיבות רוחבית, ובפרט מלינים 'המקור' על כך שבקשתם לצמצום צו איסור הפרסום נדחתה ללא קשר לתוכן השיחות.

לגופם של דברים נטען, כי בית המשפט המחוזי ערך איזון שגוי בין הפגיעה הנטענת בפרטיות המשוחחים, לבין חופש הביטוי, חופש העיתונות וזכות הציבור לדעת על אודות השיחות. לטענת 'המקור', נוכח חשיבותו של עקרון פומביות הדיון, יש ליתן פרשנות מצמצמת לחריגים המנויים בסעיף 70(ד) לחוק בתי המשפט. מכאן, שכדי להחיל את החריג שעניינו פגיעה בפרטיות, "יש להראות שהפגיעה החמורה בפרטיות היא משמעותית עד מאוד" (ההדגשה במקור – נ' ס'). בהקשר זה נטען, כי הערכאות דלמטה לא בחנו את השיחות מושא הבקשה באופן פרטני, ולמעט אמירות כלליות ולקוניות, לא הובהר מדוע פרסומן יפגע בפרטיות המשוחחים. לעמדת 'המקור', השיחות המבוקשות עוסקות בעניינים מקצועיים גרידא, ואינן קרובות לרף הנדרש לשם הוכחת פגיעה בפרטיות, בהקשר של איסור פרסום. אשר לעניין הציבורי שבפרסום השיחות טוענים 'המקור', כי שגה בית המשפט המחוזי במסקנתו, כי משפורסמו חלקים מן השיחות בדוחות הציבוריים, מוצה העניין הציבורי שבפרסום. לשיטתם, אין לקבל גישה שלפיה "דוח של מבקר המדינה או של היועץ המשפטי לממשלה סותם את הגולל א-פריורית על פרסומים נוספים באותו עניין בשל היעדר עניין ציבורי". כמו כן נטען, כי לפרסומן של השיחות נודעת חשיבות ציבורית עליונה, נוכח מיהות המשוחחים – אישי ציבור בדרגים הגבוהים ביותר, שחלקם מכהנים בתפקידים ציבוריים בכירים גם היום; ונוכח נושא השיחות – פרשת הרפז, אשר נושאת חשיבות ציבורית רבה כשלעצמה. 'המקור' הדגישו, כי לפרסום החומרים בעת הזאת משמעות רבה, נוכח כניסת אשכנזי לזירה הפוליטית. מעבר לאמור טענו 'המקור', כי בית המשפט המחוזי שגה בקביעתו, כי חלק מן השיחות חוסות תחת צו איסור הפרסום שהוּצא בבג"ץ וינר. לדבריהם, אותו צו ניתן על מנת להגן על טוהר הליך הביקורת של מבקר המדינה ותקינותו, ותחולתו מוגבלת לחומרים ששימשו את המבקר לשם כך. עוד נטען, כי גם הנימוק בדבר חיסיון עו"ד-לקוח, שלפי קביעת בית המשפט המחוזי מונע פרסום שיחות שקיימו אשכנזי ומנדלבליט – שגוי, שכן התנאים להכרה בחיסיון שכזה אינם מתקיימים בנדון דידן.

בתגובה מטעם אשכנזי (שאליה הצטרף וינר), נטען כי הבקשה אינה מצדיקה רשות ערעור, שכן בניגוד לטענת 'המקור' – אין בהחלטות בתי המשפט דלמטה משום שינוי מההלכה הקיימת, אלא ישום של עקרונות מוכרים. דחיית בקשת 'המקור' בבית משפט השלום, ודחיית ערעורם בבית המשפט המחוזי, נעשו לאחר בחינה פרטנית של השיחות האמורות על-ידי שתי ערכאות, ומשעה שהבקשה דנן לא מעוררת שאלה בעלת חשיבות עקרונית – אין הצדקה לבירור ב'גלגול שלישי'. לחלופין נטען, כי אם תינתן רשות לערער – יש לדחות את הערעור לגופו. לדבריו של אשכנזי, ברי כי פרסום תמלילי השיחות יפגע בפרטיותו, ובפרטיותם של צדדים נוספים, וזאת על-פי הוראות שונות בחוק הגנת הפרטיות, התשמ"א-1981 (להלן: חוק הגנת הפרטיות): סעיף 2(2) – האזנת סתר אסורה; סעיף 2(5) – העתקת תוכן כתב שלא נועד לפרסום, ללא הסכמה; וסעיף 2(9) – שימוש בידיעה על ענייניו הפרטיים של אדם, שלא למטרה שלשמה נמסרה. אשכנזי הסביר, כי ההקלטות בוצעו לצרכים צבאיים-מבצעיים, ולאחר מכן הואזנו ותומללו לשם הכנת דוח מבקר המדינה וקיום החקירה הפלילית. פרסום ההקלטות בתקשורת, יחרוג מהמטרות שלשמן נאספו ונתפסו. הדלפת תמלילי השיחות לגורמי תקשורת, כך נטען, אינה מקימה לציבור זכות לדעת את תוכנן. בהקשר זה הודגש, כי העובדה שאשכנזי היה נתון להאזנה רציפה, במשך שנים, היא חסרת תקדים, וגרמה לחדירה חמורה לפרטיותו. עוד צוין, כי גורמים רבים לקחו חלק ב'מפעל ההאזנה', וביניהם חיילים, שוטרים, פרקליטים – אולם על אף חשיפתם לחומרים הרגישים, לא בוצעה החתמה על טפסי סודיות, לא סומנו עותקים של התמלילים, או כיוצא באלה צעדים שמטרתם למנוע את חשיפתם שלא לצורך. מעבר לכך נטען, כי פרסום השיחות יפגע באינטרסים נוספים, שעיקרם בצורך לשמור על סודיות השיחות בלשכת הרמטכ"ל, ולאפשר לבעלי תפקידים ציבוריים לנהל שיח פרטי, פתוח ולגיטימי, מבלי חשש לפרסום דבריהם ברבים. נוכח האמור טוען אשכנזי, כי בנסיבותיו החריגות של העניין, מעצם חשיפת שיחותיו, תיגרם פגיעה אנושה בפרטיותו, ויש לאסור על פרסום כל שיחה נוספת מתוך מאגר השיחות שהוקלטו בלשכתו.

אשכנזי הוסיף וטען, כי בחינה פרטנית של השיחות המבוקשות מוליכה לאותה מסקנה. אותן שיחות כוללות התייעצויות פנימיות שלו עם עוזריו ויועציו; שיחות פרטיות על אלופים במטה הכללי של צה"ל; רכילות על גורמים שונים. בהקשר זה נטען, כי בעוד שפרסום שיחות אלו, לאור תוכנן, יפגע בפרטיות המשוחחים, העניין הציבורי שבפרסומן הריהו מוגבל. לעניין זה סבור אשכנזי, כי משפורסמו דוח מבקר המדינה והחלטת היועץ המשפטי לממשלה לסגור את תיקי החקירה – מומשה ומוצתה זכות הציבור לדעת. יתרה מכך, 'המקור' לא הצביעו על מידע קונקרטי שנכלל בשיחות המבוקשות, שלא פורסם בדוחות הציבוריים, ויש בו כדי להוסיף לעניין הציבורי. בחינה פרטנית של אותן שיחות, כך נטען, "מעלה בבירור כי לשיחות אלה אין כל תרומה ממשית לאינטרס הציבורי ולזכות הציבור לדעת". בהמשך טען אשכנזי, כי פרסום השיחות אסור גם מכוח צווי איסור פרסום קבועים וסופיים שהוציא בית משפט זה, במסגרת בג"ץ וינר, ובג"ץ 921/13 התנועה למען איכות השלטון נ' היועץ המשפטי לממשלה (9.10.2013). בשולי הדברים טען אשכנזי, כי ההקלטות מלשכתו מקורן בהאזנת סתר אסורה, שכן לא ידע על כך שמתבצעת הקלטה מלאה ורציפה, הכוללת גם הקלטת נפח.

בתגובה מטעם המדינה נטען, כי הבקשה אינה עומדת באמות המידה שנקבעו בהלכת חניון חיפה ואין מקום ליתן לגביה רשות ערעור. מכל מקום, נטען כי החלטות הערכאות דלמטה נכונות לגופן, ואין הצדקה להתערב בהן. לטענת המדינה, בנסיבות הייחודיות של העניין, "הפגיעה החמורה בפרטיות נובעת לא רק מתוכן השיחות, אלא גם או בעיקר מכך ששיחותיהם של המשיבים, ובייחוד המשיבים 2 ו-6 [אשכנזי ווינר – נ' ס'], הוקלטו למטרות אחרות לחלוטין, וכי המשיבים מעולם לא שיערו כי הקלטות אלו תתפרסמנה". עצם פרסום השיחות למטרה החורגת מהמטרה המקורית שלשמה הוקלטו השיחות – צרכים צבאיים-ביטחוניים – יפגע פגיעה חמורה בפרטיות המשוחחים. המדינה הזכירה, כי תיק החקירה שנפתח על רקע החשד הפלילי בעניינו של אשכנזי, ובגדרו בוצע מהלך החקירה החודרני, נגנז בעילה של העדר אשמה. על כל פנים, טוענת המדינה, הפגיעה בפרטיות נובעת גם מתוכן השיחות, המאופיינות כשיח בין עמיתים, בעל אופי פתוח, לא פורמלי, וזאת להבדיל מישיבות עבודה מקצועיות. הגנה על האפשרות לקיים שיחות שכאלו משרתת את האינטרס הציבורי שבשימור שיח חופשי בצבא ובארגוני ביטחון אחרים. עוד לעניין הפגיעה בפרטיות, ציטטה המדינה מהחלטת היועץ המשפטי לממשלה מיום 20.1.2013: "לא יהיה זה מיותר לציין, כי במהלך קריאת התמלילים והקשבה לחלק מהשיחות, נמצאנו לא אחת חווים גם תחושת אי נוחות רבה מעצם ההקשבה והחדירה לפרטיות של הדוברים". אשר לעניין הציבורי שבפרסום השיחות, הבהירה המדינה כי לעמדתה, ככלל, אין בדוחות ציבוריים כשלעצמם, כדי למצות את העניין הציבורי שבפרסום מסוים הקשור לאותם דוחות. יחד עם זאת, פשיטא שבמסגרת בחינת העניין הציבורי בפרסום, על בית המשפט להביא בחשבון את הנתונים שכבר פורסמו, לרבות מידע שהובא במסגרת דוחות ציבוריים. בנדון דידן, כפי שקבע בית המשפט המחוזי, לא נמצא בשיחות המבוקשות מידע חדש המוסיף על המידע שכבר מצוי בידי הציבור בקשר לפרשת הרפז. אשר לטענות בדבר ההשפעה של בג"ץ וינר, וקיומו של חיסיון עו"ד-לקוח ביחס לחלק מן השיחות, ציינה המדינה כי הקביעות באשר לנושאים אלו ניתנו מעבר לצורך, והטענות שהעלו ה'מקור' בהקשרים אלו אינן נדרשות להכרעה.

דיון בבקשה התקיים בבית המשפט העליון ביום 19.12.2019. במהלכו, שב ב"כ 'המקור' על הטענה, כי הבקשה מצדיקה רשות ערעור נוכח הקביעה התקדימית, לפיה במצבים שבהם הושג מידע באקט חודרני, ומבוקש לאסור על פרסום המידע מכוח הוראת סעיף 70(ד) לחוק בתי המשפט, ניתן לבסס פגיעה בפרטיות גם מבלי להידרש לתוכן המידע. עוד נטען, כי הבקשה מתייחסת לשיחות מסוימות שאין בהן מידע פרטי, ולפיכך לא תיגרם פגיעה בפרטיותם של המשוחחים. כמו כן נטען, כי בבקשות כגון דא הנטל הוא על מבקש איסור הפרסום, להוכיח שנפגעה פרטיותו, ואילו בתי המשפט דלמטה הפכו את היוצרות בכך שהטילו את הנטל על 'המקור', להסביר מהו העניין הציבורי בפרסום השיחות. מכל מקום, טען ב"כ המבקש, גלום בשיחות המבוקשות עניין ציבורי רב. לדבריו, פרשת הרפז עודנה מעוררת סימני שאלה, בין היתר בכל הנוגע להתנהלותם של אשכנזי ומנדלבליט. בהקשר זה הודגש, כי אין להסתפק במידע שפורסם במסגרת דוח מבקר המדינה והחלטת היועץ המשפטי לממשלה, ולתת למוסדות הציבור 'מונופול' על העניין הציבורי.

ב"כ המדינה השיב, כי פרשת הרפז 'נטחנה עד דק', רבות דובר על אודותיה, ובשלב זה, כל המידע הדרוש לציבור על מנת לגבש דעה מושכלת בנוגע לפרשה – כבר ראה אור. אשר לפגיעה בפרטיות צוין, כי בשים לב להיקף השיחות שהוקלטו בלשכת הרמטכ"ל, ולחשש מפני הדלפות נוספות, לא די בבחינה פרטנית של 12 השיחות המבוקשות, אלא יש לבחון את הדברים במבט צופה פני עתיד. כמו כן הדגיש ב"כ המדינה, כי הפגיעה בפרטיותו של אשכנזי, ופרטיותם של יתר המשוחחים, הוצדקה מלכתחילה על מנת למלא צרכים ביטחוניים-מבצעיים, ולאחר מכן לצרכי החקירה הפלילית, אולם אין בכך כדי לאפשר שימוש בשיחות לכל מטרה שהיא.

באת-כוחו של אשכנזי טענה, כי בכל ההזדמנויות שניתנו ל'מקור' – הן בערכאות דלמטה, הן בבקשת רשות הערעור, הן במהלך הדיון לפנינו – הם לא הסבירו מה נתחדש בשיחות המבוקשות, ובמה יועיל פרסומן לשיח הציבורי על אודות פרשת הרפז. כמו כן צוין, כי לאחר שגורמי החקירה הפכו כל אבן, והאזינו לשיחות רבות שהוקלטו בלשכתו של אשכנזי, נסגרה החקירה הפלילית בעניינו בעילה של העדר אשמה. בהקשר זה, הזכירה באת-כוחו של אשכנזי את עמדת המדינה כפי שהושמעה על-ידי ב"כ המדינה בדיון שהתקיים בבית משפט השלום: "הצו שהוצא כאן נוגע לכל השיחות המוקלטות, התחיל בחמש מאות אלף, נופו שלוחות לא רלוונטיות, והקשיבו בפועל למאה אלף שיחות, באמצעות 25 משקלטים במשך 6 חודשים. אם אני דנה בזה תאורטית ואני הולכת עם הידע שיש לי היום במנהרת הזמן אחורה, לשלב שבו פתחנו בחקירה […], היום אני יודעת על הראיות מה שלא ידעתי אז, שכלל לא היתה הצדקה בדיעבד להקשיב לשיחות הללו" (עמוד 118 לקובץ נספחי בקשת רשות הערעור; ההדגשה במקור – נ' ס').

פגיעה חמורה בפרטיות?

לפי קביעת בית המשפט העליון, הרי שהשיחות שפרסומן התבקש, הן חלק ממאגר עצום הכולל מאות אלפי שיחות שהוקלטו בלשכת הרמטכ"ל. ההקלטות בוצעו לצרכים צבאיים פנימיים, בעקבות פקודה שניתנה לפני כניסתו של אשכנזי לתפקיד. ההקלטות הללו שימשו לאחר מכן את מבקר המדינה במסגרת בדיקתו, ואת גורמי החקירה אשר בחנו את היבטיה הפליליים של הפרשה. בתוך כך, האזינו גורמי החקירה במשטרה לרבבות שיחות, הסתייעו לשם כך בחיילות מחיל המודיעין, ולמדו: "שם לכל ריס וציפורן, ולכל שערה בבשר החשוף" (לאה גולדברג, סליחות). מדובר בפעולת חקירה חריגה שבחריגות – האזנה רציפה ומתמשכת, לשיחות עבודה ושיחות פרטיות כאחד, הכרוכה בחדירה אל נבכי שגרת יומו של אשכנזי, וסיפקה הצצה יחודית אל רזי פעילות לשכת הרמטכ"ל. בהמשך, תומללו מאות שיחות אשר סווגו כרלבנטיות לעניין פרשת הרפז, וחלקן פורסמו במסגרת דוח מבקר המדינה והחלטת היועץ המשפטי לממשלה לסגור את תיקי החקירה. מקצת מתמלילי השיחות שלא פורסמו, הודלפו לידי 'המקור', אשר מבקשים להשתמש בהן למטרת שידור הכתבה האמורה.

סעיף 2(9) לחוק הגנת הפרטיות מורנו, כי "שימוש בידיעה על עניניו הפרטיים של אדם או מסירתה לאחר, שלא למטרה שלשמה נמסרה" – הריהו פגיעה בפרטיות. העניין שלפנינו נופל בגדרי הגדרה זו. משפורסם דוח מבקר המדינה, והתקבלה החלטת היועץ המשפטי לממשלה – מומשה המטרה שלשמה בוצעה ההאזנה. במצב דברים זה, בהתאם להוראת הסעיף הנ"ל, כל פרסום של שיחות נוספות מהמאגר, או שימוש בהן שלא לצורך שבגינו הוקלטו – יהיה בו משום פגיעה בפרטיותם של המשוחחים, וזאת ללא קשר לתוכן השיחות. אולם בכך לא תמה מלאכתנו, שכן הקביעה כי נפגעה פרטיותו של מאן דהוא, היא כשלעצמה אינה מספיקה; עלינו להידרש לתוכן השיחות. רק כך ניתן יהיה לקבוע אם הפגיעה בפרטיות היא חמורה, כדרישת סעיף 70(ד) לחוק בתי המשפט, ולהעריך את עוצמת הפגיעה, על מנת לאזנהּ אל מול מידת העניין הציבורי בפרסום.

לאחר שבית המשפט העליון עיין בתמלילי השיחות הנדונות, בא הוא לכלל מסקנה כי פרסומן יביא לפגיעה חמורה בפרטיותו של אשכנזי, ובפרטיותם של המשוחחים הנוספים. מטבע הדברים, לא צוטטו בהחלטה מקטעי השיחות המבוקשות; אחרת – תסוכל מטרת צו איסור הפרסום. אך נאמרבתמצית:כי השיחות מלמדות על הרגלי עבודה של אשכנזי; יש בהן פרטי רכילות על צדדים שלישיים; התייעצויות פנימיות של אשכנזי עם יועציו, חלקן בנושאים שאינם נוגעים לפרשת הרפז; שיחות אישיות הנוגעות לדילמות פרטיות של המעורבים. מעבר לכל אלה, השיחות מאופיינות בנימה חופשית ולא רשמית. שיח פרטי בין עמיתים לעבודה, בין מפקד ליועציו ופקודיו. פרסומן יפגע בפרטיות המשוחחים, כמו גם באינטרס הציבורי לאפשר שיח פתוח בלשכות בכירים בכלל, ובלשכות ביטחוניות בפרט. לצרכי הניהול השוטף של הצבא, נדרש הרמטכ"ל לקיים שיחות והתייעצויות פרטיות. הידיעה על כך שיש 'אוזניים לכותל', המקשיבות לכלל השיחות היוצאות והנכנסות אל קווי הטלפון של הרמטכ"ל, כמו גם הקלטה רציפה של המתרחש בתוך כותלי הלשכה, לצד חשש מפני שהחומרים יודלפו לצדדים שלישיים ויפורסמו לרשות הרבים – עלולה ליצור אפקט מצנן משמעותי; וזאת ידע כל אדם המצוי תחת מעקב. הרמטכ"ל יחויב לשקול כל תג ותג, לחשוב על השפעות הרוחב של אמירותיו, גם כאשר מדובר בשיחות שגרתיות בענייני דיומא, עם יועציו הקרובים ביותר. תהא זו מגבלה קשה שעלולה לפגוע בתפקודו, וכפועל יוצא מכך, בתפקוד הצבא כולו. הדעת נותנת, כי למען ניהול תקין של הצבא (ושל רשויות ציבור וארגוני ביטחון אחרים), עלינו לשמר מתחם שבו ניתן לדבר בחופשיות, בפרטיות, מבלי שתאפיל על המשוחחים עננה מתמדת בדמות חשש מפני פרסום אמירותיהם. אמנם מדובר בשיחות פרטיות-מקצועיות, ולא בשיחות פרטיות בנושאים אישיים, ויש בכך כדי להפחית קמעא מעוצמת הפגיעה, אך עובדה זו אינה משנה את המסקנה העקרונית בנוגע לפגיעה בפרטיות.

על יסוד האמור, התגבש לפי החלטת בית המשפט העליון התנאי הקבוע בסעיף 70(ד) לחוק בתי המשפט – פרסום השיחות יביא לפגיעה חמורה בפרטיות, אשר יש בה כדי להצדיק את הותרת צו איסור הפרסום על כנו.

לעניין העניין הציבורי בפרסום השיחות, מן העבר השני, ניצבים גם כן ערכים כבדי משקל כשלעצמם: חופש הביטוי, חופש העיתונות, זכות הציבור לדעת – כולם ערכים ראשונים במעלה. יתכנו מצבים שבהם על אף פגיעה בפרטיות, העניין הציבורי שבפרסום מסוים יצדיק את הפרסום. אולם חשוב לדייק מהו אותו 'עניין ציבורי': "פרסום שיש בו עניין ציבורי פורש בפסיקה לא כפרסום שמעניין את הציבור, ובכך יש בו אולי כדי 'לספק מזון לסקרנים או למלא יצרם של רכלנים', אלא כפרסום שיש לציבור תועלת בידיעתו, למשל בכך שהוא תורם לגיבוש דעתו בעניינים ציבוריים או מסייע לשיפור אורחות חייו" (עניין חברת החדשות, פסקה 38). עינינו הרואות, בכל הנוגע לעניין ציבורי – לא לילך רכיל אנו מבקשים, אלא לחשוף מידע שבידיעתו תועלת של ממש לציבור. כפי שיפורט להלן, סבורני כי העניין הציבורי הגלום ב-12 השיחות המבוקשות – אינו עונה על הגדרה זו, ואינו מצדיק את פרסום השיחות.

'המקור' משליכים יהבם על העניין הציבורי שבפרשת הרפז בכללותה. על כך אין חולק – העניין הציבורי בפרשת הרפז רב. מדובר בפרשה מורכבת, אשר עסקה בממשק שבין בכירי צה"ל בדרגים הגבוהים ביותר, לבין הדרג המדיני הבכיר. הפרשה עוררה קשת רחבה של שאלות – אתיות, ציבוריות ופליליות – ולא לחינם הולידה בדיקה נרחבת של מבקר המדינה, וחקירה פלילית של המעורבים. אינטרס ציבורי חשוב הוא, כי פרשות מעין אלו יבדקו ויחקרו עד תום, וכי פרטים מתוכן יפורסמו ברבים, לצורך ביקורת על רשויות הציבור, ובמטרה שהציבור יוכל לגבש דעה מושכלת על התנהלות אישי הציבור. אלא שענייננו אינו באומדן העניין הציבורי שבפרשת הרפז, כי אם באיתור 'תוספת העניין', התועלת השולית שיביא עמו פרסום 12 השיחות הנדונות. בנסיבות אלו, הוטל על 'המקור' להראות מה יתנו ומה יוסיפו השיחות המסוימות על המידע שכבר פורסם בנוגע לפרשה.

פרשת הרפז מעסיקה את השיח הציבורי מזה עשור. כפי שטענו 'המקור' בבקשתם, הפרשה זכתה "לסיקור ועיסוק נרחב, כמעט חסר-תקדים" (פסקה 19 לבקשת רשות הערעור). העיסוק בנושא לא הסתכם בסיקור תקשורתי. הפרשה עברה תחת שבט הביקורת של מבקר המדינה, ודרישה וחקירה של היועץ המשפטי לממשלה, אשר הוציאו דוחות מפורטים שפורסמו לעיני הציבור. אמת נכון הדבר, דוחות ציבוריים – כגון דוח מבקר המדינה והחלטת היועץ המשפטי לממשלה – אינם ממצים, כשלעצמם, את העניין הציבורי בנושא שבו הם עוסקים. יש להותיר פתח לביקורת ציבורית ותקשורתית החורגת אל מעבר לאמור באותם דוחות, ואין מקום לשלול, א-פריורית, את קיומו של מידע נוסף רלבנטי, מחדש וראוי לפרסום. יחד עם זאת, בבחינת עניין ציבורי בפרסום מסוים, לא ניתן להתעלם ממידע שכבר פורסם בקשר לנושא הנדון, בין אם בתקשורת, בין אם במסגרת דוחות ציבוריים שונים. ההיקף הנרחב של המידע שכבר פורסם על אודות פרשת הרפז, מחדד את הנטל המוטל על 'המקור', להסביר מה הייחוד שבשיחות המבוקשות, כיצד יתרום פרסומן לשיח הציבורי. כזאת לא נעשה בענייננו; לא בבקשת רשות הערעור, גם לא בדיון לפנינו. אדרבה, עיון בתמלילי השיחות, וביתר המידע שהובא לעיוננו, מלמד שלא 'כצעקתה'; רב הגלוי על הנסתר. התועלת השולית שתצמח מפרסום השיחות המבוקשות היא זניחה ביחס למידע הרב שכבר פורסם, ואינה מצדיקה את הפגיעה בפרטיות שבצמצומו של צו איסור הפרסום.

'המקור' באו בשם עקרונות יסודיים וחשובים במשפטנו: קידום שיח ציבורי ביקורתי ומימוש זכות הציבור לדעת, לצד חשש מהגבלות לא מידתיות על חופש העיתונות, אשר יצננו את פעילותם של גופי התקשורת. לעיתונות החוקרת תפקיד מרכזי בחברה דמוקרטית, ועלינו להיזהר מלכבול את ידיה, לנטרל את אופייה הביקורתי. אכן, "חופש העיתונות מגלם בתוכו לא רק את זכותו של העיתונאי, אלא גם את זכותו של כל פרט ופרט בחברה ליהנות מפירותיה של עבודת העיתונות ואת אינטרס הציבור בעצם קיומה" (דנ"א 2121/12 פלוני נ' אילנה דיין, פסקה 52 לפסק דינו של הנשיא א' גרוניס (18.9.2014)). בל נשכח שחשיפה עיתונאית היא שהביאה את פרשת הרפז לידיעת הציבור – וטוב שכך. אולם אין בהותרת צו איסור הפרסום על כנו משום פגיעה בחופש העיתונות, או בזכות הציבור לדעת, אלא מידה טובה של מתינות, ושמירה על מעמדה הנעלה של הזכות לפרטיות. הציבור סקרן, כָּמֵהַּ למידע, לבטח כשבאישי ציבור בכירים עסקינן. אל לבית המשפט להתפתות ולהרוות את צמאונם של הסקרנים, לפרסם חומרים רגישים מכל הבא ליד. שומה על בית המשפט לקיים איזון אמיתי ושקול, לתת את הדעת על פגיעה אפשרית בפרטיות, או באינטרסים אחרים, מול העניין הציבורי שבפרסום החומר המבוקש. בנדון דידן, איזון בין הערכים המתחרים הביאני לכלל מסקנה, כי אין הצדקה לצמצם את צו איסור הפרסום על השיחות שהוקלטו בלשכת הרמטכ"ל, ולפרסם את השיחות שביקשו 'המקור'.

ודוק: אין באמור לעיל כדי ליתן 'חסינות' מוחלטת לבעלי תפקידים ציבוריים מפני דיון ציבורי בעניינם; לא על דרך הכלל, ולא בעניין הפרטני של פרשת הרפז. בנסיבות מתאימות, מוצדק וראוי יהיה לפרסם חומרים, גם אם הושגו באמצעות מקורות רגישים, גם כשמדובר באישי ציבור בכירים. אשר למאגר השיחות שהוקלטו בלשכת הרמטכ"ל, במבט צופה פני עתיד – ככל שיוגשו בקשות נוספות להסרת צו איסור הפרסום הגורף או לצמצומו, תיבחן כל בקשה לגופה, בהתאם לנסיבותיה. מכל מקום, בהתחשב בנסיבות הייחודיות שבהן הוקלטו השיחות, אם אכן יוגשו בקשות שכאלה, יִדָּרשו המבקשים להצביע על טעמים חזקים אשר יצדיקו סטייה מן האיזון שנקבע עד כה.

על יסוד האמור, הוחלט כי פרשת הרפז חשובה, אך זכות הציבור לדעת מומשה בה; וכאן בשולי הפרשה, ההגנה על הפרטיות במה שנוגע לתריסר שיחות הטלפון הנדונות, גוברת על זכות הציבור לדעת את תוכנן.

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי ותביעות ייצוגיות מאז שנת 2004.