בש"א 9725/16 פאדי דראושה נ' עו"ד ריקי אלמוג

בבית המשפט העליון בירושלים

 

בש"א  9725/16

 

לפני: כבוד הרשמת ליאת בנמלך

 

המבקש: פאדי דראושה

 

  נ  ג  ד

 

המשיבים: 1. עו"ד ריקי אלמוג
  2. כונס הנכסים הרשמי
  3. בנק מרכנתיל דיסקונט

בקשה להארכת מועד

החלטה

המבקש עותר למתן ארכה להגשת ערעור על החלטה של בית המשפט המחוזי בנצרת מיום 4.5.2016, בה הוכרז כפושט רגל וניתן לו צו הפטר מותנה. המבקש מעוניין להשיג על התנאי שנקבע למתן צו ההפטר – תשלום סך של 200,000 ש"ח בתוך שישה חודשים.

המשיבה 1 אינה מתנגדת למתן הארכה, כונס הנכסים הרשמי הותיר אותה לשיקול דעת בית המשפט, ואילו המשיב 3 מתנגד לה.

הבקשה הוגשה למעלה משבעה חודשים לאחר מועד מתן ההחלטה, דהיינו מדובר באיחור ניכר ביותר. עיינתי וחזרתי ועיינתי בבקשה ובהשלמה לבקשה שהגיש המבקש ולא מצאתי בהן טעם כלשהו, לא כל שכן "טעם מיוחד", המצדיק איחור ניכר זה. מן התיאור שבבקשה ובהשלמה (אותה אגב הגיש המבקש סמוך למועד הגשת תגובות המשיבים מבלי שנתבקשה רשות לכך, אך בנסיבות העניין עיינתי בה כאמור לגופה) עולה כי המבקש, אשר היה מיוצג בעת מתן ההחלטה ולאחר מכן, בחר לנקוט בנתיב דיוני של בקשות לעיון חוזר על ההחלטה חלף הגשת ערעור במועד הקבוע בדין. שתי הבקשות לעיון חוזר הוגשו בידי בא-כוחו הנוכחי, אשר נטל עליו את הייצוג ביום 20.9.2016. בקשה ראשונה לעיון חוזר (אותה הכתיר כ"בקשה דחופה לשינוי תוכנית פירעון") הוגשה ביום 16.10.2016, ובהחלטה מיום 25.10.2016 נקבע "המבקש חולק על קביעות עובדתיות שנקבעו בפסק הדין מיום 4.5.16 … המדובר, אפוא, בטענות ערעוריות שהמקום להעלותן אינו בבקשה מסוג זה". אולם גם לאחר החלטה זו לא הגיש המבקש בקשה להארכת מועד להגשת הליך ערעורי בבית משפט זה, וביום 10.11.2016 שב והגיש בקשה נוספת לעיון חוזר בבית המשפט קמא. בקשתו זו נדחתה בהחלטה מיום 13.11.2016 בה קבע בית המשפט כי "לא הובא טעם המצדיק עיון חוזר בהחלטתי מיום 25.1.16 …".

רק ביום 14.12.2016 הוגשה בקשת ארכה בבית משפט זה (בקשה אליה צירף המבקש כמשיבה את המשיבה 1 בלבד, ורק בעקבות החלטתי צורפו כונס הנכסים הרשמי והמשיב 3-הנושה, אשר הוא בעל הדין המרכזי הרלבנטי). לגישת המבקש טרם פנייתו לבית משפט זה ניסה הוא "למצות את ההליכים" בבית המשפט המחוזי, ורק ההחלטה מיום 13.11.2016 "היתה ההחלטה שהביא [כך במקור] את המערער לידי הבנה כי עליו להגיש ערעורו לערכאת הערעור שכן בית המשפט אינו עושה שימוש בסמכותו עפ"י סעיף 181 לפקודה" [פקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], תש"ם-1980 (להלן: פקודת פשיטת הרגל)]. עוד ציין המבקש כי את בקשת הארכה הגיש הוא למעשה "מטעמי זהירות".

מהשתלשלות הדברים המתוארת לעיל עולה כי המבקש השלים תחילה עם ההחלטה אשר ניתנה בעניינו ורק כחמישה חודשים לאחר שניתנה, ולטענתו לאחר שהסתבר לו כי אין באפשרותו לעמוד בתשלום שנקבע בהחלטה כתנאי למתן ההפטר, הגיש בקשה ראשונה לעיון חוזר בהחלטה (וזאת לאחר שהחליף ייצוגו). ואולם, הסתמכותו של המשיב 3-הנושה על סופיות ההחלטה התגבשה זמן רב קודם לכן. בנוסף, גם כאשר המבקש החליט לפעול בנסיון לשנות את ההחלטה באמצעות בא-כוח חדש – ולא למותר להזכיר כי ככלל חלופי ייצוג אינם מצדיקים, כשלעצמם, מתן ארכה – בחר הוא לפסוע בנתיב של הגשת בקשה לעיון חוזר. עוד אוסיף כי יש לתמוה על כך שלאחר שבקשתו הראשונה של המבקש לעיון חוזר נדחתה תוך שצוין מפורשות כי מדובר בטענות ערעוריות, שב ופנה הוא לבית המשפט המחוזי בבקשה נוספת לעיון חוזר ולא פנה להגשת הליך ערעורי – בין אם בקשה למתן ארכה להגשת ערעור על ההחלטה מיום 4.5.2016, ובין אם בקשת רשות ערעור על ההחלטה הדוחה את בקשתו לעיון חוזר.

אדגיש בהקשר זה כי בניגוד לסברת המבקש הגשת בקשה לעיון חוזר מכוח סעיף 181 לפקודת פשיטת הרגל אינה מקנה לו זכות אוטומטית להשיג באיחור על ההחלטה המקורית, ובפסיקה הובהר בעניין זה כי:

"גם אם בעל-דין סבור שנסיבות המקרה מצדיקות פנייה בהליך לפי סעיף 181 לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], התש"ם-1980, הרי שאין הוא רשאי לראות בכך משום תחליף לערעור על ההחלטה המקורית, או משום בסיס לדחייה אוטומטית בהגשת ערעור על ההחלטה המקורית. ככל שבעל-הדין חפץ לשמור על אפשרות הערעור על ההחלטה המקורית, הוא מצופה להגיש מבעוד מועד בקשה להארכת מועד, זאת עד למתן ההחלטה בבקשה לעיון חוזר. ככל שהוא בוחר שלא לעשות כן, הוא נוטל על עצמו את הסיכון שבקשתו לעיון חוזר תדחה, והוא ייאלץ להסתפק באפשרות להגיש בקשת רשות ערעור על ההחלטה בבקשה לעיון חוזר…" (ע"א 7203/13 מרדכי נ' עו"ד קרן אוגינץ (7.1.2014)).

בנסיבות אלו כולן סבורני כי הצדק עם המשיב 3, המתנגד כאמור לבקשה, הטוען כי המבקש לא הוכיח "טעמים מיוחדים" המצדיקים להתיר את הגשת הערעור לאחר שחלף פרק זמן ניכר ביותר למן המועד האחרון להגשתו. עוד אעיר כי גם המשיב 2, אשר הותיר את הבקשה לשיקול דעת בית המשפט, ציין בתגובתו כי "הנימוקים המועלים בבקשתו של המבקש אינם כאלה שהוכרו בפסיקה כמהווים 'טעם מיוחד'". בהינתן האמור ונוכח התנגדות המשיב 3 לקבלת הבקשה, הרי שבהתאם להוראות הדין והפסיקה דין הבקשה להדחות.

מטעמים אלו הבקשה נדחית. לפנים משורת הדין לא ייעשה צו להוצאות.

ניתנה היום, ט"ו באייר התשע"ז (‏11.5.2017).

 

    ליאת בנמלך
    ר ש מ ת

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

12 − 10 =