עו"ד נועם קוריס: על לשון הרע, הילירית והוצאות משפט

45 אלף ₪ הוצאות משפט נותרו בעינן כאשר בית המשפט העליון דחה תביעת לשון הרע בגין התיישנות לכאורה ותוך קביעה שמכתב תלונה למפכ"ל המשטרה יכול להיחשב כפניה לרשות מוסמכת, למרות אי הבהירות בנושא.

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס – דברים שנראים לגוגל אותו דבר

מה ההשקעה הכי טובה לכסף שלי ?

עו”ד נועם קוריס כותב על איגוד האינטרנט ועל לשון הרע

עו"ד נועם קוריס כותב על פרטיות ותביעות ייצוגיות בנושא ספאם (חוק התקשורת)

עו"ד נועם קוריס: תקנון בחינם לאתר אינטרנט

העניין עסק בבסכסוך שכנים רב שנים שהתדפק על דלתות בתי משפט שונים במספר הליכים. גלגולו הנוכחי של הסכסוך עוסק בתביעה שהוגשה על-ידי התובעת ביום 20.3.2012,  מפסק דינו של בית משפט השלום (כב' השופטת א' שניידר) עולה כי התובעת טענה שביום 21.3.2005, בסביבות השעה 00:30, היא ואדם בשם בן עמרם ביצעו מעקב סמוי אחר המשיבים, כאשר הבחינו כי המשיב 3 משליך זבל בחצרו, במטרה "להפליל" את המבקשת במעשה, כטענתה. נטען כי המשיבות 1 ו-2 צעקו שהמבקשת היא שזורקת זבל בחצר, כי היא "מפגרת" אשר יש לאשפזה וכי הן התקשרו למשטרה וסיפרו שהמבקשת היא חולת נפש ומסוכנת (להלן: האירוע הראשון). בהמשך, שלחו המשיבים מכתב שמוען למפכ"ל המשטרה, לתחנת המשטרה ולתחנה לבריאות הנפש בנוגע למבקשת, אליו צורף מכתב ישן יותר שנשלח על-ידי המשיבות 1 ו-2 בעניינה של המבקשת לפסיכיאטר המחוזי (להלן: האירוע השני). בשל אירועים אלה תבעה המבקשת מהמשיבים פיצוי בסך 300,000 ₪ לפי סעיף 7א(ב) לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 (להלן:חוק איסור לשון הרע), ועתרה לחייב את המשיבים למסור לידיה מכתב לפיו הם חוזרים בהם מכל הפרסומים.

בית משפט השלום דחה את התביעה בגין האירוע הראשון מחמת התיישנות. ביום הגשת התביעה הושלמו 7 שנים מתאריך 20.3.2005, והמבקשת טענה כאמור כי ההתרחשויות אירעו חצי שעה לאחר חצות יום 21.3.2005. לפיכך, הייתה חשיבות מכרעת למועד המדויק בו התרחש האירוע הראשון. ראיות המבקשת בעניין התבססו בעיקר על עדותה ועל עדותו של בן עמרם. בית המשפט לא מצא בעדותו של האחרון כדי לחזק את גרסת המבקשת, ונמצאו קשיים אף בעדות המבקשת. בין היתר, משום שאישרה כי תצהירה אשר נקב בשעה 00:30 מבוסס על תצהיר שהגיש בן עמרם במסגרת אחרת; משום שהמבקשת לא זכרה כל פרט מיום האירוע מלבד השעה המדויקת בו התרחש; נוכח התרשמותו של בית המשפט כי היא אישה "לא שגרתית", אשר אמנם מדברת בהיגיון ובאופן קוהרנטי כאשר הדבר "משרת את מטרותיה, ומאידך מעידה על עצמה כי היא 'מדיום הילרית […] ובאמת זה אדם שמתעסק עם מסרים עם תשובות שמגיעים מתוך עצמו'". נוכח כל אלה נקבע כי אין לייחס מהימנות למבקשת באשר לשעת האירועים, ומכאן שדין התביעה לגבי האירוע הראשון להידחות מחמת התיישנות.

לגבי האירוע השני, נקבע כי אין לראות בשליחת המכתב למשטרה ולתחנה לבריאות הנפש פרסום לשון הרע, שכן המכתב נשלח בתום לב אל הרשות המוסמכת לקבל תלונות בעניין זה, בהתאם להגנה המנויה בסעיף 15(8) לחוק איסור לשון הרע.

בית המשפט הטיל על המבקשת הוצאות בגובה של 45,000 ₪ (15,000 ₪ לכל אחד מהמשיבים), וזאת לפנים משורת הדין, שכן אופן התנהלותה של המבקשת בעת ההליכים ובחירתה להגיש תביעה בגין עילה שהתיישנה, בנוסף לסיבות אחרות, הצדיקו לדידו הטלת הוצאות גבוהות בהרבה.

בית המשפט המחוזי דחה את הערעור שהוגש, ומצא לאמץ את פסק דינו של בית משפט השלום על יסוד תקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. בית המשפט ציין כי קביעותיו של בית משפט השלום מבוססות על ממצאי עובדה ומהימנות, בהם אין דרכה של ערכאת הערעור להתערב. כן צויין כי השתהותה של המבקשת בהגשת התביעה בגין לשון הרע עד כדי התיישנותה של עילה אחת וכמעט-התיישנותה של אחרת, מלמדת כי המבקשת עצמה רואה את נזקיה הנטענים כעניין של מה בכך, ואף לפיכך אין מקום להתערב בפסק הדין. המבקשת חוייבה לשאת בהוצאות של 10,000 ₪ ביחס לכל אחד מהמשיבים.

בפני בית המשפט העליון, המבקשת טענה כי שגה בית משפט השלום כאשר החליט שלא לתת בה אמון בכל הנוגע לשעת התרחשות האירוע הראשון בשל היותה מדיום הילרית ובשל אמונותיה, וזאת חרף הקביעה כי היא מדברת בהיגיון. לטענתה, עיסוקו או אמונתו של אדם אינם יכולים להוות בסיס לפסילת עדותו, שכן הדבר פוגע בחופש העיסוק ובחופש הדת והאמונה. כן נטען כי בית משפט קמא שגה בקביעתו כי המבקשת פסולה לעדות, ופגע בכך בזכות הגישה שלה לערכאות. המבקשת טענה כי בית המשפט המחוזי קבע למעשה כי לא ניתן להגיש תביעה בגין לשון הרע בסמוך לתום תקופת ההתיישנות, באופן הסותר את חוק ההתיישנות, התשי"ח-1958. לגבי האירוע השני, נטען כי מפכ"ל המשטרה, אליו בין היתר נשלח המכתב, אינו מהווה "רשות מוסמכת" לפי סעיף 15(8) לחוק איסור לשון הרע, וכי בית משפט השלום כלל לא קבע כי הפרסום נעשה "בתום לב", תנאי נדרש להתגבשות ההגנה.

בית המשפט העליון קבע, כי אין בבקשה דבר וחצי דבר המצדיק כי בית משפט זה יידרש לה. המבקשת לא העלתה טענה החורגת מעניינה הקונקרטי (רע"א 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, לו(3) 123 (1982)), על אף ניסיונותיה להציג כך את הדברים. מעבר לכך, המבקשת מייחסת לבתי המשפט השלום והמחוזי דברים ונימוקים שלא נכתבו בפסקי הדין. לדוגמה, הטענה כאילו בתי המשפט דלמטה סברו שאין למצוא אותה  מהימנה אך בשל היותה הילרית, או כביכול פסלו אותה לעדות.

אשר על כן, דחה בית המשפט העליון את ערעורה השני של התובעת וחייב אותה בשלושת אלפים ₪ נוספים של הוצאות משפט.

עו"ד נועם קוריס בוגר תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות' עורכי דין עוסק במשפט מסחרי מאז שנת 2004. עקבו אחרינו בבלוגר עו"ד נועם קוריס ושות', הטור של עו"ד נועם קוריס בחדשות כל הזמן 

עו"ד נועם קוריס – כותב על הסרה מגוגל והתיישנות ברשת

עו"ד נועם קוריס –  כותב על חובות, על פלילים, ועל שכר טרחת עורכי דין

עו"ד נועם קוריס – כותב על הזהירות הנדרשת בשכר טרחה לפי הצלחה

נועם קוריס
זנזיבר החוף הצפוני- צלם נועם קוריס

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

fourteen − nine =