נפצע בצניחה חופשית אבל לא יקבל כחצי מיליון ש"ח

נפצע בצניחה חופשית אבל לא יקבל כחצי מיליון ש"ח

בית המשפט השלום דחה את טענות חברת אייר פרדייב וחברת הביטוח כלל בדבר תניית הפטור של חברת הצניחה וחייב אותן בתשלום נזקיו של המבקש בסך של כמעט חצי מיליון ₪. בערעור לבית המשפט המחוזי ולאחריו אל בית המשפט העליון התקבלו דווקא טענות חברת הביטוח..

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס

עו"ד נועם קוריס – כותב בערוץ 7

עו”ד נועם קוריס – כותב במקור ראשון

עו"ד נועם קוריס – צבע אדום מבזקלייב

בית המשפט העליון דחה את בקשת הרשות לערעור ב"גלגול שלישי" על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי תל אביב-יפו (כב' השופטים י' שנלר, ק' ורדי ו-ע' רביד) בע"א 10565-08-17 מיום 2.5.2019, בגדרו התקבל ערעורם של המשיבים על פסק-דינו של בית משפט השלום בתל אביב-יפו (כב' השופט מ' קליין) בת"א 51579-06-14 מיום 4.7.2017, במסגרתו התקבלה תביעה שהגיש המבקש נגד המשיבים.

המבקש הגיש לבית משפט השלום תביעה נזיקית נגד המשיבים בגין נזקי גוף שנגרמו לו, לטענתו, בעקבות תאונה שאירעה בעת נחיתתו מצניחה שארגנו המשיבים 2-1 (להלן: התאונה). בית משפט השלום קיבל את תביעתו של המבקש וחייב את המשיבים לשלם לו פיצויים בסך של 445,000 ₪, בצירוף הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד.

על פסק דין זה הגישו המשיבים ערעור לבית המשפט המחוזי, אשר קיבל, כאמור, את הערעור. בית המשפט המחוזי קבע, בין היתר, כי לא היה מקום לאמץ את גרסתו העובדתית של המבקש בנוגע לאופן נחיתתו מהצניחה; וכן כי המשיבים עשו את המצופה מהם על-מנת למנוע את התאונה, ולכן בפועל לא התרשלו כלפי המבקש. עוד קבע בית המשפט המחוזי, כי מתקיימת במקרה דנן הגנת ההסתכנות מרצון, וכן כי בית משפט השלום שגה בקביעתו כי תניות הפטור עליהן חתם המבקש עובר לצניחתו (להלן: תניות הפטור) בטלות משום שהן נוגדות את תקנת הציבור.

על פסק דינו זה של בית המשפט המחוזי הוגשה בקשת רשות הערעור שהוכרעה בימים אלו.

לאחר שבית המשפט עיין בבקשה ובנספחיה, הגיע לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות בהתאם לסמכותו מכוח תקנה 407א לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, וזאת לאחר שמצא כי החלטת בית המשפט המחוזי לא מעוררת שאלה עקרונית החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים; וכן כי מתן רשות ערעור אינו דרוש כדי למנוע עיוות דין.

בית המשפט העליון העיר כי המבקש ממקד את בקשתו, בין היתר, בסוגיית תחולת תניות הפטור ובקביעותיו של בית המשפט המחוזי בדבר ההסתכנות מרצון, וטוען כי מדובר בשאלות עקרוניות בעלות השלכות רוחב שראוי להן להתברר ב"גלגול שלישי". ואולם, גם אם היו לקביעות אלה השלכות רוחב, ונדמה שלא כך הם פני הדברים, הרי שאין לכך נפקות מעשית בענייננו, שעה שבית המשפט המחוזי ממילא קבע, כאמור, כי המשיבים לא התרשלו כלפי המבקש, ועל כן דין התביעה להידחות. התייחסויותיו של בית המשפט המחוזי לסוגיית ההסתכנות מרצון ולתניות הפטור היו בבחינת "למעלה מן הצורך" (ראו: בעמוד 18 לפסק הדין).

לסיכום, בית המשפט העליון דחה את הערעור והמבקש לא יקבל שום פיצוי בנסיבות העניין.

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי וגישור מאז שנת 2004.

 

מרצדס שיחדה במיליון אירו בכיר באגד?

מרצדס שיחדה במיליון אירו בכיר באגד?

בית המשפט העליון הכריע בימים אלו בבקשת רשות ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 14.4.2019 בע"ח 6438-04-19 (כבוד השופט יחיאל ליפשיץ), במסגרתה נדחה עררו של המבקש והתקבל ערר המשיבה (להלן: "המדינה") על החלטת בית משפט השלום בחיפה מיום 25.3.2019 בצ"א 58223-11-16 (כבוד השופטת מריה פיקוס בוגדאנוב). עניינן של ההחלטות – הארכת תוקפם (שישית במספר) של צווי תפיסה לרכושו של המבקש.

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס

עו"ד נועם קוריס – כותב בערוץ 7

עו”ד נועם קוריס – כותב במקור ראשון

עו"ד נועם קוריס – צבע אדום מבזקלייב

נגד המבקש מתנהלת חקירה בחשד שביצע עבירות של קבלת שוחד, קבלת דבר במרמה, הפרת אמונים בתאגיד והלבנת הון. על פי החשד המבקש קיבל שוחד בסך של כמיליון אירו מחברת "מרצדס בנץ" בעת שכיהן בתפקיד בכיר בחברת "אגד". במסגרת החקירה, ועוד בטרם הוגש כתב אישום, נתפסו בשלהי חודש נובמבר 2016 כספים ונכסי נדל"ן שהיו רשומים על שמו של המבקש.

הואיל והחקירה בעניינו של המבקש מתנהלת קרוב לשלוש שנים, הגישה המדינה מעת לעת בקשות להארכת תוקפם של צווי תפיסה לרכושו של המבקש. על ההחלטות להאריך את תוקפם של צווי התפיסה הגיש המבקש עררים לבית המשפט המחוזי (ע"ח 6438-04-19; ע"ח 44003-10-18; ע"ח 46636-05-18; ע"ח 42595-01-18; ע"ח 29023-09-17; ע"ח 41030-12-16), וכן ארבע בקשות רשות ערר לבית משפט זה (רע"פ 7860/18; רע"פ 4487/18; רע"פ 7493/17; רע"פ 1306/17) אשר נדחו כולן.

שיעורם הכספי של התפוסים השתנה במרוצת הזמן וההחלטות השיפוטיות שניתנו בעניינו של המבקש. כך, בתחילה נתפסו נכסים בהיקף של 10.3 מיליון ש"ח, ואילו במסגרת ההחלטה מושא הערר שנדון עתה נתפסו נכסים בהיקף של 7.4 מיליון ש"ח. למען שלמות התמונה יצוין כי במסגרת בקשות צווי תפיסה קודמות ייחסה המדינה למבקש עבירות נוספות, שאינן נוגעות לפרשת השוחד הנזכרת לעיל, אולם במסגרת הבקשה הנוכחית המדינה אינה מייחסת למבקש חשדות נוספים מעבר לפרשה זו.

בהחלטתו מיום 25.3.2019 דן בית משפט השלום בבקשה שישית להארכת תוקפם של צווי התפיסה, במסגרתה ביקשה המדינה להעמיד את שיעור התפוסים על סך של 7.4 מיליון ש"ח (המורכב מקרן בסך 5.6 מיליון ש"ח וכן הפרשי ריבית בסך 1.8 מיליון ש"ח). בית משפט השלום נעתר לבקשה באופן חלקי, והאריך את תוקפם של צווי התפיסה בידי המדינה ביחס לקרן בלבד, קרי ביחס לסך של 5.6 מיליון ש"ח, אולם דחה את בקשה המדינה לעניין הריבית, ופסק כי המדינה לא העמידה תשתית ראייתית מספקת באשר לגובה הריבית שנצמחה על הקרן, ועל כן הורה כי צווי התפיסה יחולו על נכסים בשווי סך 5.6 מיליון ש"ח בלבד.

הן המבקש והן המדינה הגישו ערר לבית המשפט המחוזי. זה האחרון דחה בהחלטתו מיום 14.4.2019 את הערר שהגיש המבקש, וקיבל את ערר המדינה. נפסק כי החקירה נמצאת ב"ישורת האחרונה", וכי בנסיבות התיק, ובשים לב לשלב בו מצוי הטיפול בו, צדק בית משפט השלום כאשר הורה על המשך תפיסת הרכוש לצורך הבטחת אפשרות חילוטם אם יורשע המבקש בהליך העיקרי. עם זאת, קיבל בית המשפט המחוזי את ערר המדינה, וקבע כי יש להורות על חילוט זמני המתייחס גם לריבית שצמחה על הקרן במהלך השנים 2016-2006 (היינו, סך של 1.8 מיליון ש"ח). נפסק כי ריבית הינה "רכוש שצמח" מרכוש אסור כהגדרת סעיף 1 לחוק איסור הלבנת הון, תש"ס-2000 (להלן: "חוק איסור הלבנת הון") וכי חילוט הריבית מתחייב גם לאור הוראת סעיף 21 לחוק העוסקת ב"רכוש הושג, במישרין או בעקיפין, כשכר העבירה". ממילא, כך נפסק, עסקינן בסעד ביניים אשר תכליתו לשרת את צו החילוט הסופי היה והמבקש יורשע בדין, וכי עמדה זו עולה בקנה אחד עם התכלית הקניינית של הכלל בדבר "הוצאת בלעו של גזלן מפיו", אשר בבסיס ההסדר החוקי בדבר חילוט רכוש שהושג בעבירה. כן נפסק כי רמת ההוכחה הנדרשת בשלב זה בנוגע לגובה הריבית איננה מעבר לכל ספק סביר, וכי אין מניעה שבית המשפט יעריך מהו סכום הריבית שיש לחלט.

על החלטה זו של בית בית המשפט המחוזי נסובה הבקשה שהוכרעה עתה.

המבקש טוען כי החלטת בית המשפט המחוזי מעלה סוגיה עקרונית ותקדימית בדבר חילוט תשואה היפותטית שצמחה על נכסים שחולטו החורגת מעניינו הפרטני של מבקש. כן נטען כי החלטת בית המשפט המחוזי כוללת קביעה תקדימית לפיה ניתן לתפוס תשואה היפותטית כאמור גם כאשר המדינה אינה יודעת איזו תשואה נשאו הכספים ובקשתה "נסמכת על היפותזה" והיא "על יסוד ספקולציה של התביעה באשר לתשואה" (סעיף 3 לבקשת הערר).

בית המשפט העליון קבע שדין הבקשה להידחות ללא צורך בתשובת המדינה. אף אם יוצאים מנקודת הנחה כי המדובר בשאלה שטרם נידונה בפסיקת בית המשפט העליון, לא מצא בית המשפט העליון כי יש בטענותיו של המבקש כדי להצדיק מתן רשות ערעור. כפי שציין בית המשפט המחוזי, הגדרת "רכוש" בסעיף 1 לחוק איסור הלבנת הון כוללת במפורש "כל רכוש שצמח או שבא מרווחי רכוש כאמור". אם מצרפים להגדרה זו את הוראת סעיף 21(אׂ) לחוק איסור הלבנת הון, המסמיכה את בית המשפט לחלט במקרה של הרשעה בעבירה לפי סעיפים 3 או 4 לחוק גם "רכוש שהושג, במישרין או בעקיפין, כשכר העבירה או כתוצאה מביצוע העבירה…", הרי שהמסקנה המתבקשת היא שבמישור הסמכות אין כל ספק כי ניתן יהיה להורות בתום ההליך על חילוט לא רק כנגד הקרן שהושגה כתוצאה ממעשה העבירה, אלא גם כנגד התשואה שהצמיחה קרן זו במהלך הזמן. אכן, השאלה כיצד יש לחשב את התשואה שצמחה על הקרן במקרה נתון עשויה לעורר שאלות לא פשוטות, ואולם בשלב בו אנו מצויים אין צורך להעמיק בעניין זה, שכן כל תכלית תפיסת חפץ לצורך חילוטו צופה פני עתיד ההליך המשפטי (ראו: בש"פ 342/06 חב' לרגו עבודות עפר בע"מ נ' מדינת ישראל (12.3.2006)). ממילא, המדובר בסעד ארעי, אשר המצע הראייתי לאורו נבחנת השאלה כיצד לכמת אותו הוא מוגבל וחלקי. בהינתן האמור, השימוש בשיעורי ריבית, שהיו מקובלים בשוק הישראלי בתקופה הרלוונטית ביחס להשקעות בסיכון נמוך, כמדד להערכת התשואה המינימאלית שצפוי כי תחולט בתום ההליך היא סבירה, ואף מתבקשת (בענייננו חושבה הריבית על בסיס ממוצע של ריבית פריים וריבית מט"ח – שניהם מדדי תשואה המתייחסים להשקעה בסיכון נמוך). בשים לב לכך, קביעת בית המשפט כי במקרה דנן יש מקום לאשר תפיסה לא רק כנגד הקרן (העומדת על 5.6 מיליון ש"ח) אלא גם כנגד תשואה בשיעור של כ- 32% מהקרן (1.8 מיליון ש"ח) בגין תקופה של כ- 10 שנים (בין 2006 ל-2016) איננה מסוג הקביעות המצדיקות מתן רשות ערעור בגלגול שלישי.

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי וגישור מאז שנת 2004.

התעכב שנתיים ולא יוכל לערער על שומת המס

התעכב שנתיים ולא יוכל לערער על שומת המס

בית המשפט העליון הכריע בימים אלו בבקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 12.3.2019 בע"מ 21972-01-19 (סגן הנשיא, השופט ר' סוקול), בגדרה נדחתה בקשתו של נסים גנאים (להלן:גנאים), להאריך את מועד הגשת הערעור על שומות המס שהוצאו לו בגין השנים 2013-2011.

נועם קוריס מגדל משה אביב
עו"ד נועם קוריס מגדל משה אביב

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס

עו"ד נועם קוריס – כותב בערוץ 7

עו”ד נועם קוריס – כותב במקור ראשון

עו"ד נועם קוריס – צבע אדום מבזקלייב

בחודש ינואר 2017, הוגשו על-ידי גנאים שתי הודעות ערעור: האחת בגין שומות המס שהוצאו לו לשנים 2012-2011; השניה בגין שומת המס לשנת 2013. בהחלטת בית המשפט המחוזי מיום 3.4.2017 נקבע, כי הדיון בשני הערעורים יאוחד. הזמן חלף, ההליכים התקדמו, ומועדים להגשת תצהירים ושמיעת ראיות – נקבעו. אלא שבהגיע המועד לא הגיש גנאים תצהירים מטעמו, ופעם אחר פעם נאלץ בית המשפט לדחות את מועד הגשת התצהירים, ואת מועד שמיעת הראיות. לבסוף, כלתה מידת הרחמים, ובפסק דין מיום 9.10.2018 קבע בית המשפט המחוזי, כי נוכח התנהלותו של גנאים – ימחקו הערעורים. גנאים לא אמר נואש, וביום 4.12.2018 הגיש בקשה לביטול פסק הדין. בהחלטת בית המשפט המחוזי מיום 16.12.2018 נדחתה בקשתו, "שכן אין לתת יד למחדל כה מתמשך של בעל דין".

ביום 9.1.2019 הגיש גנאים הודעת ערעור 'חדשה-ישנה' בגין אותן שומות מס. אולם, משהמועד להגשתה חלף-עבר כשנתיים קודם לכן, קבע בית המשפט, כי על גנאים להבהיר מדוע לא הגיש בקשה להארכת מועד, ולחלופין להגישה כעת. גנאים הגיש בקשת ארכה, ובמסגרתה טען כי יש להאריך את המועד להגשת ערעורו, שכן מחדליו בערעור הראשון נבעו מהתנהלותו של עורך-דינו, תוך שהוא עצמו כלל לא היה מודע אליהם. בהחלטת בית המשפט המחוזי מיום 12.3.2019 נדחתה בקשתו, שכן הלכה היא בידוע, כי משעה שנמחק או נדחה ערעור – אין עוד אפשרות להגישו בשנית. אשר לטענות בדבר כשל בייצוג קבע בית המשפט, כי קיים קושי לקבל את הטענה, לפיה "ההליך התנהל בבית המשפט למעלה משנה ללא כל קשר בין עורך הדין למבקש [גנאים]". בית המשפט הוסיף, כי מצופה היה ממי שערעורו נמחק, שיתמוך את טענותיו באשר לסיכויי הערעור באסמכתאות, ולא יסתפק בטענות כלליות.

מכאן הבקשה למתן רשות ערעור שהוכרעה עתה. בבקשתו חוזר גנאים וטוען, כי בא-כוחו בערעור הראשון לא עדכן אותו באשר לנעשה בתיק, ולגבי בקשות הארכה הרבות שביקש. גנאים מדגיש, כי כל בקשות הארכה שהוגשו, נומקו בנסיבותיו האישיות של בא-כוחו – לא שלו. משכך סבור המבקש, כי יש להאריך את המועד להגשת הערעור, ולאפשר את בירורו.

לאחר שבית המשפט העליון עיין בבקשה ובנספחיה, ונתן דעתו על נימוקיה, בא לכלל מסקנה כי דינה להידחות. בתקנה 528 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, נקבע: "מועד או זמן שקבע בית המשפט או הרשם לעשיית דבר שבסדר הדין או שבנוהג, רשאי הוא, לפי שיקול דעתו, ובאין הוראה אחרת בתקנות אלה, להאריכו מזמן לזמן, אף שנסתיים המועד או הזמן שנקבע מלכתחילה; נקבע המועד או הזמן בחיקוק, רשאי הוא להאריכם מטעמים מיוחדים  שיירשמו". המועד להגשת ערעור נקבע בחיקוק, והארכתו מותנית אפוא ב'טעמים מיוחדים שיירשמו'. במצב דברים שבו הבקשה מוגשת בחלוף כשנתיים-ימים, ולאחר שערעור אחד כבר נמחק, נדרשים טעמים מיוחדים שבמיוחדים. כפי שהראה בית המשפט המחוזי בהחלטתו, טעמים שכאלו לא נמצאו. גנאים טען את טענותיו בעלמא, ובלא אחיזה של ממש: "צפוי היה כי מי שמבקש ארכה לאחר שערעורו נמחק בשל אי הגשת תצהירים, ידאג לצרפם כעת ולפרט את טענותיו. המבקש [גנאים] מסתפק באמירות כלליות, אין בפיו הסברים להפרשים שהתגלו בין הרישומים בקופה הרושמת לבין המחברת שנתפסה אצלו ובה פירוט ההכנסות, אין התייחסות לחישוב הרווח הגולמי וכדומה" (פסקה 15 להחלטת בית המשפט המחוזי מיום 12.3.2019). גנאים גם לא יוכל להיבנות מן הטענות שהעלה באשר להתנהלותו של עורך-דינו. בצדק, תהה בית המשפט המחוזי, "היכן היה המבקש בכל ההליכים? מדוע נמנע מלברר מה אירע בהם?". טענות מן הסוג הזה כלפי עורך הדין, אינן מעניינה של הבקשה דנא, וככל שיש בהן ממש, הרי שאפשר להעלותן במסגרת המתאימה.

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי וגישור מאז שנת 2004.

מי יספק טאבלטים למשרד לביטחון פנים?

מי יספק טאבלטים למשרד לביטחון פנים?

עתירה שהגישה חב' ראואל בע"מ והוכרעה על ידי בית המשפט העליון נדחתה בימים אלו תוך שנקבע שחב' תים נטקום בע"מ תספק את הטאבלטים ואילו חב' ראואל אולי תהיה זכאית לפיצוי כספי, בסיום ההליך.

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס

עו"ד נועם קוריס – כותב בערוץ 7

עו”ד נועם קוריס – כותב במקור ראשון

עו"ד נועם קוריס – צבע אדום מבזקלייב

בהתאם להחלטת בית המשפט העליון, הרי שהמשיב 1 – המשרד לבטחון פנים – יצא במכרז, שתכליתו התקנת לאספקת טאבלטים לשם התקנתם ברכבי מערך הכבאות וההצלה. תכלית ההתקנה היא מתן שליטה ובקרה מרכזיים על מיקום הרכבים, תוך שיפור השליטה בהם וייעול ביצוע משימות הכיבוי וההצלה. הצעתה של המערערת נפסלה, בנימוק שלא עלה בידה לספק טאבלטים העונים לדרישות האבטחה והתמיכה בתוכנות הרלוונטיות למכרז. המערערת עתרה לבית המשפט לעניינים מינהליים נגד פסילת הצעתה, והעתירה נדחתה. ערעור שהגישה המערערת על פסק הדין עודנו תלוי ועומד (עע"מ 2762/19).

לאחר דחיית עתירה, הגישה המערערת עתירה נוספת, בה נטען כי חבר בוועדת משנה של ועדת המכרזים היה מצוי בניגוד עניינים, לנוכח היותו מועסק בחברה "אחיינית" של משיבה 2 (דהיינו מדובר בחברות-בנות של חברות-אחיות) – היא החברה שזכתה במכרז. המדינה הכירה בפגם שנפל ביחס לניגוד העניינים הנטען, וטענה כי ננקטו פעולות למניעת הישנות תקלה דומה בעתיד. לגופו של עניין העתירה נדחתה. בית המשפט קיבל את עמדת המדינה, וקבע כי התוצאה הראויה של הפגם על נסיבותיו היא בטלות יחסית, וזאת ממספר טעמים: התפקיד הטכני שנעשה על ידי חבר ועדת המשנה, שלא ניתן לייחס לו השפעה על התוצאה; שיהוי המערערת בהעלאת הטענה והמעשים העשויים שנעשו במסגרת פרק הזמן שחלף; והריחוק היחסי של הקשר שיוצר את ניגוד העניינים. המערערת הגישה ערעור גם על פסק דין זה, ולצידו הוגשה הבקשה הנוכחית למתן סעד זמני – צו להשעות כל התקשרות בין משיבות 1 ו-2.

המערערת טוענת כי סיכויי ההליך גבוהים, וכי כל אחת מן הקביעות של ערכאה קמא בטעות יסודה, ובין השאר: אין ריחוק מספיק בין החברות המדוברות, המשיבים האיצו את פעולותיהם במטרה ליצור מעשה עשוי, ופעולת ועדת המשנה לא הייתה טכנית גרידא. אשר למאזן הנוחות, נטען כי למשיבות לא ייגרם כל נזק מ"דחיית שדרוג" מחשבי רשות הכבאות וההצלה, ואילו למערערת ייגרם נזק כלכלי, שכן לשיטתה סיכוייה לזכות במכרז גבוהים ביותר. המשיבות, מנגד, סבורות כי סיכויי ההליך נמוכים, לנוכח פסק דינו המנומק היטב של בית המשפט המחוזי. אשר למאזן הנוחות הודגש השיהוי הרב שנפל בהגשת הבקשה לסעד זמני, המעשים העשויים שנעשו, הנזק הכלכלי שייגרם כתוצאה ממתן הסעד הזמני והאינטרס הציבורי הכבד בהתקנת הטאבלטים ברכבי הכיבוי וההצלה.

מבט על סיכויי ההליך מעלה תמונה מורכבת. מן הצד האחד, אין חולק על כך שחבר ועדת המשנה פעל תוך ניגוד עניינים, וכי לו היו הגורמים הרלוונטיים מודעים לניגוד עניינים זה מראש – הוא לא היה ממונה לוועדת המשנה. מן הצד השני, בית המשפט לעניינים מינהליים נתן דעתו לעניין זה, ונימק את התוצאה אליה הגיע באמצעות מספר נימוקים. נעבור עתה למבחן השני בכגון דא – מאזן הנוחות. במסגרת זו מצוי הדגש בשתי טענות שהעלו המשיבות.

ראשית, האינטרס הציבורי בביצוע מהיר של התקנת הטאבלטים ברכבי הכיבוי וההצלה. בניגוד לטענת המערערת, עולה כי לא מדובר ב"שדרוג" של מערכות, אלא בהתקנת כלי חשוב, שאמור לייעל את אופן הפעלת הכוחות בשטח, ולסייע גם בהגעה מהירה יותר של הכוחות לזירות הנדרשות. מול אינטרס ציבורי חשוב זה מצוי האינטרס הכלכלי של המערערת, שניתן לרפאו בדיעבד באמצעות פיצויים, היה ויתקבל הערעור.

שנית, השיהוי בהגשת הבקשה לסעד זמני והמעשים שנעשו עד למועד הגשת הבקשה. המערערת טענה שמהשיבות הזדרזו לבצע פעולות התקשרות שונות כדי ליצור מעשה עשוי, אך בה בעת לא ניתן כל הסבר מתאים לסד הזמנים שננקט על ידה. די לומר כי העתירה הראשונה שהגישה המערערת נדחתה בסוף חודש פברואר, הערעור על פסק דין זה הוגש ביום 17.4.2019, ואילו הבקשה לסעד זמני הוגשה רק ביום 6.5.2019 – פרק זמן ארוך יחסית לאחר שהמערערת למדה על ניגוד העניינים. עוד יצוין כי פסק הדין מושא הערעור דנן ניתן ביום 18.4.2019, והמערערת לא ביקשה סעד זמני עד להגשת הערעור דנן. במצב הנוכחי כבר בוצעו התקשרויות עם ספקים שונים בשווי של מאות אלפי שקלים אם לא יותר מכך.

סוף דבר, בית המשפט העליון קבע שבמכלול הנסיבות שתואר אין מקום להיעתר לבקשה למתן סעד זמני. לנוכח ההנמקה אין צו להוצאות.

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי וגישור מאז שנת 2004.

הראו הודעות ספאם וקבוצה אך הבקשה לייצוגית נדחתה גם בבית המשפט העליון

הראו הודעות ספאם וקבוצה אך הבקשה לייצוגית נדחתה גם בבית המשפט העליון

בית המשפט העליון דחה בימים אלו ערעור שהוגש בע"א 2223/17 דהרי ואח' נ' מנקס אונליין טריידינג ואח', ערעור שהוגש על דחיית בקשת המערערים לנהל תביעה ייצוגית בבית המשפט המחוזי תל אביב-יפו בתיק תצ 027578-08-15 שניתן ביום 22.01.2017 על ידי כבוד השופטת א' נחליאלי-חיאט.

בדיון שנערך בפני ההרכב כבוד השופט י' עמית, כבוד השופטת ד' ברק-ארז וכבוד השופט א' שטיין נדחה הערעור על פסק הדין של בית המשפט המחוזי ואושררה התוצאה של דחיית הבקשה לניהול תביעה ייצוגית על ידי המערערים.

המערערים שיוצגו בדיון על ידי עו"ד ערן דיאמנט, העלו טענות אודות מידת הוכחת הקבוצה שנדרשה מהם לטענתם, המשיבים שיוצגו על ידי הח"מ (עו"ד נועם קוריס) טענו שאין בכך מספיק בכדי לשנות את תוצאת הדיון.

בית המשפט קיבל, שאף שהוכחו לכאורה משלוחי הודעות פרסומת שלא לפי חוק הספאם, ואף הוצגה קבוצה לכאורה, עדיין בהמלצת בית המשפט, חזרו בהם המערערים מערעורם והוא נדחה, כך שהתקבלו טענות המשיבים שקיימות סיבות רבות נוספות לדחיית בקשת ניהול תביעה ייצוגית.

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי וגישור מאז שנת 2004.

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס – סוגיות משפטיות ב – ישראל היום!

עו"ד נועם קוריס – כותב בערוץ 7

עו”ד נועם קוריס – כותב במקור ראשון

עו"ד נועם קוריס – כותב ב – cafe.themarker.com

שי וקנין נגד לשכת העיתונות הממשלתית

שי וקנין נגד לשכת העיתונות הממשלתית

בקשה לפטור מאגרה בעתירה שהגיש העותר שי וקנין נדחתה בימים אלו.

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס – סוגיות משפטיות ב – ישראל היום!

עו"ד נועם קוריס – כותב בערוץ 7

עו”ד נועם קוריס – כותב במקור ראשון

עו"ד נועם קוריס – צבע אדום מבזקלייב

בית המשפט העליון הכריע בערעור על החלטת כב' הרשם ר' גולדשטיין בבג"ץ 4114/19 מיום 17.6.2019, במסגרתה נדחתה בקשת המערער לקבלת פטור מתשלום אגרה.

המערער הגיש עתירה למתן צו על תנאי להורות למשיבה, לשכת העיתונות הממשלתית, להנפיק לו תעודת עיתונאי. בד בבד עם הגשת העתירה, הגיש המערער בקשה לפטור מתשלום אגרת בית משפט, בה טען כי הוא מצוי בחובות כבדים, הכנסותיו נמוכות ואין לו רכוש.

ביום 17.6.2019 הרשם דחה את בקשת המערער תוך קביעה כי הוא לא פרש תיעוד מלא וסדור לעניין הכנסותיו והוצאותיו, וכי לא ברור אם עתירתו מגלה עילה להתערבות בית המשפט לנוכח הליכים דומים בעניינו של המערער שנדונו בעבר. עם זאת, סכום התשלום לאגרה הופחת והועמד על סך של 1,200 ש"ח. מכאן הערעור שלפנַי.

נועם קוריס מגדל משה אביב
עו"ד נועם קוריס מגדל משה אביב

לטענת המערער שגה הרשם בקביעתו שעל פניו העתירה שהגיש אינה מגלה עילה להתערבות על בסיס עתירות קודמות, שכן העתירה הנוכחית עוסקת בעניין שונה. עוד טען כי בניגוד לקביעת הרשם, הוא צירף את התיעוד הנדרש לבקשתו. לבסוף, חזר על בקשתו לקבלת פטור מלא מתשלום אגרה ולחלופין ביקש לשלם את האגרה לאחר שיסתיים ההליך שכן תוצאות ההליך צפויות להטיב את מצבו הכלכלי.

דין הערעור להידחות. שיקול הדעת של רשם בית משפט בענייני אגרה ועירבון הינו רחב, וערכאת הערעור לא תתערב בו אלא במקרים חריגים (ראו: בש"מ 654/19 קרליץ נ' אלי יפרח מנהל הבחירות לעיריית באר שבע משרד הפנים (30.1.2019). מקרה זה לא נמנה על אותם מקרים חריגים.

לפי תקנה 14(ג) לתקנות בתי המשפט (אגרות), תשס"ז-2007 (להלן: התקנות), מתן פטור מאגרה מותנה בהתקיימותם של שני תנאים מצטברים. התנאי הראשון הוא הוכחת חוסר יכולתו הכלכלית של המבקש לעמוד בתשלום, והתנאי השני הוא גילוי עילה בהליך (בשג"ץ 6455/17מזרחי נ' מדינת ישראל (27.8.2017)). באשר לתנאי הראשון, נקבע כאמור בהחלטת הרשם, אכן לא צורף תיעוד מלא לעניין הכנסותיו והוצאותיו של המערער. באשר לתנאי השני, חיפוש קצר במאגרים מעלה כי כבר נדונו לפני בית משפט העליון עתירות דומות עד זהות של המערער ונקבע כי הן אינן מגלות עילה להתערבות (ראו: בג"ץ 4874/18 וקנין נ' לשכת העיתונות הממשלתית (2.1.2019);בג"ץ 3661/17 וקנין נ' לשכת העיתונות הממשלתית (25.10.2017)), כך שקביעתו של הרשם בדבר קיומה של עילה להתערבות הינה מבוססת היטב.

לעניין בקשת המערער לדחות את תשלום האגרה עד לאחר סיום ההליך, אמנם סעיף 14(ז) לתקנות מסמיך את בית המשפט להורות על דחיית תשלום האגרה לזמן מסוים שייקבע. אך משהמערער לא עמד בתנאים לפטור מאגרה מלכתחילה, בית המשפט העליון לא מצא כי יש להיענות לבקשה זו, בוודאי כאשר זו הועלתה לראשונה במסגרת הערעור (ראו והשוו: בג"ץ 8117/08 יחיא עבדאללה, עו"ד נ' בית הדין האזורי לעבודה בחיפה (26.10.2008); רע"א 3106/16 עו"ד יעקב כהן המפרק הקודם לקלרין טבריה חברה לבניין בע"מ (בפירוק) נ' עו"ד איתן ארז מפרק קלרין טבריה חברה לבניין בע"מ (בפירוק) (30.11.2017), במסגרתו נקבע כי ניתן לדחות תשלום אגרה ולהעניק פטור המותנה בתוצאת ההליך, אך זאת רק כאשר המבקש עומד בתנאים האמורים למתן פטור מאגרה).

הערעור נדחה אפוא.

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי וגישור מאז שנת 2004.

 

עורכי הדין והמהנדסים ישלמו על השימוש ברכב

עורכי הדין והמהנדסים ישלמו על השימוש ברכב

לפי החלטת בית המשפט העליון בערעורן של שתי חברות על קביעות המס של פקיד השומה נקבע כי תקנה 2(א) לתקנות מס הכנסה (שווי השימוש ברכב), התשמ"ז-1987 (להלן: תקנות שווי השימוש או התקנות) יוצרת נוסחה לחישוב שווי ההטבה לעובד בגין שימוש ברכב שהועמד לרשותו על ידי מעסיקו. במסגרת הנוסחה ניתן ביטוי לשני רכיבים: האחד, מחיר הרכב; השני, שווי השימוש ברכב הננקב בסכומים מדויקים.

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס

עו"ד נועם קוריס – כותב בערוץ 7

עו”ד נועם קוריס – כותב במקור ראשון

עו"ד נועם קוריס – צבע אדום מבזק לייב

במסגרת שני פסקי הדין מושא הערעורים שלפנינו התקבלה עמדת המשיבים (להלן: פקיד השומה) לפיה אופן חישוב ההטבה הגלומה בהעמדת רכב לרשות העובד, הקבוע בתקנה דלעיל מהווה כלל מחייב אשר לא ניתן לסטות ממנו. מנגד, עמדת המערערות הייתה ועודנה כי מדובר בכלל היוצר חזקה הניתנת לסתירה. מאחר והשאלות העיקריות המתעוררות בשני הערעורים זהות, הדיון בהם אוחד.

א. הרקע העובדתי

המערערת בע"א 4096/18, חכם את אור-זך עורכי דין, היא חברת עורכי דין (להלן: חכם). בשנים 2015-2012 העמידה חכם שני כלי רכב לשני עורכי דין המשמשים כמנהליה. כלי רכב אלה שימשו את עורכי הדין גם במסגרת עבודתם וגם לצרכיהם הפרטיים. בתוך כך, התקינה חכם בכלי הרכב יומן ממוחשב שפיתחה חברת "הוצאה מוכרת בע"מ" וכינויו מערכת save tax (להלן: המערכת). המערכת נועדה לצורך מעקב ורישום הנסיעות ברכב, באופן המאפשר, לטענת חכם, להבחין בין נסיעות לצרכי עבודה לבין נסיעות פרטיות של המנהלים. כך, בתחילת הנסיעה נדרש הנהג לסווג את נסיעתו כ"פרטית" או כ"עסקית". בתום כל חודש מחושב היחס בין הנסוּעה (קילומטרז') הפרטית של העובד לבין כלל הנסוּעה ברכב ובהתאם לכך מחושב שווי השימוש בו. בהתאם לכך, בשנות המס הרלוונטיות בחרה חכם לזקוף לעובדיה את שווי השימוש ברכב בהתבסס על הנתונים אותם קיבלה מהמערכת ולא על פי השווי הנובע מאופן החישוב הקבוע בתקנות שווי השימוש.

פקיד השומה, אשר סבר כי חכם לא זקפה את שווי השימוש כנדרש משום שאין מקום לעמדתו להתחשב בנתונים אשר עלו מהמערכת, הוציא צו שומה הקובע כי על חכם לשלם את הפער שנוצר מהחישוב המוטעה בסך של 423,883 ש"ח. על צו זה הגישה חכם ערעור לפי סעיף 153 לפקודת מס הכנסה [נוסח חדש], התשכ"א-1961 (להלן: הפקודה) לפני בית המשפט המחוזי בחיפה במסגרתו טענה, בעיקר, כי תקנות שווי השימוש משקפות חזקה הניתנת לסתירה, ולא כלל מחייב. יתרה מכך, יש להעדיף את הנתונים המופקים מהמערכת והמאפשרים חישוב "מס אמת", על פני חישוב המבוסס על סטטיסטיקות והערכות.

פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (ע"מ (חי') 11574-06-17) מיום 7.4.2018 דחה בית המשפט המחוזי בחיפה (השופטת א' וינשטיין) את עמדתה של חכם בקבעו כי תקנות שווי השימוש מהוות כלל משפטי מחייב ולא חזקה הניתנת לסתירה. בית המשפט דחה את הטענה כי שימוש בנתוני המערכת מביא לחיוב ב"מס אמת" בעוד שהחישוב על פי תקנות שווי הרכב אינו מוביל לתוצאה כלכלית סבירה, וזאת ממספר נימוקים. בעיקר עמד בית המשפט על שני הנימוקים העיקריים הבאים: הנימוק האחד, כי חישוב שווי ההנאה שניתנה לעובד, בשל כך שהמעסיק העמיד לרשותו רכב צמוד, אינו יכול לנבוע מחישוב פשטני של היחס בין השימוש הפרטי שנעשה ברכב לכלל השימושים ברכב. שווי ההטבה נקבע בהתייחס לרכיבים נוספים אשר יש לקחת בחשבון, כגון עלות הטיפולים, חיסכון בעלויות מימון רכישת כלי רכב ועוד, כמו גם שקלול טובת ההנאה הבלתי-מוחשית בשל עצם העמדת הרכב לרשות העובד על כל המשתמע מכך. הנימוק השני, כי הפרספקטיבה הנכונה לחישוב השווי צריכה להיקבע בהתבסס על זווית הראיה של העובד, ולא של המעסיק. כך, הנוסחה שנקבעה בתקנות מבוססת על אומדנים וממוצעים של חישוב העלויות בהן יישא אדם פרטי לצורך רכישה והחזקה של רכב בעל מאפיינים דומים לזה שקיבל מן המעסיק. מנגד, חישוב המתבסס על נתוני המערכת מביא לכל היותר, לחישוב העלויות שהיו למעסיק בקשר לאותו רכב. בהתבסס על האמור, דחה בית המשפט המחוזי את ערעורה של חכם והורה כי שומת הניכויים שהוציא פקיד השומה תעמוד בעינה.

א. הרקע העובדתי בע"א 7550/18 – אור חי הנדסה בע"מ, היא חברה העוסקת בעבודות שיפוץ ותחזוקה של מבנים (להלן: אור חי). במסגרת פעילותה נדרשת אור חי לספק שירותי תיקון ותחזוקה סביב השעון. לצורך כך, במהלך השנים 2012-2009 העמידה כלי רכב צמודים לחלק מעובדיה אשר שימשו אותם בעבודתם וכן בנסיעות פרטיות מחוץ לשעות העבודה. בד בבד, התקינה אור חי אף היא בכלי הרכב את המערכת. בהמשך, ובהתאם לנתונים אשר עלו לטענתה מהמערכת, זקפה אור חי שווי שימוש נמוך מהקבוע בתקנות במהלך השנים הרלוונטיות ולחלק מכלי הרכב לא זקפה כלל, בטענה כי מדובר ב"רכב עבודה" הפטור מזקיפת שווי שימוש.

זקיפת שווי השימוש כפי שנערכה על ידי אור חי לא הניחה את דעתו של פקיד השומה, אשר סבר כי יש לחשב את שווי השימוש אך ורק על פי הקבוע בתקנות וכי רכביה של אור חי אינם נכנסים בגדר "רכב עבודה". בהתאם לכך, הוצא לאור חי צו שומה הקובע כי עליה לשלם את ההפרשים הנובעים מהחישוב המוטעה בסך של 675,029 ש"ח. על שומה זאת הגישה אור חי ערעור לפני בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו.

פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (ע"מ (ת"א) 13243-01-15) קיבל בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (השופט מ' אלטוביה) את עמדת פקיד השומה. בית המשפט דחה גם בעניין זה את הטענה כי החישוב על פי התקנות אינו מהווה כלל מחייב. בית המשפט אף הוסיף וקבע כי גם אם הייתה מתקבלת טענת אור חי כי האמור בתקנות הינו בגדר חזקה הניתנת לסתירה, הרי שלא הוכח כי ניתן להסתמך על נתוני המערכת כלל ועיקר לצורך כימות טובת ההנאה אשר צמחה לעובד כתוצאה מהעמדת הרכב לשימושו. בית המשפט הצביע על מספר ליקויים במערכת, בהם אי-רישום מטרות נסיעה, היעדר נתונים בדבר צריכת דלק, חוסר יכולת לוודא את זהות המשתמש ברכב ועוד. בנוסף, נדחתה טענת אור חי כי כלי הרכב המוצמדים לעובדיה באים בגדרי "רכב עבודה" המוחרגים מגדרי תקנות שווי השימוש. כך נקבע כי הגם שבחלק מכלי הרכב של אור חי מוחזקים כלי עבודה כבדים דרך קבע, הרי שאין כלי רכב אלה עולים לכדי "רכב עבודה" כהגדרתו בתקנות. בהקשר זה ציין בית המשפט כי הלכה למעשה גם אור חי סברה כי כלי הרכב שהעמידה לרשות עובדיה אינם "כלי עבודה", דבר העולה מכך שבשנות המס 2012-2010, בשונה משנת 2009, זקפה לעובדיה שווי שימוש בגין שימוש פרטי שעשו בכלי הרכב. לאור האמור דחה בית המשפט את הערעור.

טענות המערערות אשר יוצגו על ידי אותו משרד עורכי-דין חופפות במידה רבה ועל כן לשם הנוחות אציגן כמקשה אחת. על פי הטענה, נוסחת החישוב המופיעה בתקנות שווי השימוש קובעת חזקה הניתנת לסתירה ואין היא יוצרת הסדר שלילי נוקשה. התכלית האובייקטיבית של תקנות שווי השימוש היא הטלת "מס אמת" ואילו התכלית הסובייקטיבית היא יצירת ודאות ויעילות. במצב דברים זה, יש לבכר את התכלית האובייקטיבית ולאפשר לנישומים לסתור את החזקה האמורה. בהקשר זה צוין כי התקנות נשענות על הנחות יסוד היוצרות שורה של עיוותים. כך, בבסיס התקנות עומדת ההנחה שעיקר השימוש ברכב הוא פרטי כאשר ללא הצמדתו היה העובד רוכש רכב זהה. התקנות גם מניחות כי מדובר בכלי רכב חדש, בן כ-3 שנים וכי השימוש הפרטי בו עומד על היקף של 16,300 ק"מ בשנה. לעומת זאת, בעניינן של המערערות, כמו גם בעניינם של נישומים רבים נוספים, הנחות יסוד אלה אינן נכונות. כך, למשל, בעניינה של אור חי מדובר בכלי רכב ישנים, בני לכל הפחות 7 שנים, היקף הנסוּעה הפרטית בהם נמוך בהרבה ובשל ציוד העבודה הנמצא ברכב נדרשים עובדיה להחזיק רכב נוסף.

בנוסף, נטען כי במקום שבו הרכב מהווה "גורם ייצור" והנאת העובד ממנו היא שיורית ואגבית, יש לאפשר לעובד לסתור את ההנחה כי עיקר השימוש ברכב הוא פרטי. זאת, על אחת כמה וכמה בעניינה של אור חי, בה הצמדת הרכב לעובדים נכפית עליהם בשל כוננויות. על כן, יש מקום לראות ברכב כמצוי בבעלות משותפת של העובד והמעסיק. מכל האמור עולה כי הנחות היסוד העומדות בבסיס התקנות מביאות למצב בו נזקף לעובד שווי אשר אינו משקף את מאפייני הרכב שהוצמד לו. לעומת זאת, המערערות טענו כי המערכת אותה התקינו ברכביהן מהווה חלופה כלכלית מהימנה לכימות טובת ההנאה של העובד בגין רכב צמוד. לדבריהן, המערכת מאפשרת כימות מדויק של סך הוצאות הרכב אשר שימשו את העובד בפועל לצרכיו הפרטיים. כך, המערכת מבוססת על נתוני GPS אובייקטיביים המאפשרים זיהוי מיקום הרכב בכל רגע נתון ומסלול הנסיעה המלא משודר בזמן אמת אל שרתי המערכת. בנסיבות אלה, התעלמות מנתוני המערכת מביאה לאי-הטלת מס אמת ולכך שנזקפת לעובד הכנסה הגבוהה בהרבה מהיקף ההנאה הנובע משימושו הפרטי ברכב.

לחלופין נטען כי ניתן לעמוד על שווי טובת ההנאה הניתנת לעובד מסך הוצאות הרכב בהן נשא המעסיק בפועל, לרבות ההוצאות הכרוכות בנסוּעה העסקית, וזאת חלף הקבוע בתקנות שווי השימוש. בהתאם לכך, יש להגביל את גובה שווי השימוש לגובה ההוצאות בפועל. בהקשר זה נטען כי פעמים רבות עלויות המעסיק גבוהות מעלויות אחזקת רכב דומה באופן עצמאי ואף אם לא, הרי שהן מדד מהימן לכימות טובת ההנאה המתקבלת אצל העובד.

בנוסף, לטענת אור חי, כלי הרכב אותם הצמידה לעובדיה באים בגדר "רכב עבודה" כהגדרתו בפקודת התעבורה [נוסח חדש] (להלן: פקודת התעבורה) במסגרתה נקבע כי רכב עבודה הינו "רכב שציוד עבודה מורכב עליו באופן קבוע, או שמבנהו עשוי לביצוע עבודה, ואינו מיועד להובלת משא או להסעת נוסעים". הגדרה זו המופיעה בפקודת התעבורה כאמור, אומצה בתקנות במסגרתן נקבע כי כלי רכב מסוג זה פטורים מזקיפת שווי שימוש. לטענתה, יש לבחון את התנאי בדבר השימוש והייעוד ברכב על בסיס השימוש העיקרי בו ואין בעובדה כי קיימת אפשרות אגבית להסעת נוסעים כדי לשלול את העובדה שמדובר ב"רכב עבודה". בהקשר זה ציינה אור חי כי מרבית עיסוקה במתן שירותים למשרד הביטחון ובמסגרת תנאי המכרז בו היא מועסקת, עליה להיות זמינה בכל עת. משכך, כלי הרכב המוצמדים לעובדיה מצוידים באופן קבוע בכלי עבודה כבדים. כמו כן, העבודות אותן היא מבצעת מביאות לכך שאף אם ניתן לשבת במושבי הרכב, הרי שהם מלוכלכים ומזוהמים.

מנגד, פקיד השומה סבר כי יש לדחות את שני הערעורים. לדבריו לשון התקנות ברורה והפרשנות אותה מציעות המערערות נעדרת עוגן לשוני. מדובר בהסדר מקיף ושלם המעגן כלל מהותי לקביעת שווי השימוש ברכב וכך אף עולה מההיסטוריה החקיקתית של התקנות. המחוקק היה ער לכך שקביעת שווי השימוש אינו מדויק ביחס לכל נישום והחליט כי משיקולי יעילות וודאות יש לעשות אומדן כללי. דהיינו, שווי השימוש הינו מונח נורמטיבי המבוסס, בין היתר, על הכרעות ערכיות, ולא הערכה מתמטית בלבד.

באשר לטענה כי התקנות יוצרות שורה של עיוותים, נטען כי קביעת שווי השימוש מצוי בחשיבה מתמדת ומעודכן מעת לעת וזאת על מנת להבטיח כי לא ייווצר תת-זקיפה של טובת ההנאה הצומחת לעובד. כמו כן, שווי השימוש נקבע כסכום קבוע מפני שהערכת טובת ההנאה הגלומה בשימוש ברכב אינה פשוטה וקביעתה באופן מדויק כלפי כל נישום אינה אפשרית. מרבית המאפיינים המשפיעים על שווי השימוש הם עלויות משתנות ובהן היקף הנסיעה, דלק, טיפולים, תיקונים וירידת ערכו של הרכב. בשל כך, קובעות התקנות הוראה מהותית המאפשרת לנישומים ולרשות המיסים ליישמה בקלות.

באשר לטענת המערערות בדבר אמינות המערכת, בית המשפט קבע כממצא עובדתי כי היא לא מהימנה וניתנת לשיבוש בנקל. המערכת מתבססת על דיווחי הנהגים והיא מאפשרת למנהל לבצע שינוי בדיווחים אלה ללא כל אפשרות ביקורת ומעקב. זאת אף ביתר שאת בשעה שהרכב מוצמד לבעל העסק כפי שמתקיים בעניינה של חכם. כמו כן, אף אם ניתן היה להתייחס לנתוני המערכת כמהימנים אין בכך כדי להשליך על העובדה כי חישוב גובה ההטבה בהתבסס על אותם נתונים הינו משימה מורכבת הדורשת משאבים רבים.

באשר לטענת המערערות כי יש להעמיד את גובה שווי השימוש בו נושא העובד על סכום ההוצאות בהם נשא המעסיק בפועל, נטען כי הוצאות המעסיק הן רק חלק מהמאפיינים המשליכים על חישוב ערכה של טובת ההנאה ממנה נהנה העובד. להוצאות אלה יש להוסיף עלויות מימון בהן היה נושא העובד לוּ היה רוכש רכב משלו לצד היבטים בלתי מוחשיים נוספים מהם הוא נהנה. כמו כן, עניינן של התקנות בשווי ההטבה הניתנת לעובד ולא בעלותה למעסיק, שכן פעמים רבות נהנה המעסיק מיכולת מיקוח גבוהה יותר כלפי נותני שירותים ומיתרונות נוספים שאינם מנת חלקו של העובד, ועל כן אין הכרח כי תתקיים חפיפה בין השתיים.

באשר לטענת אור חי כי כלי רכב שהצמידה לעובדיה הם "רכב עבודה", נטען כי אין רלוונטיות לשימוש העיקרי הנעשה בכלי הרכב ועל פי ההוראות הקבועות בפקודת התעבורה די באפשרות להסיע נוסעים כדי לשלול שמדובר ב"רכב עבודה". נוסף על כך, אף במישור העובדתי אין לטענה זו על מה לסמוך, שכן גם אם מושבי הרכב עמוסים בציוד ומלוכלכים, אין כל מניעה לפנותם מן חפצים המונחים עליהם ולאפסנם בתא המטען. בחקירתו הנגדית אף הודה מנהלה של אור חי כי חלק מן הציוד מפונה מכלי הרכב בתום יום העבודה וכי קיימת אפשרות להסעת נוסעים בהם. זאת ועוד, המערערת עצמה ייחסה שווי שימוש חלקי לעובדיה בשנים 2012-2010 בגין השימוש בכלי רכב אלה ועל כן היא מושתקת מלטעון אחרת.

כאמור, שני הערעורים, חרף הבדלים מסוימים ביניהם, עוסקים בשאלה עקרונית דומה במהותה: פרשנותן של תקנות שווי השימוש. וביתר דיוק – האם הנוסחאות הקבועות בתקנות הן הוראה מהותית הקובעת כלל אשר בצדו הסדר שלילי, או שמא מדובר בחזקה הניתנת לסתירה המאפשרת לנישומים להוכיח שווי שימוש בשיעור אחר.

בית המשפט העליון קבע שהאמור בתקנות אינו מהווה חזקה הניתנת לסתירה אל קביעה מוחלטת והכריע שיש לדחות את הערעורים ולחייב את כל אחת מהמערערות בתשלום הוצאות פקיד השומה, בסך של 40,000 ש"ח.

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי וגישור מאז שנת 2004.

עו"ד נועם קוריס- בית המשפט העליון אישר לחלט רכוש של סוחר סמים

עו"ד נועם קוריס- בית המשפט העליון אישר לחלט רכוש של סוחר סמים

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס

עו"ד נועם קוריס – כותב בערוץ 7

עו”ד נועם קוריס – כותב במקור ראשון

עו"ד נועם קוריס – צבע אדום מבזקלייב

בית המשפט העליון הכריע בימים אלו בבקשה לעיכוב ביצוע החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 8.11.2018 בצ"א 62653-03-18 (השופט א' פורת), בגדרה נתקבלה בקשת המדינה לחלט באופן זמני כלי-רכב הרשומים על שם המערער, למכרם ולשמור את דמי מכירתם עד תום ההליכים בתיק.

אלה, בקצרה, העובדות הצריכות לענייננו: נגד המערער ושני שותפיו לביצוע העבירות, הוגש ביום 11.3.2018 כתב אישום המייחס להם עבירות של סחר בסמים. כמו כן, הגישה המדינה ביום 28.3.2018 בקשה למתן צו זמני לחילוט רכוש, בהתאם לסעיף 36ו(א) לפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], התשל"ג-1973. במסגרת הבקשה, נתבקש בית המשפט המחוזי להורות על חילוט זמני של הרכוש שנתפס ברשותם של המערער ושותפיו לעבירה. במרוצת ההליך הגיעו הצדדים להסכמות באשר לחלק מן הרכוש שחילוטו נתבקש, ולבסוף נותרה ביניהם מחלוקת רק בנוגע לחילוטם הזמני של שמונה כלי-רכב שהיו רשומים על שם המערער.

תצהירים הוגשו בבית המשפט המחוזי על-ידי 'טוענים לזכות', שהצהירו כי כלי-הרכב שנתפסו הם בבעלותם, ולפיכך אין להורות על חילוטם הזמני. בהמשך העידו ה'טוענים לזכות' לפני בית המשפט המחוזי, ונחקרו על תצהיריהם. בהחלטת בית המשפט המחוזי מיום 8.11.2018 נקבע, כי שבעה מתוך שמונת כלי-הרכב יחולטו באופן זמני, ימכרו, ודמי מכירתם ישמרו בחשבון קרן החילוט עד תום ההליכים בתיק. בית המשפט המחוזי נימק את החלטתו כדלקמן: "אינני סבור כי זכותם זו של הטוענים לזכות, בשים לב לרישום הבעלות, עולה כדי זכות קניינית או מעין קניינית. המדובר בזכות חוזית ותו לא. על כן, זכות המדינה לחילוט בהליך הפלילי, גוברת על זכותם. מלבד זאת, בחינת עדות הטוענים לזכות מעלה כי לא נהגו בכלי הרכב משעה שהועברו לבעלות המשיב מנהג בעלים – כך נמנעו מלבטחם או לנקוט בכל פעולה שתלמד על שימור קשר כלשהו עם הרכב" (פסקה 9).

ביום 12.11.2018 הגיש המערער לבית המשפט המחוזי בקשה לעיכוב ביצוע החלטתו, וזו נדחתה: "לא ראיתי להורות על עיכוב ביצוע ההחלטה בהיותה סעד ביניים שמטרתו הקטנת אובדן הערך של כלי הרכב. המשיב יוכל לערער על ההחלטה וככל שטענותיו יתקבלו, יוכל לקבל דמי מכירת כלי הרכב בחזרה".

ביום 27.11.2018 הגיש המערער הודעת ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי ובצדה הבקשה לעיכוב ביצוע שלפנַי. המערער נימק את בקשתו לעיכוב הביצוע בכך ש"עלול להיווצר מצב בו עד למועד הגשת הערעור או לחילופין עד לדיון והכרעה בערעור, תפעל המשיבה לממש את החלטת בית המשפט הנכבד, ותביא למכירת כלי הרכב הרלוונטיים שבידיה. במצב זה, נוצר חשש כבד כי ייגרם לטוענים לזכות נזק רב בלתי הפיך ואינו מידתי".

המדינה התנגדה לבקשת המערער לעיכוב ביצוע, כשלטענתה יש למחוק את הערעור על הסף. לדבריה, מאחר ולשיטת המערער כלי-הרכב אינם בבעלותו אלא בבעלותם של ה'טוענים לזכות', הרי שלו עצמו אין כלל זכות עמידה בעניין זה. עוד טוענת המדינה, כי ה'טוענים לזכות' צריכים להשמיע את טענותיהם במסגרת ערעור אזרחי, והמסגרת שלפנינו – אינה המסגרת המתאימה.

לאחר שקילת טענות הצדדים מזה ומזה, בא בית המשפט העליון לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות.  "על מנת למנוע פגיעה בקניינו של אדם שאינו צד להליך הפלילי וטוען לזכות ברכוש לגביו מתבקשים הסעדים הזמניים, ואף על פי שהדבר לא הוסדר בחוק, נקבע כי לטוען לזכות ברכוש מעמד כבר בשלב הדיון בסעדים הזמניים ברכוש" (בש"פ 6817/07 מדינת ישראל נ' יוסף סיטבון, פסקה 37 (31.10.2007). בהתאם לכך, הגישו ה'טוענים לזכות' את תצהיריהם בבית המשפט המחוזי, והעידו לפניו. משדחה בית המשפט המחוזי את טענותיהם של ה'טוענים לזכות', עומדת להם הזכות להגיש ערעור בבית משפט זה. ערעור כאמור יוגש כערעור אזרחי (ראו: ע"פ 5233/17 פלונית נ' מדינת ישראל (20.7.2017)). בענייננו, המערער הוא שהגיש את הערעור, וזאת שעה שלטענתו הרכוש שחולט, כלל אינו רכושו. משאלה הם פני הדברים, דומה כי סיכוייו של הערעור להתקבל, במתכונתו הנוכחית, אינם מן המשופרים.

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי וגישור מאז שנת 2004.

 

עו"ד נועם קוריס- ויתרה על הרכוש בגירושין ובית המשפט לא יתערב בכך

עו"ד נועם קוריס- ויתרה על הרכוש בגירושין ובית המשפט לא יתערב בכך

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס

עו"ד נועם קוריס – כותב בערוץ 7

עו”ד נועם קוריס – כותב במקור ראשון

עו"ד נועם קוריס – צבע אדום מבזקלייב

המבקשת והמשיב היו נשואים כ-22 שנים והתגרשו בשנת 2014. לעת גירושיהם כרתו השניים הסכם גירושין (להלן: ההסכם) שבגדרו פטרה המבקשת את המשיב "ממלוא זכויותיה השרעיים והאזרחיים הנובעים מהנישואין והגירושין אלה". ההסכם אושר על ידי בית הדין השרעי וניתן לו תוקף של פסק דין (להלן: בית הדין). ביום 11.4.2016 הגישה המבקשת לבית המשפט לענייני משפחה בחדרה תביעה למתן פסק דין הצהרתי על בעלותה במחצית הרכוש השייך לטענתה לבני הזוג (להלן: התביעה). בכתב הגנתו טען המשיב כי יש לסלק את התביעה על הסף שכן בית הדין שאישר את ההסכם הוא הגורם המוסמך לדון בביטולו, וויתור התובעת על זכויותיה במסגרת ההסכם מקים השתק פלוגתא בסוגיות הרכושיות. ביום 8.2.2017 דחה בית המשפט לענייני משפחה (כב' השופט ט' פפרני) את בקשת הסילוק על הסף. נקבע כי אין מדובר במקרה חריג ונדיר המצדיק סילוק על הסף; וכי בשים לב לטיבן של טענות המבקשת, הנוגעות, ביו היתר, לסמכות בית הדין להכריע בסוגיות רכושיות בלא הסכמתה, ולפגמים נטענים בהסכמתה במהלך הדיון, יש לאפשר לצדדים להביא ראיות בנוגע לשאלות השנויות במחלוקת, ולהכריע בהן במסגרת פסק הדין הסופי.

המשיב ביקש רשות לערער על החלטה זו. ביום 29.6.2017 נתן בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופט ס' ג'יוסי) רשות כאמור, קיבל את הערעור לגופו והורה על דחיית תביעת המבקשת על הסף. נמצא כי בחינה מהותית של כתב התביעה שהגישה המבקשת – שהוא הרלוונטי להכרעה בשאלת הערכאה המוסמכת – מלמדת כי הטענה המרכזית בו היא שהסכם הגירושין אינו תקף נוכח פגמים שנפלו בכריתתו ובהליך אישורו לפני בית הדין. לפיכך היה על המבקשת להקדים ולהגיש תביעה לביטול ההסכם לפני בית הדין שאישר אותו, ולא תביעה לבית המשפט לענייני משפחה בדבר זכויותיה הנטענות ברכוש. זאת ועוד, ככל שלמבקשת טענות נגד הליך אישור ההסכם לפני בית הדין, היה עליה להגיש ערעור, וגם זאת לא עשתה. משלא נקטה המבקשת באחת מהפעולות האמורות, ההסכם ופסק הדין תקפים ומונעים אותה מהגשת תביעה רכושית לבית המשפט על יסוד פגמים בכריתת ההסכם ואישורו. לפיכך, נקבע כי בית המשפט לענייני משפחה לא היה מוסמך לתת למבקשת את הסעד שביקשה, ודין תביעתה להידחות על הסף.

מכאן הבקשה שהוגשה לבית המשפט העליון. המבקשת טוענת כי ההסכם לא כלל הוראות בדבר חלוקת הרכוש אלא אמירה כללית בלבד בדבר ויתור המבקשת על זכויותיה; כי ממילא ההסכם לא אושר בהתאם לחוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג-1973 (להלן: חוק יחסי ממון); כי ראוי לברר את טענות המבקשת בדבר היקף ההסכם וחלותו על הרכוש גם אם לא נטענו במפורש בכתב התביעה; כי בית המשפט לענייני משפחה מוסמך אף הוא לברר את טענות המבקשת בדבר סמכות בית הדין השרעילדון ולפסוק בענייני הרכוש בנסיבות העניין; וכי אפשר שהסכם הכולל ויתור כה רחב על זכויות המבקשת נוגד את תקנת הציבור.

התבקשה תשובת המשיב. המשיב סבור כי הבקשה אינה מעוררת שאלה עקרונית החורגת מעניינם של המבקשת והמשיב, ומשכך היא אינה מצדיקה לתת רשות לערער ב"גלגול שלישי". לגופם של דברים טוען המבקש כי לא נפלה שגגה בפסק הדין של בית המשפט המחוזי, נוכח הוויתור המפורש של המבקשת על זכויותיה בגדר ההסכם. עוד נטען כי על המבקשת לנסות ולפעול לביטול ההסכם אם ברצונה להעלות טענות רכושיות בשלב זה. המשיב מוסיף כי המבקשת הפקידה באיחור את העירבון הנדרש בהליך דנא, וגם מטעם זה מוצדק לדחות את בקשתה.

לאחר שבית המשפט העליון עיין בבקשה, בתשובה לה ובצרופותיהן, נמצא כי דין הבקשה להידחות. כידוע, רשות לערער ב"גלגול שלישי" תינתן מקום שבו הבקשה מעוררת שאלה משפטית עקרונית החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים הישירים למחלוקת (בע"ם 4419/16 פלוני נ' פלונית, פסקה 2 (21.11.2016); ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123, 128 (1982)). הבקשה האחרונה אינה באה בגדר אמת המידה האמורה. טענותיה השונות של המבקשת, ובהן הטענות כי נפלו פגמים שונים בכריתת ההסכם, או כי זה לא אושר כמתחייב על פי חוק יחסי ממון, מכוונות נגד יישום הדין בנסיבות המקרה, ומשכך אינן מצדיקות מתן רשות לערער (בע"ם 9518/08 פלוני נ' פלוני, פסקה ט"ז (20.1.2010)). טענותיה הנוספות של המבקשת, המכוונות נגד קביעת בית המשפט באשר למהות הטענות בתביעה, אף הן נטועות בנסיבותיו הפרטניות של המקרה ואינן מגלות עילה למתן רשות לערער ב"גלגול שלישי". בית המשפט העליון אף הזכיר כי כפי שקבע בית המשפט המחוזי, דחיית תביעת המבקשת מחמת חוסר סמכות אינה חוסמת את דרכה מנקיטת הליך מתאים לביטול ההסכם. זאת, מבלי שאביע כל עמדה לגופם של דברים.

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי וגישור מאז שנת 2004.

 

בית המשפט העליון דחה בקשה לפטור מערבון

בית המשפט העליון דחה בקשה לפטור מערבון

בית המשפט העליון הכריע בימים אלו בערעור על החלטת כב' הרשם ר' גולדשטיין ברע"א 1466/19 מיום 2.4.2019 במסגרתה דחה את בקשת המערער לפטור מתשלום אגרה והפקדת עירבון, והחלטתו מיום 15.4.2019 במסגרתה דחה בקשה לעיון חוזר באותו עניין.

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס

עו"ד נועם קוריס – כותב בערוץ 7

עו”ד נועם קוריס – כותב במקור ראשון

עו"ד נועם קוריס – צבע אדום מבזקלייב

המערער הגיש בקשת רשות ערעור על החלטותיו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופט כ' מוסק) בה"פ 5210-06-13 מיום 15.1.2019 ומיום 16.1.2019 במסגרתן דחה את בקשת המערער לפי פקודת ביזיון בית משפט. בד בבד עם הגשת בקשת רשות הערעור, המערער הגיש בקשה לפטור מתשלום אגרה ומהפקדת עירבון.

בהחלטתו מיום 2.4.2019 דחה הרשם את הבקשה. נקבע כי לא הוכח חוסר יכולתו של המערער לשאת בתשלום האגרה ובהפקדת העירבון, שכן הבקשה אינה פורשת תשתית עובדתית מלאה בנוגע למצבו הכלכלי. בעניין הפקדת העירבון, הבקשה אינה מתייחסת באופן מפורט לאפשרות גיוס סכום העירבון מסביבתו הקרובה של המערער. עוד ציין הרשם כי בבקשה אין הסבר מדוע עתה אין באפשרות המערער לעמוד בהוצאות אלו, כאשר בעבר שילם והפקיד סכומים משמעותיים בהליכים שונים שניהל בבית משפט זה. עם זאת, בנסיבות העניין, נקבע סכום העירבון על סכום מופחת של 15,000 ש"ח. בהחלטתו מיום 15.4.2019 דחה הרשם את הבקשה לעיון חוזר בהחלטה משלא נמצאה עילה לשינויה.

לטענת המערער, שגה הרשם בדחותו את בקשותיו. לטענתו, הגיש את כל המסמכים הרלוונטים, ומהם עולה כי הוא נקלע לקשיים כלכליים עקב חובות של מאות אלפי שקלים. לדידו, בניגוד לקביעת הרשם, העובדה שבעבר הפקיד עירבון בסכומים גדולים דווקא מחזקת את טענתו בדבר חוסר יכולתו הכלכלית היום, שכן הדבר מוכיח שלוּ יכול היה לשאת בהוצאות היה עושה זאת כמו בעבר.

בית המשפט העליון קבע שדין הערעור להידחות. הלכה ידועה היא כי שיקול דעתו של רשם בית המשפט רחב בעניינים כגון פטור מאגרה ומהפקדת עירבון, ולא בנקל תתערב בו ערכאת הערעור (בשג"ץ 9253/18 פלוני נ' בית הדין הרבני (27.1.2019); בשג"ץ 4934/14 מלינה גורנשטיין נ' כנסת ישראל(21.7.2014)). ערעור זה אינו מצדיק התערבות בשיקול דעתו של הרשם.

למעלה מן הצורך, ציין בית המשפט העליון, כי עיון במסמכים שהגיש המערער מגלה כי הוא מגלה טפח ומכסה טפחיים והם אינם מוכיחים כי הוא מחוסר יכולת כלכלית לשאת באגרת המשפט או בהפקדת הערבון (וראו: בשג"ץ 6455/17 דוד מזרחי נ' מדינת ישראל (27.8.2017)). המערער לא פירט כלל מהם מקורות הכנסותיו והוצאותיו. אדרבה, עיון בדפי חשבון הבנק שצירף המערער לבקשתו מראה כי החשבון הוא על שם עסק "קנפלר ברוך יששכר – פיצה ג'רוזלם" וכי מופקדים מידי יום בחשבון סכומים המגיעים לעתים לכדי למעלה מ-10,000 ש"ח באמצעות כרטיסי אשראי. עוד עולה כי המערער נוהג למשוך אלפי שקלים מחשבונו במזומן גם כן מדי יום או יומיים והוא מבצע העברות בנקאיות לגורמים שלישיים גם כן באלפי שקלים. כמו כן עיון בדוחות המע"מ הדו-חודשיים שהגיש המערער בשלהי שנת 2018 תחילת שנת 2019, מצביע על מחזור עסקים במרוצת המחצית השנייה של שנת 2018 בסדר גודל של כ-150,000 ש"ח. לעומת כל זאת, בתצהיר המערער שהוגש יחד עם בקשתו, הוא לא ציין מאומה על אודות הכנסותיו – לא לגבי מקורם ולא לגבי סכומם.

באשר לבקשה לפטור מהפקדת עירבון, על מבקש להוכיח לא רק כי הוא עצמו מחוסר יכולת כלכלית, אלא גם כי אין ביכולתו להסתייע בסביבתו הקרובה (בש"א 8657/18 פלוני נ' המרכז הרפואי שערי צדק (10.12.2018); בש"א 240/18 שרון כוכבי נ' עיריית רחובות(11.1.2018)). ברם, לא עלה בידי המערער להשיב לקביעת הרשם כי לא הביא התייחסות מפורטת לאפשרות גיוס סכום העירבון בסיוע סביבתו הקרובה, למעט מתן הערה כללית כי חלק מקרוביו כבר העניקו לו הלוואות. תשובה זו, לאור ההכנסות המצוינות במסמכים שהוגשו, אינה מספקת הסבר להבדל מהותי במצבו של המערער כיום לעומת הליכים קודמים בהם עמד בהפקדת ערבונות גבוהים לבית משפט העליון. זאת במיוחד לאור העובדה כי הרשם העמיד את סכום העירבון על סכום מופחת.

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי וגישור מאז שנת 2004.