עו"ד נועם קוריס כותב בקו עיתונות

עו"ד נועם קוריס – על כלכלת ספאם וכסף קל

שאלו אותי על יזמות בתחום המשפט ועל הפיכת חסרון ובעיה לעסקים אל יתרון והכנסה, זה הזכיר לי לדוגמא שבדצמבר 2008 נכנס חוק הספאם לתוקפו לאחר דיונים ממושכים והליכי חקיקה ארוכים, שהחלו אי שם בשנת 2005

עו"ד נועם קוריס: על משמורת משותפת והרגשת שליחות של עורך דין

עו"ד נועם קוריס: על משמורת משותפת והרגשת שליחות של עורך דין

את עו"ד דנה בר-נר הכרתי בשנת 2003 כאשר התמחתי במשרד עורכי דין שהתעסק בעיקר בסכסוכים מסחריים, פירוקים וכינוסי נכסים. דנה אז הייתה כבר עורכת דין בכירה שניהלה ביד רמה כינוסי נכסים ותיקי ליטיגציה מורכבים בשווי

עו"ד נועם קוריס: על דונלד טראמפ, בנייה ושגרירות בירושלים

עו"ד נועם קוריס: על דונלד טראמפ, בנייה ושגרירות בירושלים

אחרי הביקור המתוקשר בסעודיה, לא פחות מ-60 כלי רכב יכללו בשיירה של נשיא ארה"ב דונלד טראמפ שקופץ במסוק היישר מנתב"ג לביקור היסטורי בירושלים, לפי הדיווחים הוא ייפגש עם הנשיא ראובן ריבלין במשכנו, ימשיך לביקור בעיר

עו"ד נועם קוריס – חטפנו תביעה ייצוגית במיליונים. מה עושים?

עו"ד נועם קוריס – חטפנו תביעה ייצוגית במיליונים. מה עושים?

לא מעט חברות ואנשים מגיעים אל משרדי בשנים האחרונות, לאחר שהוגשו נגדם תביעות ייצוגיות במיליוני שקלים לפי תיקון 40 לחוק התקשורת, הידוע כחוק הספאם או חוק דואר הזבל, לעיתים מוצאים עצמם אנשים או חברות מתמודדים

עו"ד נועם קוריס על הסרת תוצאות מכפישות מחיפוש ב'גוגל'

עו"ד נועם קוריס על הסרת תוצאות מכפישות מחיפוש ב'גוגל'

פעם שמעתי שהדרך הכי קלה לדחוק תוצאה שלילית בגוגל היא לייצר תוצאה יותר שלילית, שתמשוך יותר עניין. יש בזה איזה שהוא היגיון עקום, לשון הרע ופרובוקציות לצערנו, מושכים בדרך כלל יותר תשומת לב. לא מזמן

מה הקשר של משחק השח-מט למשפטים?

מה הקשר של משחק השח-מט למשפטים?

כבר כמה שנים, שאני מתנדב באיגוד הישראלי לשחמט, כדיין בבית הדין העליון של האיגוד ולעיתים גם כאב בית הדין עצמו, אשר עוסק בעיקר בערעורים שונים על מנהלת הליגה וגוף מנהלי אחרון הנותן את פסיקותיו, בהתאם

על איזה פרטיות אתם מדברים? // עו"ד נועם קוריס

על איזה פרטיות אתם מדברים? // עו"ד נועם קוריס

מספרים לנו שאנחנו חיים במדינה דמוקרטית וחופשית ושאצלנו הפרטיות היא סוג של ערך עליון, מפחידים אותנו על משטרים אפלים שמחטטים בחיי האזרחים אבל לא כולנו יודעים את האמת ואת העובדה שבישראל של 2017 המדינה עדיין

על האזנות סתר, קלטות ובתי משפט // עו"ד נועם קוריס

על האזנות סתר, קלטות ובתי משפט // עו"ד נועם קוריס

עו"ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות' עורכי דין עוסק במשפט מסחרי מאז שנת 2004. עקבו אחרינו בבלוגר עו"ד נועם קוריס ושות' עו"ד נועם קוריס הצטרפו אלינו בפייסבוק

עו"ד נועם קוריס –  על כתובה, גירושין ומרוץ הסמכויות

עו"ד נועם קוריס – על כתובה, גירושין ומרוץ הסמכויות

עו"ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות' עורכי דין עוסק במשפט מסחרי מאז שנת 2004. עקבו אחרינו בבלוג עו"ד נועם קוריס ושות' הצטרפו אלינו בפייסבוק נועם קוריס עו"ד

עו"ד נועם קוריס כותב על הזהירות בעסקאות נדל"ן

עו"ד נועם קוריס כותב על הזהירות בעסקאות נדל"ן

סיפרתי כאן באתר על כל מיני הרפתקאות שחוויתי כבעלים של משרד עורכי דין נועם קוריס ושות', בתחום חדלות הפרעון, הוצאה לפועל, בתחום התביעות הייצוגיות, חוק הספאם, דיני ביטוח, יואל חסון, טרור ברשת, וקיזוז מע"מ אבל

עו"ד נועם קוריס –  על בנימין נתניהו, דונלד טראמפ, פייק ניוז, שיימיניג, ו"טרור"

עו"ד נועם קוריס – על בנימין נתניהו, דונלד טראמפ, פייק ניוז, שיימיניג, ו"טרור"

דונלד טראמפ, נשיא ארצות הברית, סימן עם היכנסו לתפקידו את האויב המשותף לו ולעוד מנהיגים רבים ברחבי הגלובוס, הפייק ניוז. המיתוג של תופעה מוכרת אל צמד המילים 'פייק ניוז' והבאתה היישר אל כותרות החדשות, מפיו

זהירות הצלחה // עו"ד נועם קוריס

זהירות הצלחה // עו"ד נועם קוריס

סיפרתי כאן באתר על כל מיני הרפתקאות שחוויתי כבעלים של משרד עורכי דין נועם קוריס ושות', בתחום חדלות הפרעון, הוצאה לפועל, בתחום התביעות הייצוגיות, חוק הספאם, דיני ביטוח, יואל חסון, וקיזוז מע"מ אבל היום אני

עו"ד נועם קוריס – על חובות, על פלילים, ועל שכר טרחת עורכי דין

עו"ד נועם קוריס – על חובות, על פלילים, ועל שכר טרחת עורכי דין

בשנת 2004 כאשר רק הקמתי את משרד עורכי הדין שבבעלותי, אחד מלקוחותיי היה ח', בעל עסק בינוני שהיה מעביר אל משרדי את כל השיקים החוזרים שהתקבלו אצלו בעסק, לצורך גבייתם באמצעות ההוצאה לפועל. יום אחד,

עו"ד נועם קוריס – חברות הביטוח וקיזוז המע"מ

עו"ד נועם קוריס – חברות הביטוח וקיזוז המע"מ

כתבתי כאן לפני כמה ימים על פסיקה תקדימית בבית המשפט בנתניה בעניין יבוא רכב מקביל. העירו את תשומת ליבי בנוגע לאותו פסק הדין, שניתן למצוא בו אפילו עניין מעניין יותר בקשר לחברות הביטוח, בעניין קיזוז

עו"ד נועם קוריס: פסיקה תקדימית בעניין יבוא רכב מקביל

עו"ד נועם קוריס: פסיקה תקדימית בעניין יבוא רכב מקביל

קנית רכב מיבואן מקביל? בטח תשמח לקרוא שרק השבוע, קיבל בית המשפט בנתניה את הטענות שהצגתי וניתן פסק דין הקובע בין היתר, שהטענה שברישיון הרכב נרשמים בעלים קודמים, עלולה להפוך לטענה פורמלית בלבד. פסק הדין

עו"ד נועם קוריס כותב על ההיסטוריה המשפטית של חוק הספאם (דואר זבל)

עו"ד נועם קוריס כותב על ההיסטוריה המשפטית של חוק הספאם (דואר זבל)

בשנת 2004 נכנס אל משרדי בחור צעיר וסיפר לי סיפור מדהים, הוא הצליח לאסוף רשימה של כמעט מיליארד כתובות דואר אלקטרוני בעולם וכמה מיליונים מתוכן בישראל והוא יודע בלחיצת כפתור לשלוח הודעה ללא עלות, ישירות

עו"ד נועם קוריס כותב על המהפכה בדיני חדלות פרעון

עו"ד נועם קוריס כותב על המהפכה בדיני חדלות פרעון

מ' מהנדס במקצועו חלה בשנת 2001 במחלת הפרקינסון עובדה שהובילו לקריסתו הכלכלית, כמו גם לפירוק משפחתו. עד להתפרצות מחלתו היה מ' מהנדס פעיל וחבר מועצת הנהלה במספר גופים מובילים, לאור המחלה שפרצה נכנס מ' לתסבוכת

רע"א 1822/17 איתן פלדמן נ' כונס הנכסים הרשמי

בבית המשפט העליון

 

רע"א  1822/17

 

לפני: כבוד הרשם גלעד לובינסקי זיו

 

המבקשים: 1. איתן פלדמן
  2. גיל פלדמן

 

  נ  ג  ד

 

המשיבים: 1. כונס הנכסים הרשמי
  2. עו"ד אלדד שגב, מנהל מיוחד

 

סיווג הליך

 

החלטה

לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור ובתגובת הכונס הרשמי מיום 25.4.2017, הגעתי לכלל מסקנה כי לצורך השגה על החלטת בית המשפט של פשיטת רגל מיום 2.1.2017 דרושה למבקשים רשות ערעור. אנמק בקצרה.

עיון בהחלטה מעלה כי מדובר בפסיקתה אשר ניתנה בעקבות החלטת בית המשפט של פשיטת רגל מיום 15.8.2016 לביטול הענקה לפי סעיף 96(א) לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], התש"ם-1980 (להלן: החלטת ביטול ההענקה). כידוע, ברירת המחדל היא כי הפסיקתה טפלה להחלטה המקורית ומשקפת את התוצאה האופרטיבית שנקבעה במסגרתה, ללא נימוקים (תקנה 198 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984). לפיכך, ולמעט במקרים נדירים יחסית בהם חורגת הפסיקתה מגדר שיקופה של ההחלטה המקורית (שאז היא ידועה בכינוי "פסיקתא מבהירה/מתקנת") – היא מסווגת כ"החלטה אחרת" אשר הערעור עליה טעון רשות (לניתוח מפורט ובהיר בסוגיה זו ראו, ע"א 3832/10 מיטרני נ' מכלוף (10.8.2010)).

בענייננו, המבקשים לא טענו כלל כי הפסיקתה אותה הם תוקפים אינה משקפת את ההחלטה מיום 15.8.2016 (ויצוין כי חרף ההזדמנות אשר ניתנה להם להגיש עמדתם בסוגיית הסיווג, הם בחרו שלא לעשות כן). ואכן, בחינת הדברים לגופם מעלה כי תוכן הפסיקתה אינו אלא התוצאה האופרטיבית המתחייבת מהחלטת ביטול ההענקה. לא יכול להיות איפוא ספק, כי לפנינו "פסיקתה משקפת" שההשגה עליה טעונה רשות ערעור.

לא נעלמה מעיניי טענתו המשתמעת של כונס הנכסים הרשמי, לפיה הטענות הערעוריות המועלות בגדר בקשת רשות הערעור חורגות מדלת אמותיה של הפסיקתה ומופנות, הלכה למעשה, כנגד החלטת ביטול ההענקה (אשר מועד ההשגה עליה חלף). טענה זו שמורה לו כמובן, ואולם מקומה במסגרת הדיון בבקשת רשות הערעור גופה ואין בה כדי לשלול את עצם זכותם של המבקשים להגיש הליך ערעורי כנגד הפסיקתה.

סוף דבר, אני קובע כי אופן ההשגה הנכון על הפסיקתה מיום 2.1.2017 הוא על דרך של בקשת רשות ערעור (כפי שאכן הוגשה). משכך, הטיפול בבקשת רשות הערעור יימשך כסדרו.

ניתנה היום, ‏כ"ו באייר התשע"ז (‏22.5.2017).

    גלעד לובינסקי זיו, שופט
    ר ש ם

גילוי מסמכים ועיון בחומר חקירה- רונאל פישר נ' מדינת ישראל

בבית המשפט העליון
בש"פ  6071/17
לפני: כבוד השופט י' עמית

 

העוררת: מדינת ישראל

 

נ  ג  ד

 

המשיבים: 1. פישר רונאל
2. מלכה ערן
3. ע' עדת מדינה
4. ישראל דוד רות
5. ביטון יאיר
6. ברס שי (ישעיהו)
7. נחמיאס יוסף
8. נחמיאס אביב

 

ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים בתיק בע"ח 11344-04-17 שניתנה ביום 9.7.2017 על ידי כבוד השופטת ח' מאק-קלמנוביץ

 

תאריך הישיבה: ט"ו באב התשע"ז (7.8.2017)

 

בשם העוררת: עו"ד תמר פרוש ועו"ד נעמי גרנות
בשם המשיב 1: עו"ד ליזי שובל ועו"ד עמית בר
בשם המשיב 2: עו"ד דרור ארד-איילון ועו"ד עמית בר
בשם המשיבה 4: עו"ד יאיר גולן ועו"ד נחשון שוחט
בשם המשיב 5: עו"ד אסף גולן
בשם המשיב 6: עו"ד גליה כהן ועו"ד ויקי ונטורה
בשם המשיבים 8-7: עו"ד ליה פלוס ועו"ד עמית חדד

 

החלטה

עניינו של ערר זה בסוגית יישומו של סעיף 74 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: החסד"פ) על ראיות דיגיטליות – תוצרי מחשב וטלפונים ניידים.

רקע עובדתי

העובדות הצריכות לענייננו פורטו בהחלטתי בבש"פ 6045/17מדינת ישראל נ' רונאל פישר (8.8.2017), ועל כן אחסוך בדברים ואפנה את הקורא להחלטה זו. בתמצית שבתמצית, כתב האישום כנגד המשיב 1 (להלן: פישר) מייחס לו קשירת קשר עם המשיב 2, רפ"ק ערן מלכה (להלן: מלכה), קצין חקירות ביחידה הארצית למאבק בפשיעה כלכלית ועורך דין בהשכלתו. נטען כי במסגרת הקשר, העביר מלכה לפישר מידע מודיעיני משטרתי רגיש מחקירות שהתנהלו כנגד מספר יעדים. פישר עשה שימוש באותו מידע, וכן יצר מצגי שווא בפני נחקרים פוטנציאליים אחרים בדבר חקירות המתנהלות בעניינם, והכל כדי לקבל סכומי כסף גדולים בתמורה לכך שיסייע לאותם נחקרים פוטנציאליים. המשיבים 7-3 בערר זה, הם הנאשמים הנוספים בכתב האישום.

חלק נכבד מהתשתית הראייתית כנגד פישר מבוססת על עדויותיהם של חמישה עדי מדינה, שהמרכזיים בהם הם עדת המדינה ע' שכבר נחקרה, ומלכה, שבמסגרת הסדר הטיעון שנערך עמו, הוטל עליו עונש מאסר של 8 שנים אותו הוא מרצה בימים אלה. עוד נספר כי במסגרת החקירה בוצעו שני סבבים של מעצרים – הראשון בחודש יולי 2014, שבעקבותיו נעצרו-נחקרו-שוחררו חלק מהמעורבים, והשני בחודש אפריל 2015. במסגרת החקירה הופקו חומרים מהמחשב ומהטלפונים הניידים של מלכה, של עדת המדינה ע' ושל פישר עצמו. זאת, לאחר שבין שתי תקופות המעצרים, עלה בידי החוקרים "לפצח" את נעילת הטלפונים הניידים של הנ"ל. בצו שניתן לחיפוש בטלפונים ובמחשב של מלכה, נכתב כי "החדירה והחיפוש בטלפונים הניידים ובמחשבים תערך במעבדה ללא עדים, על ידי חוקר מיומן". המחשב שנתפס בביתו של מלכה נבדק לאחר שנפתחה תיקיית המשתמש (user) ונעשה מעבר על כל התיקיות, המסמכים והתמונות, לרבות מסמכיWORD אוPDF. מסמכים אלו נבחנו מסמך אחר מסמך, אך לא כך יתר הקבצים כמו תמונות. החיפוש בטלפונים הניידים של מלכה נעשה באמצעות מילות חיפוש ו"חיתוכים" בהתאם לשמות המעורבים בפרשה ולמספרי הטלפון שלהם. ענייננו נסב על החומרים שנתפסו במחשב ובשלושה טלפונים ניידים. האחד מהם שימש את מלכה משך יום אחד בלבד, השני שימש אותו בין שתי תקופות המעצרים, והשלישי – אשר נטען כי בו אמורים להיות פרטי המידע החשובים ביותר, נמסר על ידי מלכה רק לאחר שנחתם עימו הסכם עד מדינה – משקודם לכן טען כי "טבע" וכבר אינו בנמצא.

תוך כדי התנהלות ההליך העיקרי, עתר פישר במספר בקשות לפי סעיף 74 לחסד"פ. החשובה לענייננו היא הבקשה השלישית שהוגשה ביום 21.11.2016, במסגרתה עתר פישר לקבל את כל מכשירי הטלפון שנפרצו ונתפסו אצל עדת המדינה ומלכה לצורך בדיקתם על ידי מומחה מטעם ההגנה. פישר אף דרש כי העוררת תמנע מלהגיש ראיות או לשאול את העדים שאלות הנוגעות לתוצרים הקשורים בטלפונים הניידים עד שלא יוצגו להגנה כל התוצרים.

בהחלטתו מיום 20.12.2016 הורה בית המשפט המחוזי (כבוד השופטת ח' מאק-קלמנוביץ) כי ככל שההגנה מבקשת להפיק חומר נוסף מהטלפונים ולבדוק את תוכנם, ההגנה תודיע ותבהיר "אילו חיפושים היא מבקשת לבצע (באילו נושאים, אילו מילות קוד וכד'). הבקשה תועבר לבעלי הטלפונים ולאחר קבלת תגובת בעלי הטלפונים, אם יהיה צורך בכך, תינתן החלטה". כאן ראוי להבהיר כי הטלפונים הניידים והמחשבים עצמם הוחזרו על ידי המשטרה – ודומה כי נקודה זו לא הובהרה קודם למתן ההחלטה – אך כל החומר הועתק מהם טרם החזרתם.

ביום 13.2.2017 נחקר חוקר המחשבים מטעם העוררת, מר אלון שפיצר, והסביר כי קבצי "דאמפ" (DUMP) הם קבצים הכוללים העתק של החומר שהועתק ממכשירי הטלפון שנתפסו. בהמשך לבקשה זו הגיש פישר בקשה נוספת, ביום 20.2.2017, ובה עתר "לקבלת חומרי החקירה המכונים DUMP ולהשבת הטלפונים הניידים של המבקש [פישר – י"ע]" [במאמר מוסגר: אין בדעתי להידרש למחלוקת בין הצדדים מדוע קבצי הדאמפ נתגלו להגנה רק בשלב זה].

עוד טרם נדונה בקשה זו, התעוררה הסוגיה במסגרת התיק העיקרי אשר נדון בפני כבוד השופט מ' סובל. ב"כ מלכה ציינה במהלך הדיון כי מלכה אינו מתנגד למסירת חומרים מתוך הטלפונים הניידים שלו לעיונו של מומחה מטעם ההגנה, אך זאת בתנאים הבאים: העיון יתבצע במשרדי העוררת ובפיקוחה, לא יימסרו חומרים שיש בהם כדי לפגוע בפרטיות או בחיסיון על פי דין או בעבודת המשטרה (בהינתן העובדה שמלכה שימש קצין חקירות במשטרה ושימש גם כעורך דין במהלך התקופה הרלוונטית). העוררת הסכימה לכך שמומחה מטעם ההגנה יגיע למשרד כבר למחרת, וכי ככל שמומחה ההגנה יאתר קבצים רלוונטיים מבחינתו, ייבדקו אלה על ידי העוררת בהתאם לתנאים הנ"ל. השופט סובל הורה אפוא להגנה להגיע כבר למחרת היום למשרדי מח"ש כדי לבדוק את קבצי הדאמפ.

כך נעשה, והועברו לידי ההגנה חומרים שונים. לטענת העוררת, מומחה ההגנה הפיק כ-1,800 תמונות מחומרי המחשב של מלכה, רובן תמונות משפחתיות-פרטיות מובהקות, דבר שאילץ את ב"כ העוררת להקדיש כשלושה ימי עבודה מבוקר עד לילה כדי לבדוק אם יש קשר בין התמונות לבין האישום. רוב התמונות נמצאו לא רלוונטיות לאישום, ורבות אף נמצאו פוגעות בפרטיותם של מלכה ואחרים, והוחזרו על ידי ההגנה.

בשלב זה, נתגלעה מחלוקת בין הצדדים באשר לאופן עריכת החיפוש, וגם הפעם פנו הצדדים בבקשה משותפת לשופט סובל שדן בתיק העיקרי, על מנת לקבוע מנגנון באשר לאופן עריכת החיפוש בקבצים שהועתקו משלושת מכשירי הטלפון הניידים של מלכה. מחלוקת זו גרמה לעיכוב בדיון בתיק העיקרי, ומספר ישיבות הוכחות בוטלו בשל כך. בדיון שהתקיים ביום 20.3.2017 הביע המותב בתיק העיקרי את מורת רוחו על העיכוב והחזיר את הצדדים להתדיין במסלול של סעיף 74 לחסד"פ, בפני השופט המוסמך לכך. ביום 21.3.2017 הוגשה אפוא בקשה נוספת של פישר, חמישית במספר, לפי סעיף 74 לחסד"פ, במסגרתה נתבקש בית המשפט להורות על מסירת כל קובצי הדאמפ שהופקו מהטלפונים הניידים של עדת המדינה ע' ומלכה, כל חומר המחשב של מלכה ושל עדת המדינה, וזאת בנוסף למסירת הטלפון הנייד של פישר עצמו.

ביום 24.4.2017 התקיים דיון בבקשה, שבמסגרתו נשמעו באי כוחו של פישר במעמד צד אחד בלבד. ביני לביני חזר בו עד המדינה מלכה מהסכמתו הנזכרת לעיל.

בהחלטת בית המשפט מיום 13.6.2017 (להלן: ההחלטה הראשונה) נקבע כי יש לאפשר להגנה עיון רחב יותר מאשר עיון על סמך חיפוש על פי מילות חיפוש ופילוחים שונים. בחלק האופרטיבי של ההחלטה נקבע כלהלן:

"אני קובעת, איפוא, כי מתוך קבצי ה'דאמפ' יועבר לעיון המבקש והמשיבים המעוניינים בכך כל החומר הנוגע לאנשי קשר, מיקומים, הודעות סמ"ס, הודעות ווטסאפ, דוא"ל ורשימת התכנות (אפליקציות) שהותקנו במכשיר, מלבד חומר שיש מניעה לאפשר עיון בו, או שעל פי מהותו ברור שאינו רלוונטי.

חומר שקיימת מניעה לעיין בו הוא כזה שיש עליו חסיון או שקיימת מניעה אחרת על פי דין, וכן חומר הקשור לעבודתו של העד במשטרה בפרשות שאינן קשורות לתיק שבפני, אשר גילויו עלול לפגוע בעבודת המשטרה.

דוגמאות לחומר שאינו רלוונטי במהותו: התכתבות עם רופאים ואנשי טיפול, התכתבות עם מורים, גננות וכל הקשור למסגרות חינוך, ספאם, וכדומה.

התכתבויות עם בני משפחה שאינן בנושאים הקשורים לחקירה יהיו חסויות, להוציא התכתבויות עם הגיס ש.ח. (אם זהותו של הגיס אינה ברורה לצדדים, יגישו בקשה ותינתן החלטה שבה יופיע השם המלא). התכתבויות עם אשתו של העד לא יועמדו לעיון, מלבד התכתבויות בעניין הבית.

ב"כ הנאשמים הצהירו כי הם מוותרים על עיון בכל התמונות שנתפסו.

ולסיום, בשאלת מקום ביצוע העיון בחומר אני מקבלת את עמדת המאשימה, וקובעת בהתאם לפסיקה שלעיל כי העיון בחומר החקירה, כולל ע"י מומחים מטעם ההגנה, יבוצע במשרדי מח"ש או במקום אחר שייקבע על ידי מח"ש, ובפיקוח מח"ש. ברור כי על מח"ש לשתף פעולה ולאפשר עיון בחומר בתנאים נוחים ובמועדים סבירים" (הדגשה במקור – י"ע).

יומיים לאחר מכן, ביום 15.6.2017, התקיים דיון בתיק העיקרי ונתברר כי קיימת מחלוקת בין הצדדים לגבי המשמעות והנפקות של ההחלטה הראשונה. המותב בתיק העיקרי הורה לעוררת להגיש תוך מספר ימים הודעה לבית המשפט, בה תציין את המועד שבו תעביר להגנה את כל החומר שאין מחלוקת שיש להעבירו על פי ההחלטה הראשונה. לטענת העוררת, מיד לאחר ההחלטה הראשונה, היא פנתה אל לשכת עורכי הדין ואל משטרת ישראל, ואלו הקצו נציגים מטעמם לשם פיקוח על הליך העיון (נציגי לשכת עורכי הדין נדרשו מאחר שמלכה עבד בשלב מסוים כעורך דין). אלא שלטענת פישר, העוררת לא כיבדה את החלטת בית המשפט. ביום 21.6.2017 ניתנה החלטת בית המשפט בתיק העיקרי כהאי לישנא:

"1. חקירתו הנגדית של עד המדינה ערן מלכה תתחדש מיום 29.6.2017, ותימשך ברציפות במועדים שנקבעו בשעתו.תנאי לתחילת החקירה הנגדית כאמור, הוא מתן החלטה על ידי המותב שנתן את ההחלטה מיום 13.6.2017 [ההחלטה הראשונה – י"ע], המאשרת כי המאשימה קיימה את ההחלטה במלואה. לשם כך תפנה המאשימה לאלתר בבקשה מתאימה לאותו מותב. אם לא יהיה ניתן להתחיל בחקירה הנגדית של עד המדינה במועד שצוין לעיל – מחמת עיכוב הנעוץ במאשימה –יהיה מקום לשקול את ביטול כתב האישום" (הדגשה הוספה – י"ע).

העוררת פנתה אפוא בבקשה לשופטתמאק-קלמנוביץ לאשר את מנגנון העיון כפי שלטעמה מתחייב מההחלטה הראשונה. ואכן, בהחלטותיה מיום 25.6.2017 ומיום 26.6.2017 הורתה השופטת כי העיון בחומר החקירה יבוצע במשרדי מח"ש, בפיקוח מח"ש ועל פי המנגנון שפרטה העוררת. בהתאם לכך הועברו אלפי פריטים לידי ההגנה, והעוררת פנתה לתיק העיקרי וביקשה לחדש את חקירתו הנגדית של עד המדינה מלכה. אך שוב נטען על ידי באי כוחו של פישר כי העוררת לא מילאה אחר הוראות בית המשפט, ועל כן הורה השופט סובל בתיק העיקרי, בהחלטתו מיום 28.6.2017, כי על העוררת לקבל החלטה של השופטת מאק-קלמנוביץ כי קיימה את ההחלטה הראשונה במלואה.

לאחר שהוגשו תגובות מטעם הצדדים ולאחר דיון שהתקיים בפני השופטת מאק-קלמנוביץ, ניתנה החלטתה מיום 9.7.2017 (להלן: ההחלטה השניה) בה נקבע כלהלן:

"במהלך הדיון התבררה הדרך בה בוצע העיון, כאשר נציגי הנאשמים עיינו בחומר שהופק מהמחשבים והטלפונים, וכאשר ביקשו להעתיק קבצים או שהתעורר ספק אם מדובר בחומר שניתן לאפשר עיון בו, נדרש אישורם של נציג לשכת עורכי הדין או המשטרה או של ב"כ המאשימה. אני סבורה שמנגנון כזה אינו עונה על החובה לאפשר עיון סביר ויעיל בחומר החקירה, כפי שאפרט להלן.

החובה לאפשר עיון בחומר היא חובה המוטלת על המשיבה על פי דין, וגם בהחלטה קבעתי בסעיף 11 כי מתוך הקבצים יועבר לעיון המבקש כל החומר המפורט שם. ברור, איפוא, שהאחריות למיון החומר ולהעברת החומר הרלוונטי מוטלת על המאשימה. המנגנון של היעזרות בלשכת עורכי הדין ובמשטרה לפיקוח על העיון הוא אכן דרך אפשרית ואולי אף רצויה למיון החומר, אולם אין בכך כדי להעביר אל הנאשמים את הנטל לבצע תהליך זה.

מיון החומר יכול להיעשות בדרכים שונות, בין על ידי בדיקת כל קובץ וקובץ בפני עצמו, בין על ידי ניתוח החומר באמצעות כלים מחשוביים – מילות חיפוש, חתכים או דו"חות רלוונטיים, ובין בשילוב הדרכים. בהחלטה הנ"ל לא נדרשתי לשאלה כיצד יבוצע המיון, והמאשימה רשאית לבחור בכל דרך סבירה הנראית בעיניה, וכן להיעזר בחוקרי משטרה או בנציגים מלשכת עורכי הדין, ובלבד שתושג המטרה של מסירת החומר הרלוונטי לעיון הנאשמים. אולם לא כך נעשה.

בפועל, המאשימה לא ערכה בעצמה מיון של החומר אלא העבירה, למעשה, את נטל המיון אל כתפי הסניגורים. (לדברי ב"כ המאשימה בעבר נערך חיפוש לפי מילות חיפוש, ותוצאותיו הועברו לסניגורים, אולם מיון זה אינו עונה על הדרישות לחיפוש בהתאם להחלטה הנ"ל ועל כן אינו רלוונטי). חומר החקירה לא הועבר ישירות אלא נוצר מנגנון שבו המשיבים עוברים על החומר בעיון ראשוני, וכל אימת שלא ברור אם מדובר בחומר שיש לאפשר עיון בו, הם מעבירים אותו לבדיקה והחלטה פרטנית של הגורמים נוספים המעורבים – קצינת המשטרה, נציג לשכת עורכי הדין או נציגי המאשימה. הצדדים נחלקו ביניהם בנוגע למידת היעילות שבה פעלו הסניגורים וניצול זמן העיון שהועמד לרשותם, אולם גם מבלי להביע דעה באותה מחלוקת, ברור שמדובר בהליך מסורבל ואיטי המצריך זמן ומשאבים רבים. ספק אם מנגנון כזה מתאים בכלל, ועל אחת כמה וכמה כשמדובר בתיק המצוי בעיצומה של שמיעת הראיות, שהדיון בו הופסק לצורך השלמת הליכי העיון בחומר החקירה. במצב זה נדרש מנגנון שיאפשר השלמת העיון בחומר תוך ימים ספורים. בנוסף, הגם שהדבר אינו נוגע ישירות למחלוקת שבפני, אעיר כי הליך זה מותיר, למעשה, את סמכות הסינון הראשונית של החומר בידי הסניגורים בתיק, ובכך חושף אותם לחומר החסוי שאינו אמור להגיע לידיהם. שכן ב"כ הנאשמים הם העוברים על החומר הגולמי והם המבקשים את אישורם והתערבותם של הגורמים המוסמכים להחליט, ולצורך כך הם נדרשים לעיון, ולו ראשוני ושטחי, באותו חומר חסוי. אינני מטילה ספק לגבי יושרם של הסניגורים והאינטגריטי שלהם, אולם מצב בו ניתנת להגנה גישה ישירה לחומר חסוי, שאינו אמור להגיע לעיונם, ודאי שאינו רצוי.

לנוכח כל האמור, יפעלו הצדדים בהתאם למנגנון שלהלן:

על המאשימה לבצע מיון של החומר ולהעביר לסניגורים את כל החומר שאין מניעה להעבירו, בהתאם לאמות המידה שנקבעו בסעיף 11 להחלטה הנ"ל. לצורך המיון תבחר המאשימה באחת משתי דרכים: האחת – עיון בכל חומר החקירה בעצמה והחלטה פרטנית לגבי כל אחד ואחד מהקבצים אם יש להעבירו אם לאו, או השניה – מיון ממוחשב של החומר בהתאם למילות חיפוש הרלוונטיות לחומר שיש מניעה להעבירו, כך שהחיפוש יגדיר את החומר שאין להעביר. ובמילים אחרות, חיפוש על פי מילות חיפוש על דרך השלילה, כאשר מילות החיפוש אינן באות להגדיר את חומר החקירה הרלוונטי שיועבר לנאשמים, אלא את החומר החסוי שאותו אין להעביר לנאשמים.

אם המאשימה תבחר בדרך השניה של סינון באמצעים מחשוביים, ניתן יהיה להשלים את התהליך לאחר מכן בבדיקה פרטנית של התוצאות שלגביהן יתעורר ספק.

בהחלטה מיום 13.6.17 קבעתי כי העיון בחומר יבוצע במשרדי מח"ש ובפיקוח מח"ש, וכי על מח"ש לאפשר עיון בתנאים נוחים ובמועדים סבירים. יתכן שנושא זה לא הובהר כל צרכו באותה החלטה ובהחלטה מיום 25.6.17, ועל כן אני מבהירה כי דרישה זו חלה אך ורק על החומר העלול לגרום לפגיעה בצנעת הפרט או לחשיפת חומר חסוי. דהיינו: החומר שלגביו יימצא בעקבות המיון שייערך כי אינו בגדר צנעת הפרט ואין עליו חסיון, דינו כדין כל חומר חקירה בכל תיק ואין מניעה שיימסר לסניגורים. המאשימה תוכל לדרוש לקיים את העיון במשרדיה רק לגבי חלק מצומצם מהחומר שנתפס, הנוגע לעניינים חסויים (אם החסיון אינו כזה השולל את זכות העיון) או לצנעת הפרט, אך נכלל בגדר חומר חקירה וקיימת או עשויה להתקיים זכות עיון בו. העיון בחומר זה, ייעשה במשרדי מח"ש ובפיקוחה" (הדגשה הוספה – י"ע).

על החלטה זו נסב הערר שבפני. בתמצית, נטען בערר כי הדרך בה הורה בית המשפט על גילוי החומר, אינה אפשרית ומטילה על התביעה נטל כבד מנשוא. עוד נטען, כי על בית משפט זה להתוות את הדרך שיש לנהוג בה לגבי תוצרי מחשב וטלפונים ניידים.

הליכי עיון בהליך הפלילי – כללי

הארכתי בתיאור השתלשלות הדברים כדי להמחיש עד כמה הפך נושא העיון והעתקה בסעיף 74 לחסד"פ למשקולת כבדה על רגלי ההליך העיקרי, כדי כך, שבמקרה דנן אף הופסקו הליכי ההוכחות משך מספר חודשים. כבר נזדמן לי לעמוד על תופעה זו:

"התנהלות זו ממחישה עד כמה ההליך הפלילי הפך למסורבל בשל ההליכים הנלווים לתיק העיקרי, ודומה כי הליכים אלה הולכים ותופסים את מרכז הבימה במקום ההליך העיקרי עצמו. הנה כי כן, המחוקק קבע סד זמנים של תשעה חודשים לסיום משפט כאשר הנאשם שוהה במעצר (ולגבי קטין ששה חודשים), אך יש ופרק זמן נכבד מתבזבז לריק בהמתנה עד למתן החלטה בבקשה לפי סעיף 74 לחסד"פ או בהמתנה לתעודת חיסיון או בעתירה לפי סעיף 44-45 לפקודה, והמקרה שבפנינו יוכיח" (בש"פ 120/10 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקאות 29-30 (24.2.2010) (להלן: בש"פ 120/10)).

בדומה, נאמר על ידי השופט מזוז:

"להרחבת חובת הגילוי השפעה בין היתר על התארכות לא סבירה של השלב שבין הגשת כתב האישום לבין תחילת ניהול המשפט, בעיקר בתיקים גדולים, וכאשר הנאשם עצור עד לתום ההליכים נגדו. כבר נזדמן לנו, לא פעם, לדון בהארכת מעצר של נאשם מעבר ל-9 חודשים כאשר טרם החל למעשה שלב שמיעת הראיות בעניינו בשל דיונים ומחלוקות על העברת חומרי חקירה והוצאת תעודות חסיון. הרחבת הזכות לקבלת חומרי חקירה פריפריאליים, בעלי זיקה רחוקה, שולית או ספקולטיבית, פותחת פתח להתדיינויות מיותרות ולעינוי דין ולהכבדה מיותרת, גם בהליך העיקרי, שאינה תורמת לעשיית הצדק ומונחת כאבן רחיים על צווארו של ההליך הפלילי […]" (בש"פ 2886/16 גורבאן נ' מדינת ישראל (11.5.2016) (להלן: עניין גורבאן) (הדגשה הוספה – י"ע)).

איני רואה להכביר מילים לגבי הוראת סעיף 74 לחסד"פ ואין ספור ההלכות שניתנו בנושא זה, ובין היתר: הרציונלים שבבסיס הסעיף (לרבות חקר האמת, הזכות להליך הוגן, צמצום פערי הכוחות); מבחן הרלוונטיות וזיקתו של החומר להליך; גילוי החומר מול חסיונות ואינטרסים נוגדים כמו פרטיות; תורת שני השלבים; ומקבילית הכוחות הנוהגת בכגון דא. בנושאים אלה ניתנו מאות החלטות בערכאות השונות, ואין טעם לחזור ולשנות את הדברים מבראשית (לסקירה של הנושאים השונים ראו החלטתי בבש"פ 8252/13מדינת ישראל נ' שיינר, פסקאות 12-11 (23.1.2014) (להלן: עניין שיינר). אביא אפוא מקצת מהדברים הנוגעים לשאלה המקדמית מה ייחשב לחומר חקירה, על מנת שאלה ישמשו כרקע לדיון:

"[…] ככלל נקבע כי ההכרעה בשאלה אם חומר פלוני אכן מהווה 'חומר חקירה' לפי סעיף 74 לחסד"פ תיעשה באופן פרטני 'על פי טיבו של החומר ומידת זיקתו לסוגיות הנדונות בהליך הפלילי אשר במסגרתו הוא מבוקש' […] כאשר המבחן הוא מבחן של רלבנטיות […].

לאורך השנים ננקטה גישה מרחיבה באשר לתוכנו של המונח 'חומר חקירה' ונפסק שהוא כולל גם חומר הנוגע בעקיפין לאישום, וכי יש לפרש ספק במקרים גבוליים לטובת הנאשם. עם זאת גם לגישה מרחיבה זו נקבעו גבולות. נקבע כי אין להרחיב את גדרו של 'חומר חקירה' על חומרים שהרלבנטיות שלהם להגנת הנאשם היא ערטילאית, רחוקה, שולית או ספקולטיבית, ואל לו לבית המשפט להתיר לסנגור להפליג למרחקים ולערוך 'מסע דיג' (fishing expedition) בלתי מסוים ובלתי ממוקד מתוך תקווה ספקולטיבית שמא יימצא בחומר המבוקש דבר מה העשוי לסייע להגנה […] כן נפסק כי גם לטיעון ש'אין חקר לתבונת סניגור' יש גבולות ואין לראות בו מפתח לקבלת כל חומר, מקום בו מדובר באפשרויות הגנה ערטילאיות שאינן נראות לעין […].

יש לזכור כי להרחבה לא מבוקרת של חובת הגילוי יש מחיר, וכי אל מול האינטרס המובן של נאשם לקיומה של חובת גילוי רחבה עשויים לעמוד אינטרסים אחרים נוגדים, כגון שיבוש חקירות, פגיעה במקורות מודיעיניים, הגנת על כבוד האדם והפרטיות של עדים והגנה על זכויותיהם של מתלוננים וצדדים שלישיים [….]. בנוסף, קיים גם האינטרס הציבורי בהגנה על יעילות ההליך הפלילי […]" (עניין גורבאן, פסקה 11). וכן:

"חומר שבתיק החקירה: לא כל חומר הנמצא בתיק החקירה הופך להיות מיניה וביה 'חומר חקירה' […] רק ראיה העשויה להיות רלבנטית לשאלות העומדות להכרעה, בין במישרין ובין בעקיפין, בין שהיא תומכת בגרסת המאשימה ובין אם לאו תיחשב לחומר חקירה […].

חומר שאינו בתיק החקירה: מנגד, גם חומר שאינו נמצא פיזית בתיק החקירה, אך נמצא בשליטתן ובהישג ידן של רשויות אכיפת החוק, או שצריך להימצא בידי התביעה או הרשות החוקרת יכול וייחשב כ'חומר חקירה' […].

עם זאת, האפשרות של התביעה להשיג את החומר המבוקש לא די בה כשלעצמה כדי להכריע כי בחומר חקירה מדובר […] או כי החומר רלבנטי לבירור האשמה […]. אדרבה, חזקה היא כי רשויות החקירה אספו את כלל החומר הרלבנטי […] כך שאי הימצאות החומר בידי רשויות התביעה והחקירה, מהווה אינדיקציה לכך שעל פני הדברים אין מדובר ב'חומר חקירה' […]" (עניין שיינר, פסקה 11).

על רקע דברים אלה, חוזרת השאלה למקומה – מה דרך יבור לו בית המשפט מקום בו ההגנה מבקשת עיון והעתקה של חומרי מחשב ותוצרי טלפון נייד? אבחן את הסוגיה שבפנינו, תחילה באופן כללי, ולאחר מכן, ספציפית לתיק דכאן.

תוצרים דיגיטליים

אקדים ואדגיש כי אין בסוגיה שבפנינו כדי לגרוע מההלכות המהותיות הנוגעות לדרך הילוכו של בית המשפט במסגרת סעיף 74 לחסד"פ. אלא שהדרך לאיזונים השונים במסגרת מקבילית הכוחות, עוברת תחילה דרך השאלה הטכנית כיצד מגיעים לחומר חקירה רלוונטי מתוך הררי החומר שהופק מתוצרי מחשב וטלפון נייד. רק לאחר שאנו עוברים שלב זה, אנו מגיעים לשלב האיזונים ומקבילית הכוחות.

לחומר מחשב מאפיינים יחודיים שהחשוב בהם הוא היקפו העצום של החומר שנתפס, בבחינת "ארכיב כמעט אינסופי" (רע"פ 8873/07, 10573/08היינץ ישראל בע"מ נ' מדינת ישראל, פסקה 17 (2.1.2011) (להלן: עניין היינץ)), או כ"חול הדיגיטאלי על שפת הים הווירטואלית" (השופט גונטובניק בבש"פ (מחוזי ת"א) 38030-03-17 ברמלי נ' מדינת ישראל, פסקה 3 (16.7.2017) (להלן: עניין ברמלי)). כך, בעניין ברמלי נטען להיקף של עשרות מיליוני קבצים, ובמקרה שבפנינו נטען על ידי העוררת כי מדובר ברבבות פריטים. מכאן השאלה – כיצד ניתן ליישם את הוראות סעיף 74 על חומרי מחשב?

על פניו ברי כי לא ניתן לעיין במיליוני מסמכים ופריטים. רגילים אנו לדבר על מחשב, אך גם הטלפון הנייד שברשותנו הוא מחשב, המכיל אלפי ועשרות אלפי קבצים (ראו הגדרת "מחשב" ו"תוכנה" בחוק המחשבים, התשנ"ה-1995). בעיית הכמות אך תחמיר בעתיד הקרוב, כאשר בנוסף לתוכן שהאדם עצמו יוצר (מיילים, גלישה ברשת, רשתות חברתיות, הודעות וואטסאפ וכו'), גם המכשירים השונים יתקשרו בינם לבין עצמם ויצרו תוכן הנוגע לאדם (החל ממקרר שמבצע ניטור של החוסרים ומתקשר בעצמו לסופרמרקט להזמין משלוח, דרך כלי רכב שנוסעים באופן עצמאי באמצעות תקשורת זה עם זה ועם מערכת הרמזורים). עידן זה מכונה WEB 3.0 או The Internet of Things, והוא נמצא כבר על סף דלתנו. אך גם בהתעלם מקפיצה טכנולוגית זו, הסוגיה של כמות המידע במסגרת הליכי סעיף 74 לחסד"פ מונחת כבר כעת לפתחנו, והיא משנה את השיח בתחומים רבים, נוכח הדילמות הקשורות במיצויו של המידע: איתור המידע, כריית המידע (data mining), מיון וסינון המידע.

מאפיין נוסף של חומר מחשב, לרבות הטלפון הנייד, הוא שניתן לדלות ממנו חומרים אובייקטיביים מזמן אמת, ראיות עוצמתיות שיכולות לשרת הן את התביעה והן את ההגנה. אך פוטנציאל ראייתי זה הוא בבחינת אליה וקוץ בה. מדובר בחומר רב שדרכו ניתן ללמוד גם על "סיפור חייו" של המשתמש. למעשה לא מדובר רק בסיפור חיים המשורטט בקווים כלליים, אלא בפרטי הפרטים של חיי היומיום של האדם – מקומו בבוקר ועד לכתו לישון דרך המקומות בהם שהה, האנשים עימם שוחח ותכני השיחה ("סוד השיח"), רעיונות, הגיגים, תחביבים, חברים, ידידים, מידע אינטימי ומידע עסקי, תחומי עניין וסקרנות (האתרים אליהם גולש המשתמש) ועוד. עמדתי על מקצת מן הדברים בע"פ 8627/14 דביר נ' מדינת ישראל (14.7.2015) לגבי הטלפון הסלולרי:

"הסמארטפון הפך זה מכבר לידידו הטוב של האדם. דומה כי לא תהא זו הפרזה לומר כי בטלפון הסלולרי טמון סיפור חייו של האדם בהאידנא, באשר אצורים בתוכו רגעים וזכרונות משמעותיים מחייו של אדם, לצד מידע ופרטים חיוניים לתפקודו היומיומי – תמונות של עצמו ושל יקיריו, כתובות ומספרי טלפון של קרובים ומכרים, יומן, פתקי תזכורות ולוח שנה, ועוד.

[…] הסמארטפון משמש גם כמחשב, גם כמצלמה, גם כטלפון ועוד פונקציות רבות, בגינם נתפס המכשיר בעיני רבים ל'צינור' אל העולם שבחוץ, ואף לפלטפורמה באמצעותה אנשים מנהלים מערכות יחסים חברתיות.

[…] הסמארטפון הוא מעין כספת ניידת המכילה תמונות, לעיתים תמונות רגישות, התכתבויות אישיות ומידע פרטי, ולעיתים אף סודי […]. מרבית המכשירים הסלולריים הנמכרים כיום, הינם 'מכשירים חכמים', שמהווים לרוב גם שער כניסה לשלל נכסיו הדיגיטליים של האדם – חשבון דואר אלקטרוני, חשבון פייסבוק ורשתות חברתיות נוספות, אפליקציות עם גישה לחשבון הבנק וכיוצא באלה. ההתקדמות הטכנולוגית מן העת האחרונה, אף הופכת את המכשיר הסלולארי לאמצעי תשלום המכונה 'ארנק דיגיטלי', אשר מחליף בהדרגה את כרטיסי האשראי הקשיחים".

רוצה לומר, כי אם "בעולם הישן" הפגיעה בפרטיות היתה באה, למשל, לידי ביטוי בעיון ביומנה האישי של מתלוננת בעבירת מין, הרי שהפגיעה בפרטיות בעקבות עיון במחשב האישי או בטלפון הנייד של המתלוננת, עלולה להיות קשה ואנושה בהרבה (ואזכיר, לדוגמה בלבד, את התופעה הנפוצה לצערנו במקומותינו, של משלוח תמונות אינטימיות באמצעות הטלפון). היסטוריית הגלישה יכולה לספר לא רק על תחומי העניין של המשתמש אלא גם על הנעשה במוחו. המשתמש עצמו אינו מודע לעיתים לכך שהמחשב או הטלפון הנייד משרטטים את סיפור חייו. כך, לדוגמה, הטלפון הנייד יכול לספר לנו היכן היה המשתמש בכל עת, בבחינת "האח הגדול" העוקב אחר תנועותיו, כמעט קרבה מסוכנת להשלכות העידן הטכנולוגי על פי סדרת הטלויזיה "מראה שחורה" (באחד מפרקי הסדרה מתוארת מציאות לפיה לכל אדם יש אפשרות ליצור ארכיון מצולם של כל מה שראה בימי חלדו, מה שמאפשר חדירה למרחב הזכרון הפרטי של כל אדם).בנקודה זו אנו מגיעים למאפיין נוסף של חומרי מחשב וטלפון נייד.

הפגיעה בסוד השיח, בפרטיות או בחסיונות ואינטרסים אחרים, אינה רק כלפי העד במשפט שהמחשב או הטלפון הנייד שלו נחשף לגילוי ולעיון. הפגיעה היא גם של צדדים שלישיים רבים אשר "נוכחים" שלא בטובתם בחומר, כמי שעמדו בקשר כזה או אחר עם בעל המחשב. זאת ועוד. המחשב עצמו יכול שישמש מספר אנשים, עניין השכיח במיוחד במחשבים ביתיים המשמשים כמה בני משפחה (חיים ויסמונסקי חקירה פלילית במרחב הסייבר 226-225 (2015) (להלן: ויסמונסקי)). לסיכום: כמות אדירה של מידע; פוטנציאל ראייתי אובייקטיבי מזמן אמת; ופגיעה קשה בפרטיות, בחסיונות ובערכים מוגנים הן של המשתמש והן של צדדים שלישיים – אלה הם המאפיינים העיקריים של תוצרי מחשב וטלפונים ניידים (להלן:תוצרים דיגיטליים). בהמשך, נעמוד ביתר פירוט על מאפיינים אלה ואחרים.

הדברים לא נעלמו מעיניו של המחוקק. נוכח הפגיעה הקשה בפרטיות, מצא המחוקק עוד לפני יותר מעשור לחוקק את פקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) (תיקון מספר 12) (חיפוש ותפיסת מחשב), התשס"ה-2005 (להלן:הפסד"פ). כך, בסעיף 23א לפסד"פ נקבעו נהלים מיוחדים לחיפוש ותפיסה של חומר מחשב תוך התחשבות בפגיעה בפרטיות (ראו גם עניין היינץ, פסקה 62 (2.1.2011)). עם חלוף השנים, המחוקק לא שקט על שמריו והוגשה ועברה בקריאה ראשונה הצעת חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – המצאה, חיפוש ותפיסה), התשע"ד-2014 (להלן:הצעת החוק). סעיף 59 להצעת החוק קובע הסדר מיוחד למסירת העתק של חומר מחשב למי שממנו נתפס המחשב, ופרק ו' להצעת החוק עוסק כולו ב"פעולות בחומר מחשב" וקובע הסדרים מיוחדים לחדירה לחומר מחשב, לרבות שיקולים וסדר עדיפויות בקביעת סוג הצו לפעולה בחומר מחשב (סימן ד' בפרק ו' להצעת החוק).

אלא שהפסד"פ והצעת החוק עוסקות בשלב החקירה ואיסוף התשתית הראייתית של עבירות שיש להן עקבות במחשב או בתקשורת בין מחשבים (ראו לעניין זה גם אצלויסמונסקי). לאחר תפיסת המחשב והחדירה אליו, לאחר השלמת החקירה והגשת כתב אישום, נתפס הנושא ברשתו של סעיף 74 לחסד"פ. אציב נגד עינינו את נוסחו של החוק, לאחר תיקון 75, התשע"ו-2016:

עיון בחומר החקירה

(א)(1) הוגש כתבאישום בפשע או בעוון, רשאים הנאשם וסניגורו, וכן אדם שהסניגור הסמיכו לכך, או, בהסכמת התובע, אדם שהנאשם הסמיכו לכך, לעיין בכל זמן סביר בחומר החקירה וכן ברשימת כל החומר שנאסף או שנרשם בידי הרשות החוקרת, והנוגע לאישום שבידי התובע ולהעתיקו; בסעיף זה, "רשימת כל החומר" – לרבות ציון קיומו של חומר שנאסף או שנרשם בתיק שאינו חומר חקירה ושל חומר שנאסף או שנרשם בתיק שהוא חסוי על פי כל דין, וכן פירוט של סוג החומר כאמור, נושאו והמועד שבו נאסף או נרשם, ובלבד שאין בפירוט האמור לגבי חומר חסוי כדי לפגוע בחיסיון לפי כל דין; היו בחומר כמה מסמכים מאותו סוג העוסקים באותו עניין, ניתן לפרטם יחד כקבוצה, תוך ציון מספר המסמכים הנכללים בקבוצה;

(2) […]

(א1)   תובע יקבל לעיונו מרשות חוקרת או מרשות מודיעין את כל החומר שנאסף או שנרשם כאמור בסעיף קטן (א), לרבות חומר מודיעין, ויוודא שחומר החקירה ורשימת כל החומר עומדים, בעת הגשת כתב האישום או בסמוך לכך, לרשות הנאשם וסניגורו או אדם אחר כאמור באותו סעיף קטן; היועץ המשפטי לממשלה או פרקליט המדינה יקבע הנחיות לביצוע סעיף זה, לרבות לעניין פיקוח על הליך סיווג החומר.

(ב)   נאשם רשאי לבקש, מבית המשפט שאליו הוגש כתב האישום, להורות לתובע להתיר לו לעיין בחומר שהוא, לטענתו, חומר חקירה ולא הועמד לעיונו.

סעיף זה, המחייב את התביעה להכין ולמסור לעיון ההגנה את "רשימת כל החומר", נועד להבטיח כי הנאשם ידע מהו החומר שנאסף על ידי הרשות החוקרת, על מנת שיוכל לבקר באופן מושכל את המיון והסיווג שנעשו על ידי המשטרה והפרקליטות ועל מנת לאפשר לנאשם "לקבל תמונת מצב כוללת של התיק המתנהל נגדו וכפועל יוצא לכלכל בצורה מושכלת את צעדיו בבואו לתכנן את מסלול ההגנה המיטבי עבורו" (השופט פוגלמן בבש"פ 683/15 הירשמן נ' מדינת ישראל, פסקה 6 והאסמכתאות שם (5.2.2015)).

נוכח המאפיינים היחודיים של התוצרים הדיגיטליים, עולה השאלה מהי הדרך בה יש לנהוג לגבי תוצרים אלה, ומי הגורם שימיין ויסנן אותם – האם רשויות החקירה והתביעה, או ההגנה, או שמא העד שמחשבו נתפס?

אקדים ואומר כי את הסוגיה של תוצרים דיגיטליים יש לבחון במסגרת הפסיקה הנוגעת לדיני העיון וההעתקה בדין הפלילי, ובשינויים המחוייבים. נקודת המוצא היא כי "הרשות החוקרת היא הגורם המופקד על הטיפול בחומר חקירה שנאסף על ידה" (בש"פ 7064/08 מדינת ישראל נ' ברקו, פ"ד סג(2) 453, 488 (2009) (להלן: עניין ברקו)). סעיף 74 מטיל את מלאכת המיון והסיווג על רשויות החקירה והתביעה, כמי שהחומר נמצא בחזקתן או בשליטתן. זו נקודת המוצא. ממנה נובעת התשובה כי מלאכת המיון והסינון הראשונית מוטלת על רשויות החקירה והתביעה ולא על ההגנה ולא על העד שמחשבו או הטלפון הנייד שלו נתפס. עקרונות היסוד בפסיקה לגבי סעיף 74 ומה לחומר רלוונטי ייחשב, שוללים את עמדת הקצה ההפוכה, לפיה יש להעביר את מלוא החומר שנתפס והועתק כפי שהוא (as-is) לידי ההגנה.

בנקודה זו אנו מגיעים לשאלה המקדמית – האםכל חומר המחשב או הטלפון הנייד שהועתקו הם אכן בגדר "החומר שנאסף או שנרשם בידי הרשות החוקרת והנוגע לאישום", כאמור בסעיף 74(א)(1) לחסד"פ? בשאלה זו נחלקו הצדדים.

טרם אגש לבחינת עמדת הצדדים לגופה, אבחן נושא הקרוב לכאורה לענייננו, והוא האזנות סתר. בהאזנת סתר נקלטות כל השיחות הנכנסות והיוצאות בלא אבחנה, לרבות שיחות שאינן נוגעות כלל לפרשה הנחקרת, שיחות שיש בהן פגיעה בפרטיות או בחסיונות או בערכים מוגנים אחרים של הצד הנתון להאזנה ושל צדדים שלישיים. מאפיין זה, דומה למאפיין של תוצרים דיגיטליים שעליו עמדנו לעיל.

בבש"פ 2043/05 מדינת ישראל נ' זאבי, פ"ד ס(2) 446 (2005) (להלן: עניין זאבי) התוותה השופטת פרוקצ'יה את הדרך בה יש לנהוג בהאזנות סתר. נקבע, כי יש לסווג את החומרים שנקלטו בהאזנות הסתר על פי שלוש קטגוריות כלהלן: בקבוצה הראשונה – חומר בו הרשות "נתקלה" באקראי, שלא קשור לאישומים מושא האישום. חומר זה אינו נכלל כלל בגדרו של סעיף 74 לחוק;בקבוצה השניה – חומר שנאסף או נרשם על ידי הרשות החוקרת, שהנגיעה שלו לכתב האישום רחוקה ואינה הופכת אותו לחומר חקירה במובנו של סעיף 74. חומר זה יש לראות כ"נאסף או נרשם", והנאשם זכאי לקבל פירוט שלו ברשימה; בקבוצה השלישית – חומר חקירה שסווג ככזה על ידי גורמי החקירה.

המתווה בעניין זאבי אושרר בפסיקה (ראו, לדוגמה, עניין ברקו; בש"פ 1226/13 אוחיון נ' מדינת ישראל (25.2.2013); בש"פ 3599/13 ז'אן נ' מדינת ישראל (10.6.2013)). בהמשך, נדחתה הטענה כי תיקון 75 לחסד"פ הרחיב את זכות העיון של הנאשם בתוצרי האזנות סתר מעבר לגבולות הגזרה שהותוו בהלכת זאבי (השופטת ברק-ארז בבש"פ 3488/17 ג'רושי נ' מדינת ישראל(22.6.2017)). הלכת זאבי נזכרת בפסיקה כהלכה מנחה לא רק בהקשר של האזנות סתר, אלא גם במקרים אחרים בהם מדובר בכמות גדולה של חומר (ראו, לדוגמה, החלטת השופט מזוז בבש"פ 163/17 מדינת ישראל נ' חג'ג (1.2.2017)).

בעניין זאבי נקבע כי אין מנוס מכך שבית המשפט והנאשם יתנו אמון בגורמי החקירה ובפרקליטות, שחזקה עליהם כי יבצעו את המיון והסיווג כהלכה ובאמונה וביושר: "הנחת היסוד היא כי גורמים אלה מבצעים את מלאכתם נאמנה ובאופן מקצועי ונטול פניות […] חזקה על גורמי התביעה כי יעשו את מלאכתם נאמנה ויעבירו להגנה את מלוא חומר החקירה הנוגע לעניינם" (השופטת חיות בבש"פ 5913/16 אזולאי נ' מדינת ישראל, בפסקה 7 (1.9.2016) (להלן: עניין אזולאי); השופט רובינשטיין בבש"פ 3553/13 מור נ' מדינת ישראל (16.6.2013)). בהיבט זה, חובת התביעה לנהוג במקצועיות ובהגינות, אינה שונה מחובתה להעביר חומר חקירה "פיזי" שאינו ממוחשב.

האם המתווה בענייןזאבי יכול לשמש אותנו גם לחומרי מחשב?

ההשוואה בין תוצרים דיגיטליים לתוצרי האזנות סתר היא בערבון מוגבל בלבד. קיים פער כמותי עצום בין תוצרי האזנות סתר המגיעים לעיתים לאלפי שיחות ולכל היותר לעשרות אלפי שיחות, לבין תוצרים דיגיטליים שבאים לידי ביטוי במיליוני קבצים, טרה-בתים (TB) ופטה-בתים (PB) של מידע (טרה-בית אחד שווה ל־1024 גיגה-בתים ו-פטה-בית אחד שווה ל־1024 טרה-בתים). בתחומי חיים רבים כמות עושה איכות, והכמות מחייבת גישה שונה. כך, ככלל, מימון עלויות העיון בחומר חקירה חל על ההגנה, אך לא נשללה האפשרות כי במקרים "חריגים וייחודיים" נוכח היקף החומר, תוטל העלות על התביעה (בש"פ 1956/12 מדינת ישראל נ' אלגמיל (7.8.2012)). במקרה אחר, שעניינו בתפיסה והחזרה של חומרי מחשב, נקבע כי גם נוכח היקף החומר, שכלל כמיליון קבצים, מלאכת הסינון והמיון לצורך החזרת התפוס תיעשה על ידי החשוד (החלטת השופט זילברטל בבש"פ 5234/14 הלוי נ' מדינת ישראל (21.12.2014)).

אך הכמות אינה ההבדל היחיד בין תוצרים דיגיטליים לתוצרי האזנות סתר. הפגיעה בצדדים שלישיים גדולה בהרבה בתוצרי מחשב וטלפונים ניידים. אכן, מי שנתון להאזנה משך תקופה ארוכה, פרטיותו ופרטיותם של צדדים שלישיים המשוחחים עמו נפגעת. אך פגיעה זו מתוחמת לתקופת ההאזנה, בעוד שחומר מחשב כולל תקופה ארוכה הרבה יותר בזמן. זאת ועוד. אין למאזין אלא מה שנאמר על ידי המואזן ובן שיחו, אך כפי שציינו לעיל, בחומרי המחשב והטלפון הנייד, אנו יכולים לחדור כמעט למחשבותיו ולעולמו הפנימי של בעל המחשב והטלפון הנייד.

הבדל נוסף, מהותי ביותר לענייננו, הוא שבהאזנת סתר נעשה כבר סיווג ראשוני על ידי המאזין-המשקלט אשר שומע את השיחה ומסווג אותה מיידית על פי אחת משלוש הקטגוריות דלעיל. לא כך בחומר המחשב, שהרי לא ניתן לצפות שכל קובץ וקובץ ופריט ופריט יסרקו וייבחנו. דהיינו, בהאזנות סתר יש מגע יד אדם, לא כך בתוצרים דיגיטליים.

מאפיינים, תכונות וטכנולוגיות הקשורות לגילוי המידע הדיגיטלי (e-discovery)

וההתמודדות עם סוגיה זו במדינות הים עודנו באים להמשיך בדרכנו, נעשה אתנחתה קלה, ונעמוד שוב על מאפייני המידע הדיגיטלי, והפעם ביתר פירוט.

(-)      מידע דיגיטלי הוא מגוון – כאשר חושבים על מידע שצורת יצירתו או אחסונו היא דיגיטלית, הנטייה היא לדמיין מסמך וורד (Word), מצגת PowerPoint, התכתבות בדואר אלקטרוני או קובץ תמונה. אולם למעשה, כל מה שמאוחסן על גבי רכיב אלקטרוני, כגון מחשב או טלפון נייד, מהווה מידע דיגיטלי. מידע דיגיטלי כולל תוכנות, אפליקציות סלולר, הודעות צ'אט, מערכות הפעלה, קבצי וידאו ושמע, עמודי אינטרנט, וכן נתונים "שקופים" שהמשתמש מן המניין אינו מודע לקיומם או לאופן פעולתם. אכן, המידע הדיגיטלי אשר נוכח בחיי היומיום של רובנו, הוא בדרך כלל מהסוג של מסמכי וורד, תמונות ועמודי אינטרנט. אולם, יש לזכור כי העולם הדיגיטלי מכיל הרבה מעבר לכך, וכי גם מידע דיגיטלי "שקוף" יכול להיות בעל חשיבות מכרעת בהליך הפלילי, כפי שיוסבר בהמשך.

(-)      נפח מידע גדול והמידע ניתן להעתקה בקלות – מידע דיגיטלי מיוצר במהירות רבה ביחס למידע "פיזי" המעוגן בעותק קשיח, ומסיבה זו מידע דיגיטלי אף מצוי בכמויות הגדולות בכמה סדרי גודל ממידע פיזי. בנוסף, נקל להעתיק מידע דיגיטלי. לדוגמה, הודעת דואר אלקטרוני ניתנת להעתקה ולהעברה למספר נמענים בלחיצה פשוטה על "העבר" ובחירה בנמענים. בנוסף ליצירה או העתקה של מידע דיגיטלי שנעשית על-ידי בחירה מודעת של המשתמש, תוכנות רבות מייצרות מידע או מעתיקות אותו לצרכי פעילותן או לטובת יצירת גיבויים.

(-)      תפוצה – מידע דיגיטלי יכול להימצא בעותקים במקומות שונים: מחשב, כונן קשיח, שרתים באינטרנט, דיסקים ועוד. אמנם, תוכן המידע לא יהיה זהה בהכרח בין אתרי האחסון השונים, שכן יתכן שבעותק המצוי במקום האחד חלו שינויים, אך תוכנו נותר בעינו בעותק המצוי במקום האחר. גרסאות כאלה מכונות בעגה המקצועית near-duplicates, או near-dupes, ובתרגום חופשי: העתקים-בקירוב או כמעט-העתקים. קושי עמו נדרשות להתמודד תוכנות המסייעות במיצוי המידע הדיגיטלי, עליהן נרחיב בהמשך, הוא איתורם וריכוזם של near-dupes על מנת לחסוך למשתמש את הזמן שיבוזבז במעבר על כל עותק שכזה בנפרד.

(-)      עמידות – בחירה באופציה של "מחיקת מסמך" אינה מספיקה בדרך כלל על מנת להעלים אותו באופן מוחלט, שכן גרסה שלו עדיין נשארת בזכרון המכשיר האלקטרוני עד שמידע חדש נשמר על אותו מקום בזכרון. מכאן, שבשיטות טכנולוגיות ניתן לשחזר מידע, אף מבלי שהמשתמש יהיה מודע לכך שהוא עודנו קיים (לעיתים מדובר בהליך פשוט, וכיום מרבית המשתמשים מכירים, למשל, את הדרך בה ניתן לשחזר הודעת מייל שנמחקה). בהקשר של הליך העיון, יש לשקול אם יש לדרוש העברתו של מידע הניתן לשחזור (כלומר, המצוי עדיין על גבי הזכרון על אף שאין לו זכר בקבצים הגלויים למשתמש), או שמא מדובר בהשקעת משאבים בלתי יעילה. עמידותו של המידע נגזרת גם מכך שתוכנות רבות מייצרות גיבויים למסמכים, אף אם המשתמש לא ביצע פעולה של שמירה. קלות ההעתקה של המידע ותפוצתו מסייעות אף הן בשימורו, שכן הגם שמידע עלול להימחק, פעמים רבות ניתן לאתר עותק של מידע זה, אף אם זה אינו זהה לחלוטין לעותק שאבד.

(-)      אופיו הדינמי של המידע הדיגיטלי – כאשר המשטרה תופסת ספרי חשבונות פיזיים של בית עסק, הדבר יקשה מאוד על המשך עבודתו הסדירה של בית העסק, ככל שהמשטרה אינה מאפשרת הכנת עותקים של ספרי החשבונות. לעומת זאת, בעולם הדיגיטלי ניתן להעתיק את ספרי החשבונות השמורים בקבצים על המחשב, ובית העסק יכול להמשיך בעסקיו. אולם, יש לקחת בחשבון שאם המשטרה מעתיקה את ספרי החשבונות הממוחשבים בנקודת זמן מסוימת, הרי שהעותק בו עושה שימוש בית העסק ימשיך להשתנות בהתאם לניהול עסקיו של בית העסק. סוגיה זו מציבה אתגר לניהולה של חקירה, וכן לניהולו של הליך עיון.

(-)      מטא-נתונים – המכונים גם נתוני מסגרת, ובאנגלית Metadata. אלו הם נתונים המצויים בתוך קובץ או מקושרים אליו, והם בדרך כלל שקופים למשתמש. לעיתים אף אין אפשרות לגשת לנתוני המסגרת אלא באמצעות תוכנה מיוחדת. נתוני המסגרת מכילים מידע על הקובץ, שאינו תוכנו המהותי של הקובץ. לדוגמה, קובץ של תמונה מכיל את התמונה עצמה, ונתונים נוספים כגון משקל הקובץ, גודל התמונה, תאריך יצירת הקובץ על המחשב ועוד. דוגמאות נוספות הן שם יוצר הקובץ, תאריך שינוי הקובץ, תאריך שליחת הקובץ ומיקום הקובץ. למטא-נתונים חשיבות רבה להליך הפלילי. ראשית, היעדרם של נתוני מסגרת מסוימים עשוי להביא לכך שהתוכן המהותי אליו הם מתייחסים יאבד ממשמעותו. כך לדוגמה, אם ההגנה תקבל לידיה רשומות SMS מבלי לקבל נתוני מסגרת כגון שעת משלוח ההודעה ושם השולח והמקבל, לתוכן הרשומה תהיה משמעות מוגבלת ביותר עד כדי אפסית. בנוסף, נתוני מסגרת עשויים להיות חיוניים בפני עצמם – אם המדובר במיקומי GPS הנשמרים במכשיר הסלולר באופן אוטומטי בעת צילום תמונה; אם המדובר בנתונים הנסתרים מעיניו של המשתמש ההדיוט ומגלים מתי נוצרו מסמכים על המחשב ומתי הם נערכו לאחרונה, ועוד כהנה וכהנה דוגמאות.

ניהולם של נתוני מסגרת כחלק מהליך העיון עשוי להיות מורכב: הצדדים אינם בהכרח בקיאים במשמעותם של הנתונים ובשאלת חשיבותם בהקשרים שונים; הנתונים משתנים תדיר נוכח שינויים שנערכים בקבצים אליהם הם קשורים, ולפיכך הניסיון לנתח אותם עשוי להתגלות כמסובך; והם עשויים לא לשקף נכונה את המציאות.

(-)      מאגרי מידע (Databases) – במאגרי מידע נשמר מידע רב באופן סיסטמתי בצורת אינדקס, המאפשר פנייה חכמה אל נתונים המצויים בו בעת הצורך. המשתמש ההדיוט פונה למאגר המידע דרך ממשקים ידידותיים מבלי להיות מודע למורכבות שבשמירת המידע ובחילוצו בהתאם לבקשתו של המשתמש. כך לדוגמה, ספר הטלפונים בטלפון נייד מכיל מידע רב: שם, שם משפחה, מספר טלפון בבית, מספר טלפון נייד, כתובת מייל ועוד. כלל אנשי הקשר שמורים באופן חכם במאגר מידע בתוך המכשיר הנייד, ודי שהמשתמש יחל בהקלדת מספר לצורך התקשרות כדי שמכשיר הסלולר יציג השלמות אפשריות מתוך אנשי הקשר השמורים במכשיר. הצגת אנשי קשר שונים במצב זה נעשית על-ידי פנייה לאותו מאגר אנשי קשר ו"שליפה" חכמה של הנתונים הרלוונטיים מתוכו – קרי, "ריצה" על כל מספרי הטלפון השמורים ואיתור המספרים המתחילים בספרות שהוקלדו, הצגת מספרי הטלפון המתאימים באופן מלא בצירוף שמות אנשי הקשר.

ובהקשר לענייננו, קיומם של מאגרי מידע מציג פוטנציאל רב מחד גיסא, נוכח המידע הרב המצוי בהם, ומאידך גיסא טמונים בו קשיים רבים: חשש לבזבוז משאבים בעת ניסיון לאתר את המידע הרלוונטי, הצורך בהבנה טכנולוגית של האופן בו בנוי מאגר המידע על מנת למצות את המידע ממנו באופן יעיל, האפשרות שיעברו חומרים הפוגעים בפרטיות צדדים שלישיים, ועוד.

(-)      קשרי תוכנה-תוכן – היכולת של משתמש לעשות שימוש במידע דיגיטלי תלויה בקיומה של תוכנה שיודעת לקרוא את המידע ולהציגו למשתמש. כמו כן, תוכנות שונות מציגות מידע באופן שונה, והדבר עשוי להשפיע על הבנת המידע והשימוש בו. לדוגמה, תוכנה אשר מציגה התכתבות מייל כשרשור מאפשרת להבין את ההקשר של כל אחת מההודעות בשרשור, בעוד שתוכנה אשר מציגה כל התכתבות מייל בנפרד עשויה להקשות על הבנת המכלול. לנושא זה חשיבות בהקשר שבפנינו – האם להציג כל הודעת מייל או כל הודעת ווטסאפ כקובץ נפרד או כשרשור של קבצים? לדוגמה, בתיק שבפנינו, פירטה העוררת בתגובתה המשלימה, כי הועברו להגנה בטלפון אייפון 6 3,164 "הודעות ווטסאפ", אך יש להניח כי קבצים אלה כוללים שרשורים של "שיחות" בין מספר לא גדול של בני שיח. בדומה, תכתובת מייל בין המשתמש לצד שלישי. ניתן להציג את כל שרשרת התכתובת במאוחד, או "לפרק" אותה להודעות דוא"ל נפרדות. לכך חשיבות לא רק באספקלריה של היקף החומר והזמן הנדרש לצורך העיון בחומר, אלא גם בהיבט של הבנת החומר. ניתן להבין, אם כן, כי יש חשיבות רבה לקשר בין הקובץ לבין התוכנה עמה ניגשים לאותו קובץ.

(-)     קיומן של טכנולוגיות המאפשרות למצות ולנתח מידע דיגיטלי – עמדנו על הכמות האדירה של המידע הדיגיטלי. אך לעומת תוצרי האזנות סתר, קיימות תוכנות שמטרתן לסייע במעבר על כמויות גדולות של חומרים דיגיטליים ובאיתורם של פרטי מידע רלוונטיים. שיטות נפוצות בהן עושות התוכנות שימוש הן חיפוש מסמכים על פי מילות מפתח או תאריכים מוגדרים, סידור מסמכים באשכולות בהתאם לנושאים בהם הם עוסקים, וסינון "שלילי" אשר פוסל מסמכים שניתן לצפות מראש כי לא יהיו רלוונטיים כלל. האמצעים הזמינים לצורך מעבר על החומר הדיגיטלי תלויים בתוכנה שנבחרה על-ידי המשתמש, שכן תוכנות שונות מציעות למשתמש אפשרויות שונות למיצוי החומר. אספקט חשוב נוסף של תוכנות אלה הוא האופן בו הן מציגות את המידע, כך שהמשתמש יוכל לעבור על המידע בצורה היעילה והמושכלת ביותר (לדוגמה, הצגת שרשור מיילים יחדיו ולא באופן נפרד, כמוסבר לעיל). מיצוי מידע באופן מושכל תלוי במידת הבנתו של המשתמש את טיבו של המידע הדיגיטלי המצוי מולו, או שהוא צופה כי יימצא בחומרי החקירה; במידת בקיאותו באפשרויות אותן מציעה תוכנת מיצוי המידע עמה הוא עובד; וכן ביכולתו לחבר בין אלה לבין המטרות לשמן הוא עובר על המידע – ובענייננו, בהבנת הצדדים את התיק הפלילי המונח בפניהם וכיצד המידע הדיגיטלי יכול לחזק את טיעוניהם.

(-)     חשש מפני חשיפת מידע רגיש – נוכח נפח המידע הדיגיטלי שעשוי להיות מנת חלקן של חקירות משטרה, מן הנמנע לבצע סריקה פרטנית של כל מסמך ומסמך על מנת לאתר מידע שאין להעבירו מחמת צנעת הפרט, סודיות, חיסיון, סודות מקצועיים ועוד. שיטות הסינון שהוזכרו לעיל יכולות לסייע באיתור מידע רגיש ובכך למנוע את העברתו לידי ההגנה, אולם אין בכך כדי להבטיח הרמטיות במעבר על המידע, ויתכן כי חומרים רגישים בכל זאת "יסתננו" לידי צוות ההגנה. מן העבר השני, אפשר כי אותם אמצעי סינון יתפסו גם חומרים שאינם רגישים ושיש מקום להעבירם במסגרת זכות העיון. על הצדדים להיות ערים לסוגיות אלה, אשר ישפיעו על קביעת היקף החומר שיועבר לידי ההגנה, וכן יצריכו היערכות למצב בו מידע רגיש בכל זאת מתגלה בין החומרים שהועברו להגנה.

(-)     עלויות – המאפיינים שנדונו לעיל גוזרים משמעויות כלכליות לצדדים. אכן, גם למעבר ידני על חומרי חקירה יש השלכה כלכלית המגולמת בשעות העבודה הנדרשות על מנת לקרוא את כל החומר ולהסיק ממנו מסקנות. בהיבט זה השימוש בתוכנות המסייעות במיצוי המידע יכול לייעל את התהליך ולהקטין את מספר שעות העבודה הנחוצות לשם סינון החומר. אולם, גם ההפך יתכן, וזאת נוכח הנפח הרב של המידע הדיגיטלי. היזקקות לתוכנה למיצוי מידע גם היא נושאת עמה עלות כלכלית. כמו כן, הצדדים להתדיינות עשויים להיזקק לעזרה בדמות מומחים לעניינים טכנולוגיים על מנת להתמודד עם העולם הדיגיטלי, שכן יש להניח שעורכי דין רבים אינם מצויים בעולם זה די הצורך על מנת לבצע את מיצוי המידע בעצמם, וכנראה שהבנתם בנושא מצומצמת הרבה יותר מכך. הצדדים עשויים להידרש לסיוע בעניין החל משלביו הראשונים של הליך העיון, כאשר חומר החקירה עוד מצוי בידי התביעה ועליהם להבין מהו הפוטנציאל הגלום בו, ועד שלב מיצוי המידע על-ידי צוות ההגנה, אשר מעבר להיותו מאתגר בפני עצמו (נוכח מאפייניו של המידע והצורך להתמצא בתוכנות שונות), עשוי לעורר סוגיות טכנולוגיות נוספות שיצריכו פתרונות טכנולוגיים. מבחינה זו, ככל שתגבר מסוגלותן של התביעה וההגנה לשחות "באוקיינוס הדיגיטלי", כך יכולתן לרדת לעומקו של התיק תגבר אף היא.

הסוגיה של גילוי מידע דיגיטלי (e-discovery) אינה מנת חלקו של הדין הפלילי בלבד, ויש לה השלכות גם בתחום של גילוי מסמכים בהליכים אזרחיים. הגיעו דברים כדי כך, שכיום, בארצות הברית, המלאכה של גילוי מסמכים כבר לא נעשית על ידי עורכי הדין במשרד שמטפל בתביעה, אלא על ידי חברות חיצוניות שתורתן-אומנותן במיון ובסריקה של מידע דיגיטלי. אף ידועה התופעה ההפוכה, של הצפת היריב בהררי מידע דיגיטלי, על מנת שזה לא ימצא את ידיו ואת רגליו בתועפות החומר שנמסר לעיונו.

הצדדים טענו בפני בלהט, והוסיפו והגישו עיקרי טיעון המשתרעים על עשרות עמודים, אך לא טרחו משום מה לבחון מה נעשה במדינות הים בסוגיה זו. בארצות הברית ובקנדה, זיהו זה מכבר את השינויים בעולם הדיגיטלי והשפעותיהם על הליכי העיון והגילוי במשפט הפלילי והאזרחי. בשתי מדינות אלה, הוקמו ועדות מיוחדות לטיפול בסוגיה. מאחר שהמלאכה מרובה והזמן דוחק (ההליך העיקרי עדיין ממתין לכך שנושא העיון והגילוי יסתיים), לא אתיימר למחקר מקיף בנושא, ואציג אך תמצית של עיקרי הדברים. מצאתי לנכון לבחון את הסוגיה גם בהיבט האזרחי, כפי שנעשה בקנדה, בשל סמיכות הנושא לענייננו.

ארצות הברית – מסמך המלצות לעיון במידע דיגיטלי בתיקים פדרליים פליליים DEPT. OF JUSTICE & ADMIN. OFFICE OF THE U.S. COURTS JOINT WORKING GRP. ON ELEC. TECH. IN THECRIM. JUSTICE SYS., RECOMMENDATIONS FOR ELECTRONICALLY STORED INFORMATION (ESI) DISCOVERY PRODUCTION IN FEDERAL CRIMINAL CASES (2012), available athttps://www.fd.org/docs/litigation-support/final-esi-protocol.pdf (להלן: ההמלצות הפדרליות או הדו"ח הפדרלי).

הדו"ח הפדרלי פורסם בשנת 2012 והוא תוצר של קבוצת עבודה שכללה, בין היתר, נציגים מטעם משרד המשפטים, הסנגוריה הציבורית, מערכת השפיטה והנהלת בתי המשפט האמריקאית (Administrative Office of the U.S Courts). הדו"ח מונה עשר המלצות שנועדו לסייע במקרים בהם אופי החומרים הדיגיטליים מקשים על מלאכת העיון בהם, ולגבי כל המלצה מפרט הדו"ח אסטרטגיות למימושה והערות נוספות. כמו כן, הדו"ח הפדרלי כולל נספח הגדרות למונחים שונים הנחוצים להבנת תחום העיון הדיגיטלי, וכן נספח הכולל רשימת-בדיקה (צ'קליסט) שנועדה לסייע לצדדים בעת ניהול הליך של עיון במידע דיגיטלי.

(1)      מטרה – ההמלצות נועדו לקדם את יעילות העיון בחומרים דיגיטליים, תוך הפחתת הצורך בפנייה לבית המשפט. הדו"ח הפדרלי חוזר ומדגיש כי יש לדרוש מהתביעה ומההגנה לשתף פעולה ולבסס תקשורת ביניהן סביב סוגית העיון הדיגיטלי. בהקשר זה הדו"ח מעודד פנייה לתוכנות שיסייעו במיצוי המידע הרב (לרבות איתור, אחזור, סידור, הצגה וניהול של המידע) מתוך הבנה שאין ביכולתם של הצדדים לעבור באופן פרטני על כל נפח החומר. דגש חשוב נוסף בדו"ח נוגע להתמודדות עם קיומו של מידע שיש לנקוט לגביו זהירות מיוחדת, כגון מידע חסוי, מידע שנוגע לצנעת הפרט, מסמכים שהוכנו לקראת משפט (work production) ועוד.

(2)      ההמלצות אינן רלוונטיות לכל תיק הכולל מידע דיגיטלי – ההמלצות נועדו לתיקים בהם נפח המידע הדיגיטלי או האופי שלו הופכים את ניהול התיק למורכב. כמו כן מובהר כי אין דיסציפלינה אחת המתאימה לכל התיקים המערבים מידע דיגיטלי.

(3)      הגבלות שחלות על הצדדים – ההמלצות אינן באות לשנות או לגרוע מחובות הצדדים שמקורן בחוקים העוסקים בעיון בחומרי החקירה. בנוסף, הן אינן מייצרות כשלעצמן זכויות למי מהצדדים או עילות כנגד הצד השני.

(4)      ידע וניסיון טכנולוגיים – בתיקים הדורשים עיון דיגיטלי מורכב, על צוות הפרקליטות ועל צוות ההגנה לשלב גורמים בעלי ידע וניסיון טכנולוגיים, אשר יסייעו לצדדים בניהול התיק. כמו כן, על כל עורכי הדין המעורבים בתיק להיות בעלי ידע מספק בנושא עיון דיגיטלי.

(5)      תכנון הליך העיון, פגישות ושיח – טרם העיון בחומרים הדיגיטליים, על הצדדים להיפגש ולדון באופי החומרים ובאופן הרצוי למיצויים והפקתם. בתיקים מורכבים במיוחד יש לנהל דיאלוג מתמשך ולקבוע בפגישה הראשונה את האופן בו דיאלוג זה יתנהל. בפרק האסטרטגיות מפורטות סוגיות שונות בהן על הצדדים לדון. הדו"ח מציע לחלק את כלל החומרים הדיגיטליים שבידי התביעה לפי קטגוריות, לדוגמה: תוצרים של חקירת המשטרה, הצהרות עדים, תיעוד שנעשה כחלק מהחקירה, חומרים שהגיעו ממכשירים אלקטרוניים של צדדים שלישיים ועוד. הדו"ח ממליץ על יצירת טבלה על-ידי הפרקליטות ובה פירוט החומרים הדיגיטליים השונים, אשר תשתנה בהתאם לאופי החומרים בתיק. דוגמאות לנושאים נוספים בהם מומלץ שהצדדים ידונו: אופן ההתמודדות עם פורמטים (סוגי הקבצים) המצויים בחומרי החקירה שאינם פורמטים שכיחים; היזקקות אפשרית לתוכנה שכבר אינה נתמכת על-ידי היצרן על מנת לפתוח קבצים מסוימים; היחס למידע מוגן שסביר כי יימצא בין חומרי החקירה והצעדים שיינקטו על-ידי הצדדים על מנת להבטיח את המשך ההגנה עליו; שיעור היקף החומרים הדיגיטליים הצפויים להיות מופקים; מגבלות טכנולוגיות להן כפוף מי מהצדדים; הפקתם של נתוני מסגרת (Metadata) ואופן העברתם; לוח הזמנים להעברת החומרים והמעבר עליהם; ועוד. הדו"ח ממליץ על העלאת ההסכמות על הכתב, לשם סיוע בפתרון מחלוקות עתידיות ככל שאלה יתעוררו. עוד מומלץ כי לאחר הפגישה הצדדים יעדכנו את בית המשפט בקשיים שהם צופים כי יתגלו בהמשך הליך העיון.

(6)      הפקת המידע הדיגיטלי – אופי החומרים הדיגיטליים עשוי להשתנות בין תיקים שונים בהתאם לסוגי המכשירים האלקטרוניים שאותרו במהלך החקירה (טלפון נייד, מחשב וכדומה), סוג הקבצים, אופן ניהול הקבצים על-ידי בעליו של המכשיר האלקטרוני או מי שעשה בו שימוש, ההבנה של גורמי החקירה את התיק בעת איסוף החומר ועוד. בהקשר זה מומלץ שהצדדים יידברו ביניהם ויבינו מהם הפורמטים השונים שיש להפיק ומהי יכולתם להפיק את הפורמטים. נקבע כי אין להטיל על צד עלות נוספת ומשמעותית על מנת להפיק פורמטים מסוימים או להמיר אותם לפורמטים ברי-הפקה, מעבר לעלות הגלומה בפעולות שצד נדרש להשקיע בכל מקרה בעבודה על התיק. בפרק האסטרטגיות מפרט הדו"ח עניינים שונים, ביניהם אופנים אפשריים של הפקת מסמכים, כגון הפקה בהתאם לפורמט המקור, המרה לקובץ תמונה וחילוץ הטקסט מתוכה או הפקה בהתאם לפורמט המקור בתוספת מטא-נתונים של הקבצים. על הצדדים להימנע מלהכין עותקים קשיחים מחומרים דיגיטליים אלא אם הצד השני הסכים לכך. עוד נקבע כי אם צד מבצע המרה בין סוגי מסמכים שונים (בין עותק קשיח לעותק רך, בין פורמט אחד לאחר), עליו להבטיח גישה סבירה למסמך המקורי לשם בחינתו או לשם הפקתו המחודשת.

(7)      העברת המידע הדיגיטלי – על הצדדים להחליט כיצד יעבירו ביניהם את החומרים הדיגיטליים, באופן היעיל, הבטוח והזול ביותר. יש לתעד אילו חומרים הועברו, ולתייג את האמצעי בו הם אוחסנו. בפרק האסטרטגיות נכתב כי יש לרכז את כל החומרים באמצעי דיגיטלי אחד ככל שהדבר אפשרי, אשר יהיה מסומן באופן ברור, ולתעד באופן נפרד מהם החומרים שהועברו. צוין כי העברת החומרים דרך דואר אלקטרוני עשויה להיות בעייתית, כתלות במידת רגישות החומר המועבר.

(8)      עורך דין מתאם – במצב בו יש יותר מנאשם אחד, על הנאשמים לבחור בא-כוח אחד או יותר לשמש כמתאם לצורך העיון בחומרי החקירה, אשר יפעל מול התביעה. לחלופין, ניתן לבקש מינויו של עורך דין מתאם לענייני גילוי (Coordinating discovery attorney) מטעם בית המשפט. אותו גורם יהיה מוסמך לקלוט את חומרי החקירה מידי המדינה. ככלל, הפורמט של הקבצים יהיה זהה לכל הנאשמים, אך על הצדדים להיות רגישים לצרכיהם הייחודיים של נאשמים שונים.

(9)      פתרון מחלוקות באופן א-פורמלי – טרם פנייה לבית המשפט בעניינים הנוגעים לעיון, יש לפנות תחילה לצד השני בניסיון אמיתי לפתור את המחלוקת. אם המחלוקת קשורה לסוגיות טכנולוגיות, יש לערב בשיח גם גורם בעל ידע טכנולוגי. ככל שמתעוררת מחלוקת כבדת-משקל, יש לערב בה את "המתאם לענייני גילוי" בפרקליטות הרלוונטית. עורכי דין מטעם הפרקליטות או הסנגוריה הציבורית לא יפנו לבית המשפט בעניינים הנוגעים לעיון בחומר דיגיטלי טרם התייעצות עם עורך הדין האחראי עליהם.

(10)   אבטחה והגנה על חומר דיגיטלי רגיש – ניהול של הליך עיון המתמקד בחומרים דיגיטליים גוזר על כלל הצדדים אחריות לטיפול זהיר בחומרים רגישים (צנעת הפרט, חומר חסוי, חומר מסווג ועוד). מטבעו, מידע דיגיטלי מופץ בקלות, והדבר מגביר את החשש כי מידע רגיש ידלוף לגורמים בלתי מורשים והדבר יביא לנזק, החל מפגיעה בפרטיות ועד פגיעה בחיי אדם. על כל הצדדים לצמצם את החשיפה לחומרים הדיגיטליים שבחומר החקירה לצוות המטפל בתיק בלבד, וכן על הצדדים לנקוט צעדים על מנת להגן על החומרים מפני דליפתם לגורמים שאינם מורשים. בעת הפגישה המקדמית שהוזכרה לעיל, בה ידונו הצדדים בטיב החומרים ובאופן העבודה עליהם לאורך הליך העיון, נדרשים הצדדים להתייחס לחומרים רגישים שצפויים להימצא באמצעי האחסון הדיגיטליים, ולאופן שבו יש לפעול ביחס אליהם. על הצדדים לדון גם באפשרות שחומר רגיש יועבר, ומה על הצד השני, אשר קיבל את החומר הרגיש בטעות, לעשות במקרה זה. אם הצדדים לא יגיעו להסכמות באיזה מן הנושאים, עליהם לפנות לבית המשפט לשם הכרעה.

קנדה – עקרונות ועידת סדונה לגבי גילוי אלקטרוני (The Sedona Conference, The Sedona Canada Principles Addressing Electronic Discovery, Second Edition, 17 SEDONA CONF. J. 205 (2016)) (להלן: דו"ח סדונה או עקרונות סדונה).

ועידת סדונה התכנסה לראשונה בשנת 2003 על מנת לדון בשאלות בוערות בתחום הגילוי הדיגיטלי במשפט האזרחי. בשנת 2006 הוועידה התכנסה פעם נוספת במטרה למצוא עקרונות מנחים עבור כל העוסקים בתחום. מהדורה ראשונה של העקרונות התפרסמה בשנת 2008 ומהדורה עדכנית (שהיקפה 170 עמודים!) התפרסמה בשנת 2016. העקרונות הביאו לשינוי של ממש בשיח הקיים בקנדה בתחום הגילוי הדיגיטלי, ומחוזות שונים בקנדה אימצו עקרונות אלה, על דרך חקיקה או על דרך הכרה בהם בפסיקה כמחייבים. נציין כי החוק הפדרלי בארה"ב קבע עקרונות דומים בכל הנוגע לגילוי בהליכים אזרחיים (בדגש על FED. R. CIV. P. R. 26 שתוקן באופן משמעותי בשנת 2006, וראו את דברי ההסבר לתיקון).

העקרון המנחה בדו"ח הוא שהעולם הדיגיטלי דורש שינוי "בתרבות" גילוי המסמכים. מנסחיו סבורים כי אין זה אפשרי להחיל את הדין הקיים בנושא הגילוי של מסמכי-נייר על מידע דיגיטלי, ויש לפתח גישות חדשות לשם כך. הליך הגילוי האלקטרוני מביא עמו שני אתגרים עיקריים שנובעים מאופי המידע הדיגיטלי: נפח המידע והמורכבות שלו. שני העקרונות העיקריים שנועדו להתמודד עם אתגרים אלה הם עקרון הפרופורציה ועקרון שיתוף הפעולה (עקרון 2 ו-4 בהתאמה, שיפורטו בהמשך).

תחת עקרון העל מונה הדו"ח 12 עקרונות מנחים (ואזכיר שוב לקורא כי הדו"ח מתייחסים להליכים אזרחיים):

(1)    מידע המאוחסן באופן דיגיטלי הוא בר-גילוי;

(2)    עקרון הפרופורציה – בכל תיק יש להעריך מהי כמות המשאבים אותם נדרש כל צד להשקיע בהליך גילוי, נוכח מאפייניו של התיק: חשיבותם ומורכבותם של העניינים הנדונים בתיק והאינטרסים הנוגעים בהם; רלוונטיות המידע הדיגיטלי; העלויות הכרוכות בהליך הגילוי, כאשר הכוונה לא רק לעלויות כספיות, אלא גם עלויות נלוות כמו הנזק שעשוי להיגרם מחשיפתו של מידע הנוגע לצנעת הפרט, מידע חסוי או מסווג, ועוד. צד שמבקש להסתמך על עקרון הפרופורציה על מנת לצמצם או להרחיב את נפח הגילוי, נדרש להביא ראיות שיתמכו בטענותיו. כפי שציינו, עקרון זה זוכה למקום של כבוד בדו"ח.

(3)    כאשר צד יכול לצפות קיומו של הליך, עליו לנקוט צעדים סבירים ובתום לב לשמירתם של חומרים דיגיטליים העשויים להיות רלוונטיים להליך. בהקשר זה דן הדו"ח בהרחבה בחשיבותו של ניהול מידע לקראת הליך משפטי, בין היתר נוכח היעילות שבדבר והצורך להוכיח במשפט את שרשרת האחזקה במסמכים.

(4)      שיתוף פעולה – במהדורה הראשונה של עקרונות סדונה, ובדומה לדו"ח הפדרלי העוסק בדין הפלילי, עקרון זה נוקט לשון של "פגישות ושיח" (meet and confer). טרמינולוגיה זו שונתה וכעת העקרונות מדברים על שיתוף פעולה של הצדדים. הצדדים ובאי-כוחם נדרשים לשתף פעולה וליצור תכנית גילוי משותפת שתתייחס לכל היבטיו של הגילוי, וכן להמשיך ולשתף פעולה לאורך הליך הגילוי. על הצדדים להיפגש ולהתחיל בשיח בשלב המוקדם ביותר האפשרי, ולהמשיך לקיימו לאורך ההליך. הדו"ח מפרט מהן הסוגיות שעל הצדדים להתייחס אליהן בעת יצירת תכנית הגילוי המשותפת. בדומה לעקרון הפרופורציה, לעקרון שיתוף הפעולה חשיבות יתרה לפי הדו"ח.

(5)    על הצדדים להפיק חומר דיגיטלי אשר נגיש להם בצורה סבירה, מבחינת עלות ומאמץ.

(6)    אין לדרוש מצד, אלא בצו בית משפט או בהתאם להסכמה בין הצדדים, לחפש או לאסוף חומרים דיגיטליים שנמחקו במהלך הרגיל של העסקים, או נוכח ניהול מידע סביר שננקט על-ידי אותו צד. שחזור של מסמך שנמחק אינו בהכרח מציב קושי טכנולוגי, וככל שמדובר במידע רלוונטי, ייתכן כי בית המשפט יורה על שחזור המידע.

(7)    צד יכול לבחור לעשות שימוש בתוכנות שונות על מנת לעמוד בחובות המוטלות עליו כחלק מהליך הגילוי. תחת עקרון זה מוזכרות בדו"ח טכנולוגיות שונות שמאפשרות להתמודד עם נפח רב של חומר ומציאת מידע רלוונטי, כגון מחיקת קבצים כפולים, איתור העתקים-בקירוב, צירוף מיילים שונים המהווים חלק משיחה אחת לכדי שרשור, יצירת דו"חות מסכמים על כלל החומר, חיפוש באמצעות מילות מפתח, ועוד.

(8)    על הצדדים להסכים, בשלב המוקדם ביותר האפשרי במהלך ההליך המשפטי, על הפורמט, התוכן והסדר של המידע שיועבר.

(9)    על הצדדים להגיע להסכמות בנוגע לאמצעים אותם יש לנקוט על מנת להגן על חומרים חסויים, חומרים הנוגעים לצנעת הפרט, חומרים המגלים סודות מסחריים וכל מידע מסווג אחר שעשוי לעלות במהלך הליך הגילוי – או לפנות לסמכות שיפוטית שתכריע בעניין.

(10)   בעת הליך הגילוי על הצדדים לכבד את חוקי הפורום בו הם מתדיינים ולצפות אפשרות של גילוי מסמכים בין פורומים שונים (לדוגמה, מדינתי ובין-מדינתי) או בסוגי הליכים שונים (לדוגמה, פלילי ואזרחי).

(11)   על בית המשפט לשקול שימוש בסנקציות במצב בו צד אינו עומד בחובותיו במסגרת הגילוי האלקטרוני, באופן הפוגע באופן מהותי בצד השני. הדו"ח דן באפשרות שצד יחבל במכוון או בשגגה במסמכים שהיו אמורים לעבור לצד השני כחלק מהליך הגילוי, ובאפשרות שצד יימנע מלשתף פעולה עם הליך הגילוי – ודן במשמעויות המשפטיות האפשריות של הדבר. אציין כי הדין הקיים בקנדה בנושא זה הוא מצומצם, אך מצוי במגמת התפתחות.

(12)   ככלל, על הצד שמפיק את החומרים הדיגיטליים לשאת בנטל הכספי הסביר הכרוך במלאכת ההפקה. במקרים חריגים תתאפשר הקצאת משאבים שונה, נוכח הסכמה של הצדדים או החלטת בית משפט. הדו"ח מציע רשימת שיקולים הרלוונטיים להחלטה אם יש להעביר את הנטל הכספי לצד שמקבל את תוצרי הגילוי. מחברי הדו"ח מבהירים כי העלויות המגולמות בהליך גילוי דיגיטלי עשויות להיות גבוהות ביותר ביחס להליך גילוי המסמכים הקלאסי, ועל הצדדים ובתי המשפט לקחת את העניין בחשבון.

סקרנו בתמצית שבתמציתאת דו"ח סדונה וההמלצות הפדרליות, אשר ממחישים עד כמה התחדדה ההבנה כי חלו שינויים משמעותיים בסביבת העבודה המוכרת בכל הנוגע לחומרי החקירה. אציין כי הדו"ח הפדרלי אינו מעמיק לרזולוציות אליהן יידרשו להגיע הצדדים להליך הפלילי בעת מימושה של זכות העיון. כך לדוגמה, הדו"ח אינו מסביר מהי הדרך המעשית לסנן חומרים דיגיטליים, אלא רק מתווה קווי פעולה כלליים שיסייעו לצדדים ולמערכת המשפט בכלל.

הדמיון בין העקרונות המפורטים בדו"ח סדונה לבין ההמלצות הפדרליות בולט לעין, הגם שדו"ח סדונה עוסק בהליך האזרחי. שניהם מדגישים את הקושי בהגנה על מידע חסוי, פרטי או מסווג, את שאלת חלוקת העלויות, את הניסיון לפתרון מחלוקות תוך הימנעות מפנייה לבית המשפט, ואת הדרישה שעורכי הדין יהיו בקיאים בעולם הדיגיטלי. מעל לכול, שניהם מבהירים פעם אחר פעם כי הגשמת תכליות הליך הגילוי לא תצלח בעולם הדיגיטלי ללא שיתוף פעולה בין הצדדים, בין אם המדובר בצדדים להליך אזרחי ובין אם המדובר במדינה וההגנה בהליך פלילי.

מתווה כללי לעיון בחומר דיגיטלי בהליך לפי סעיף 74 לחסד"פהסקירה הקצרה על הנעשה במדינות הים, פרי עבודתן של ועדות שישבו שנים על המדוכה, מלמדת כי יהא זה יומרני להתוות דפוס אחד ואחיד, כזה שאין בלתו, כדי לפתור את סוגית הגילוי והעיון בתוצרים דיגיטליים בהליך הפלילי. אך כל מסע של אלף מילין מתחיל בצעד ראשון, ואנסה אפוא להתוות צעדים ראשונים בסוגיה שבפנינו.

[במאמר מוסגר: יש לתמוה על כך שהסוגיה של תוצרים דיגיטליים מוצגת על ידי העוררת כשדה בתול שטרם נחרש. אין זו הפעם הראשונה שבקשה לעיון בתוצרים מעין אלה נדונה בבית משפט זה, הגם שלא בהדגשים הנוכחיים. כך, בעניין אזולאי דרשה ההגנה לקבל לידיה את כל הקבצים הרלוונטיים של מסרונים קוליים ב-WhatsApp שנתפסו במכשירו של אחד השותפים לעבירה, ולחלופין להתיר לבאי-כוחם להאזין בעצמם לקבצים במשרדי המאשימה. זאת, על אף שבית המשפט המחוזי עצמו הקדיש שעות לשמיעת מאות קבצים ומצא כי אינם רלוונטיים. הבקשה נדחתה, ובית המשפט (מפי השופטת חיות) קבע:

 

"אכן, כל אימת שחומר החקירה הוא רב ועצום, עשוי להתעורר החשש כי חומרי חקירה רלוונטיים לא הועברו לידי ההגנה וזאת גם בלא כוונת מכוון אלא מתוך שנשמטו מעיני המשטרה או הפרקליטות, או משום שגורמים אלה לא ידעו לייחס לאותם חומרים את המשמעות הנכונה. ואולם, הפתרון לאותו החשש איננו בשינוי הכלל הנוהג לגבי חומרי חקירה 'אלא בקיום ביקורת שיפוטית אפקטיבית על מיון החומר וסיווגו ובהחלת אמות מידה ליבראליות בכל הנוגע למבחן הרלוונטיות' (עניין ברקו, בעמ' 491). כך נעשה במקרה דנן והדברים נכונים ביתר שאת מקום שבו זכויותיהם של צדדים שלישיים, כגון זכותו של קובלסקי לפרטיות, עשויים להיפגע כתוצאה מחשיפת המידע להגנה […]. בהקשר זה אציין כי לא מצאתי שנפל פגם בכך שבית המשפט המחוזי דחה את בקשת העוררים לקבלת חומר חקירה לאחר שהאזין 'רק' לחלק מן המסרונים שהתבקשו על-ידי ההגנה וכבר נפסק כי 'להלכה כל בדיקה נוספת עשויה לאתר עוד מסמכים בודדים, אך ברי כי יש להציב [לכך] גבול סביר […]' (בש"פ 3553/13 מור נ' מדינת ישראל, בפסקה יב (16.6.2013)" (פסקה 8)].

 

 

  1. לגישת העוררת, היקף החומר וטיבו הן הסיבות בגינן גם המשטרה או הגוף החוקר שתופס את המחשב או הטלפון הנייד אינו בוחן את כל החומר. ראשית, מאחר שהדבר אינו אפשרי; שנית, משום שאין צורך חקירתי בכך; ושלישית, כי המשמעות היא פגיעה בפרטיות ובחסיונות וערכים מוגנים אחרים.

 

מכאן נובעת עמדתה של העוררת ולפיה כל החומר שחוקר המשטרה לא בדק ולא "נגע בו", אין לראותו מלכתחילה בגדר "חומר שנאסף […] הנוגע לאישום" על פי סעיף 74 לחסד"פ, ולמצער, ניתן לראות בו מראש כחומר שנמצא ב"פריפריה" של האישום ושאין טעם לבדוק אותו הן נוכח העלויות והן נוכח החשש לפגיעה בחסיונות, באינטרסים מוגנים אחרים כמו פרטיות ובצדדים שלישיים. אף לא ניתן לערוך רשימה ביחס לאותו חומר אשר בהיבט הטכני אמנם נאסף בעצם העתקתו, אלא שמדובר באיסוף להלכה ולא למעשה. לשיטת העוררת, ניתן להקיש לענייננו מחיפוש בזירה הפיזית של מקום ביצוע הפשע. מז"פ מגיעה לזירה, עורכת בה חיפוש, נוטלת טביעות אצבע, דגימות, מצלמת את הזירה ומתעדת אותה, אך כל מה שלא נאסף, לא נרשם, לא תועד, לא צולם – כל אלה אינם נתפסים ברשתו של סעיף 74 לחסד"פ, מן הטעם הפשוט שבחלוף זמן הזירה נפתחת ולא ניתן לשוב אליה. במהלך הדיון בפני, עלתה דוגמה נוספת – נניח כי התביעה תופסת מזבלה ענקית וסוגרת אותה לשבוע ימים על מנת לחפש באתר מסוים במזבלה פריט לבוש של הקורבן. קשה להלום כי כל הפריטים במזבלה, בחלקים שלא נבדקו על ידי המשטרה, הם בבחינת חומר חקירה שיש לתעד ולרשום. בדומה, כך נטען על ידי העוררת, פריטים שלא נבחנו על ידי החוקרים, וממילא הם אינם מודעים לתוכנם, אינם בבחינת חומר "שנאסף או נרשם", הגם שהחומר נמצא פיזית ברשות החוקרים והתביעה.

 

לגישת העוררת, העתקת כל חומר המחשב היא צעד מקדמי טכני שרק לאחריו מתבצע החיפוש האמיתי, וחיפוש זה נעשה על ידי החוקרים באופן מושכל, על ידי הגעה לקבצים ידועים מראש, תיקיות ידועות מראש, אנשי קשר מסויימים, מילות מפתח מסויימות וכיוצא בזה. כל קובץ ופריט אחר שעינו של החוקר לא סרקה, אין לראותו כנאסף. עצם העובדה שחומר המחשב הועתק על ידי הרשות החוקרת, אינו מקנה זכות עיון בו לנאשם, מה עוד שהחומר שנתפס יכול להתייחס לצדדים שלישיים ואף להיות שייך לצדדים שלישיים.

 

  1. מכאן נובעת דרך העבודה המוצעת על ידי העוררת: החומר שנתפס יישאר בחזקת רשויות החקירה והתביעה. ההגנה תעביר לתביעה מילות מפתח או חתכים מסוימים שברצונה לבדוק, ואלה ייבחנו על פי המבחנים הנוהגים בפסיקה.

 

מנגד, לטענת ההגנה, גישה זו מעניקה בלעדיות לחיפוש החד-צדדי והסלקטיבי של התביעה, ויש לאפשר להגנה עצמה לערוך בחומר חיפוש נגדי.

 

  1. לפני הצגת המתווה, יש לדחות את ההצעה, כי כל החומר יועברas-is להגנה ומיצוי המידע והסינון ייעשה על ידי ההגנה. כפי שהובהר לעיל, ברי כי כאשר נתפס התקן דיגיטלי שמכיל מידע ממוחשב, הוא כולל פרטי מידע רבים שאין להם קשר כלשהו להליך הפלילי, וחלק ניכר מן המידע אינו ראוי להיחשף לעיניים זרות. לכן, מהלך כזה הוא מרחיק לכת ועלול לפגוע באופן שאינו מידתי בפרטיות, בחסיונות ובאינטרסים נוגדים אחרים. עמדתי על כך בבש"פ 7289/14 מדינת ישראל נ' אולמרט, פסקה 7 (2.11.2014) (להלן: עניין אולמרט):

 

"ככלל, נקבע בפסיקה כי חזקה על סניגור שלרשותו נמסרו חומרים חסויים, שהוא זכאי לאמונו של בית המשפט כי לא יפיץ את החומרים ולא יעשה בהם שימוש שלא למטרות המשפט […]. אלא שכך נעשה במצב הדברים הרגיל, כאשר החומר עבר תחילה דרך מסננת התביעה ולאחר מכן עבר ביקורת של בית המשפט. לא זה מצב הדברים בענייננו".

 

 

על אף ההתנגדות רבתי של המשיבים לדרך המוצעת על ידי העוררת, אף הם עצמם מכירים בכך ש"במצבים אחרים – ואפשר שבדרך כלל וברוב המקרים, עשוי בית המשפט לקבוע שזכות העיון תוגבל לשאלות קונקרטיות ולחיפושים ממוקדים, 'מושכלים' כפי שמציעה העוררת" (סעיף 12(ח) לטיעוני המשיבה 4, הדגשה הוספה – י"ע). דומה אפוא כי זו דרך המלך שיש לילך בה. דרך זו עולה בקנה אחד עם סדר הדברים הרגיל, לפיו התביעה היא שמסווגת וממיינת את חומרי החקירה שנאספו על ידה. כשלעצמי, איני רואה בכך חידוש של ממש. גם במצב הדברים הרגיל, מקום בו ההגנה עותרת לגילוי ועיון בחומר חקירה, עליה להראות ולשכנע מה הרלוונטיות של החומר, ומדוע גילויו עדיף על פני חסיונות ואינטרסים נוגדים אחרים. כך, לדוגמה, כאשר ההגנה מבקשת לעיין ברישום הפלילי של מי מעדי התביעה (בש"פ 5881/06 בניזרי נ' מדינת ישראל (7.2.2007)). על אחת כמה וכמה, כאשר ההגנה מבקשת לעיין במידע דיגיטלי של מי מעדי התביעה, על הפגיעה הקשה הכרוכה בפרטיותו של העד.

 

  1. כפי שהוסבר, התהליך של מיצוי המידע הרלוונטי מתוך מכלול פרטי מידע המצויים בחומר שנאסף, מהווה אתגר מקצועי ואינטלקטואלי. תהליך זה מתבצע במסגרת החקירה על ידי רשויות אכיפת החוק, בלי קשר להליכי העיון. אני נכון לקבל טענתה של העוררת, כי לצד החזקה לפיה התביעה נוהגת בהגינות, עומדת גם ההנחה כי רשויות החקירה והתביעה ניסו למצוא בתוך חומר המחשב חומרים רלוונטיים ללא אבחנה בין חומרים שהם לטובת הנאשם או לחובתו.

 

ככלל, בעת החיפוש המושכל של החוקרים, לא ניתן לדעת מראש מה יעלה בחכתו של החוקר. החיפוש המושכל הוא ניטרלי ו"אדיש" לשאלה אם הוא לטובת הנאשם או לחובתו. מכאן, שמלכתחילה קיימת מעין חזקה הניתנת לסתירה כי החומר שלא "עלה" בעת החיפוש המושכל בקבצי המחשב אינו רלוונטי או שנמצא בשוליים ולא בליבת החומר.

 

[במאמר מוסגר, מובן כי החיפוש המושכל המתבצע על ידי החוקר צריך להיות מתועד, ובמסגרת זו לא אדרש לאופן התיעוד].

 

  1. כאמור, אני נכון להכיר בחזקת החיפוש המושכל של רשויות התביעה והחקירה, אך אסתייג במידת מה מ"חוזקה" של החזקה. כמו בכל חקירה, יש לבחון חזקה זו על רקע השאלה אם מוצו כיווני חקירה נוספים או שהחקירה "ננעלה" מלכתחילה על כיוון מסוים, והחיפוש בתוצרי המחשב נעשה אך ורק על פי כיוון זה. הדבר מעורר את החשש כי הרשות החוקרת תפסיק לאסוף ראיות בשלב בו היא משוכנעת כי יש בחומר כדי להביא להרשעת הנאשם, ומכאן שאם מצאו החוקרים את מבוקשם בחומר הדיגיטלי, הם לא ימשיכו לחפש חומר נוסף. חשש זה נסמך על תופעות המוכרות על ידי פסיכולוגים וכלכלנים בני זמננו כ"הטיית האישוש" ו"ראיית מנהרה". כפי שנטען על ידי המשיבים, הלכת אין חקר ("אין חקר לתבונתו של סניגור מוכשר" – ע"פ 35/50מלכה נ' היועץ המשפטי לממשלת ישראל, פ"ד ד(1) 429, 433 (1950)) אינה נובעת מכך שתבונתו של הסניגור גדולה מזו של חוקר המשטרה או התובע, אלא כיוון שהיא אחרת ותכליתה אחרת. מילות המפתח של החוקרים והתביעה לצורך חיפוש מושכל אינם כשל אלה של ההגנה. כך, לדוגמה, ייתכן שהצדדים השתמשו במילות קוד, והתביעה אינה מודעת למילת חיפוש קריטית, ויובהר כי הדיבור על "מילת חיפוש" אינו אלא דוגמה לטכניקת מיצוי מידע.

 

  1. חשש זה שהעלתה ההגנה, אורב לפתחה של כל חקירה, ואינו ייחודי לסוגיה שבפנינו. כדי להפיג את החשש, נדרש מנגנון נוסף שיוכל לספק מענה לצרכי ההגנה. לצורך זה ניתן להעלות מספר אפשרויות.

 

אפשרות ראשונה היא לחייב את התביעה לעבור באופן פרטני על כל המידע ולסנן את המידע שאינו רלוונטי או שקיים אינטרס נוגד לחשיפתו. ברם, נוכח ההיקף העצום של תוצרים דיגיטליים, בחינת כל החומרים תצריך הקצאת משאבים בלתי סבירה בעליל שהתועלת בה מלכתחילה שולית. בהינתן ההנחה כי מה שלא "עלה בחכתו" של החוקר שחיפש במחשב הוא בשולי כתב האישום, יש לקחת בחשבון את השיקולים היחודיים עליהם עמדנו לעיל. ודוק: במצב הדברים הרגיל, מקבילית הכוחות נבחנת לאחר גילוי החומר אל מול האינטרס הנוגד. היחודיות בהליכי הגילוי והעיון בתוצרים דיגיטליים הוא בכך שמקבילית הכוחות נבחנת מבלי שחומר קונקרטי עומד נגד עיני בית המשפט. זאת, מהסיבה הפשוטה שלא ניתן לכרות ולאתר בכל המדיה הדיגיטלית שנאספה.

 

אני מתקשה גם לקבל כמתווה עקרוני את דרך המיון שנקבעה בהחלטה השניה, ולפיה, החיפוש המושכל ייעשה על דרך השלילה, דהיינו, מילות החיפוש יסננו את החומר שאין למסור להגנה בשל בעיות של חסיון או פרטיות. דרך זו אינה שקולה לדרך ההפוכה של מילות חיפוש "חיוביות". חיפוש על דרך השלילה סותר את העקרון של עיון בחומר שהוא רלוונטי לאישום בלבד. יש הבדל עצום אם ברירת המחדל היא לחשוף את כל החומר למעט חומר שאותר על פי מילות חיפוש מסוימות, לעומת ברירת המחדל שלא להעביר חומר למעט חומר שאותר על פי מילות חיפוש מסוימות. החיפוש "החיובי" ממוקד בשמות, זמנים והקשרים ספציפיים, בעוד שלעיתים קרובות לא ניתן לצפות מראש מה טיב החומרים הרגישים שיימצאו במחשב או מכשיר נייד, ולפיכך חיפוש אחריהם מטבעו אינו מושכל. לכן, איני מקבל את הטענה, שהועלתה בהשלמת הטיעון של המשיבים, כי יש סתירה מובנית בין יכולתה של המדינה לבור את חומרי החקירה הרלוונטיים מתוך המדיה הדיגיטלית לחוסר היכולת לבור באותו אופן את החומרים הפרטיים החסויים.

 

  1. אפשרות נוספת, והיא הרצויה לטעמי, היא לאפשר להגנה להציע אפשרויות חיפוש מטעמה. כדי שאפשרות זו תהיה מעשית ויעילה, כבר בשלב מקדמי יוטל על המאשימה להעביר לידי ההגנה אפיון ראשוני של המידע הדיגיטלי שנתפס. לגישתי, יש לראות את כל החומר שהועתק על ידי החוקרים כ"חומר שנאסף", ועל המאשימה מוטל נטל ראשוני-מקדמי לאפשר בירור יעיל של השאלה אם חומר זה "נוגע לאישום". על מנת לעמוד בנטל זה, המאשימה אינה נדרשת כמובן לעבור על כל החומר ודי בכך שהמאשימה לספק להגנה אפיונים ראשוניים הנוגעים למחשב/טלפון הנייד וסוג המידע שבו, כלהלן:

 

(-)     מי המשתמש במחשב/טלפון נייד. זאת ניתן ללמוד, למשל, מהמשתמש המוגדר במחשב, פרופיל פייסבוק, כתובת מייל עיקרית וכיו"ב.

 

(-)     מעין שרטוט כללי של החומר שנאסף, בדרך של מיפוי ראשוני של כמויות וסוגי הקבצים בחתכים שונים, ומבלי לקבוע מסמרות, כגון: מסמכים (ושמא גם עץ תיקיות המסמכים במחשב וחלק מנתוניOLE  אשר מספקים מידע כללי כמו כותרת המסמך, שם יוצר המסמך, העורך האחרון ותאריך העריכה), דוא"ל ועץ תיבות הדוא"ל (תת-תיבות), אנשי קשר, מסרונים, ווטסאפ, קבצי תוכן כמו PDF, אקסל, PowerPoint, תמונות ומיקומים. מיפוי ראשוני זה עשוי לשמש את ההגנה. לעיתים המיון הראשוני יאפשר לפסול חומר שאינו רלוונטי על פניו, או להצביע על חומר שיש בו פוטנציאל לבדיקה מבחינת ההגנה. ייתכן כי המיפוי הראשוני יגלה כי כמות הקבצים בסוג מסויים היא קטנה, וניתן לעבור עליה באופן פרטני.

 

אמנם, הלכה עמנו כי בגדר סעיף 74 לחסד"פ התביעה או רשויות החקירה אינן נדרשות ליצור ראיות חדשות (ראו, לדוגמה, בש"פ 4804/17 ברמלי נ' מדינת ישראל פסקה 22 והאסמכתאות שם (9.8.2017)). אלא שמיפוי המידע הדיגיטלי בדרך הנ"ל אינו מהווה לטעמי יצירת ראיה, אלא תיאור של ראיות קיימות בדרך מסוימת. אבהיר את המובן מאליו, כי לא כל חקירה ולא כל הליך, מצדיקים מיפוי כאמור.

 

אציין, כי רק בתגובתה המשלימה של העוררת, נמסר לראשונה לבית המשפט מה מספר הקבצים הכולל בטלפונים הניידים (כ-218,000 פריטים) ובמחשב (כ-206,000 פריטים), ללא כל פירוט ראשוני כאמור לעיל. יש בכך כדי להמחיש עד כמה ההגנה ובית המשפט "מגששים באפלה" בבואם לגבש עמדה לגבי דרכי מיצוי המידע הדיגיטלי, ללא סוג זה של פירוט.

 

(-)     תיעוד החיפוש שנערך על ידי חוקרי המשטרה (וכאמור, במסגרת החלטה זו, איני נדרש לדרך התיעוד).

 

  1. בשלב זה תיפתח בפני ההגנה אפשרות לבקש חיפוש מושכל בחומר הדיגיטלי. ההגנה תוכל להציע אפשרויות חיפוש מטעמה, ובלבד שאפשרויות אלה יהיו סבירות ועומדות במבחן ההיגיון וסבירות המשאבים. ודוק: גם מילות מפתח או תקופות חיפוש אינן תרופות פלא בכל סיטואציה, למשל, כאשר מדובר במילת מפתח או תקופת חיפוש שמובילה למספר רב מאוד של קבצים. עשרות או מאות מילות חיפוש, או מילת חיפוש שעשויה להעלות מספר רב של תשובות יסכלו אפשרות זו. בקשה גורפת או מוגזמת של ההגנה לגבי התוצרים הדיגיטליים, עלולה להעלות חשש למסע דיג לא בכינרת הקטנה אלא באוקיינוס הגדול.

 

ודוק: הפתרון המוצע אינו מושלם מבחינת ההגנה. אכן יש סיכון כי חיפוש באמצעות מילות מפתח או חתכים אחרים "ישאיר פצועים בשטח", כמטבע הלשון בו השתמשו המשיבים, אך בכך אין כל רבותא. כל מסע דיג עשוי להסתיים בציד לוויתן, אך למרות זאת, ההלכה אינה מתירה מסע דיג: "[…] הגם שאין לשלול באופן מוחלט את האפשרות שההגנה תמצא ביתרת החומר שהועתק דבר מה שיש בו כדי לשרתה, משמדובר באפשרות ערטילאית שאינה נראית לעין […]" (השופט פוגלמן בבש"פ 7585/14 שטרום נ' מדינת ישראל, פסקה 11 (18.11.2014). אציין כי גם שם היה מדובר בבקשה לעיון בתוצרי טלפון נייד. כן ראו עניין שיינר, פסקה 11).

 

כפי שניתן להבין, המתווה המוצע נשען על שתי הנחות עיקריות. ההנחה הראשונה היא כי לאחר סינון ובקרה מושכלים באמצעות מילות חיפוש או באמצעות טכנולוגיות אחרות, החומר שלא יאותר הוא חומר המצוי בפריפריה של הדברים. ההנחה השניה היא, כי השאיפה אינה לחיפוש מושלם, אלא לחיפוש מושכל אופטימלי. מול הסיכון השולי שגם לאחר החיפוש המושכל שערכו רשויות החקירה והתביעה וגם לאחר החיפוש המושכל שתבקש ההגנה עדיין לא יאותר חומר רלוונטי שהוא בליבת האישום, יש להעמיד את המשאבים המוגבלים והעלויות הכרוכות בכך ואת הפוטנציאל הכמעט וודאי של פגיעה בחסיונות, בפרטיות ובערכים מוגנים אחרים.

 

חשיפה אפשרית של קו הגנה

 

  1. ההגנה העלתה את החשש כי העברת מילות חיפוש, תקופות חיפוש, או כל חיפוש ממוקד אחר, וכן החומר שיתגלה בעקבות אותם חיפושים, עלולים לחשוף את קו ההגנה (טענה זו הועלתה במלוא עוזה על ידי המשיבים-הנאשמים ואתייחס אליה בהקשר הקונקרטי של תיק זה בהמשך). לגישת ההגנה, מלכתחילה קיים פער כוחות בין התביעה לבין ההגנה, והחשש לגילוי קו ההגנה בפני המאשימה עלול ליצור "אפקט מצנן". ככל שהחיפוש שתבקש ההגנה מוגבל וממוקד יותר, כך גדל החשש לחשיפה של קו הגנה אפשרי או קו חקירה נגדית של עדי מפתח, מה שעשוי להזיק להגנתו של הנאשם.

 

  1. אכן, הפסיקה הכירה בכך שיש לאפשר להגנה שלא לחשוף את כל קלפיה "כך שלא יישמט מידיה גורם ההפתעה בו היא מתכוונת להיעזר במהלך המשפט"(בש"פ 1628/90 אבו רקייק נ' מדינת ישראל, פ"ד מד(3) 314 (1990), כפי שצוטט בהסכמה בבש"פ 2752/06 קרוכמל נ' מדינת ישראל, פ"ד סא(3) 74 (2006)). עם זאת, חסיון קו ההגנה של נאשם אינו זכות דיונית מהמעלה הראשונה, ומכל מקום, יש לאזנה מול זכויות אחרות:

 

"חסיון קו ההגנה של נאשם מהווה, אומנם, זכות דיונית חשובה. אלא שזכות זאת יש לאזן למול אינטרסים אחרים הכרוכים בהליך הפלילי, ובהם  אינטרס הציבור (המיוצג על-ידי התביעה) וזכויות העדים" (בג"ץ 6876/01 ברלאי נ' שופטת בית משפט השלום בתל אביב (18.11.2001)).

 

 

על כך שחסיון קו ההגנה של הנאשם אינו זכות דיונית מהמעלה הראשונה, אנו למדים גם מגישת הפסיקה לפיה דיון במעמד ההגנה בלבד, במסגרת בקשה לפי סעיף 74 לחסד"פ, הוא מהלך חריג: "עד שתעתר ערכאה דיונית לבקשת סניגור ותשמע מפיו טענות במעמד צד אחד ללא נוכחות המאשימה, עליה לבחון ולהשתכנע כי יש הצדקה ממשית לנקיטת צעד חריג כזה" (השופטת חיותבבש"פ 4764/06 מדינת ישראל נ' אופנר, פסקה 2 (15.6.2006)), ו"אכן, לכלל זה ישנם חריגים ולעיתים נדרשים איזונים עם אינטרסים אחרים, כגון האינטרס בדבר קידום החקירה, והאינטרס שלא לחשוף פעולות חקירה או חומר שיש בו להשפיע על מהלכה, ומאידך זכותה של ההגנה שלא לחשוף את קו הגנתה. עם זאת, לטעמי, יש להותיר חריגים אלו בצורה מצומצמת ככל שניתן (השופטתארבל בבש"פ 3945/13 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 6 (12.6.2013) (הדגשה הוספה – י"ע)).

 

  1. עוד אציין כי לעיתים, ההגנה עצמה פונה לתביעה בבקשה להשלמת חקירה, מבלי לחשוש לחשיפת קו ההגנה. מכל מקום, כשלעצמי, איני סבור כי יש להניח א-פריורי, שהצעות של ההגנה לחיפוש מושכל בחומר – למשל לפי מילה מסוימת או על פי חתך של תאריכים מסוימים – תביא מיניה וביה לחשיפה של קו ההגנה של הנאשם. וגם אם יש חשש כאמור, דומני כי בצדק טענה העוררת בדיון בפני, שאין להניח שאם קו ההגנה ייחשף, התביעה תמהר "לתדרך" בהתאם את עדיה, כדי שיוכלו בבוא היום להתאים את גרסתם לקו ההגנה. אוחזים אנו בחזקת ההגינות של התביעה שלא זו דרכה, ולא כך תעשה. ומכל מקום, במצב הדברים הרגיל, עדי התביעה כבר מסרו הודעות במשטרה והם "כבולים" לגרסה שמסרו, לעומת הנאשם ועדי ההגנה שמוסרים את עדותם מבלי שלתביעה יש ידע קודם לגבי גרסתם. עוד נוסיף כי העוררת הבהירה שככל שהצעות החיפוש מטעם ההגנה לא תיראֵנה על פניהן כמכוונות ליציאה למסע דיג – הרי שלא תדרוש מההגנה לנמק בקשותיה.

 

  1. עם זאת, אני נכון להניח כי המציאות מורכבת יותר מצבעי שחור ולבן, וגם אם מעמידים אנו את התביעה בחזקתה כי לא "תתדרך" את עדי התביעה, הרי שהכרת קו ההגנה, עשויה להשפיע, ולו באופן לא מודע על הכנת עדי התביעה לקראת עדותם.

 

אלא שהחשש לחשיפת קו הגנה, הוא קושי אינהרנטי הנובע מהיקפו של החומר, ומכך שהמסננת הראשונה בסיווג החומר היא התביעה, וכאמור לעיל, אני מתקשה לקבל את הגישה לפיה ברירת המחדל היא העברת החומר בשלמותו לידי ההגנה. ובכלל, לעיתים אין להגנה מנוס מליטול סיכון מסוים כנגד האפשרות להשיג חומר שיש בו פוטנציאל ראייתי מועיל לנאשם. לדוגמה, כאשר ההגנה מבקשת או נאלצת לאתר חומר במסלול של סעיף 108 לחסד"פ:

 

"במסלול של סעיף 74 לחסד"פ הנאשם יודע מראש את טיבו של החומר אותו קיבל, והוא יכול לכלכל את הגנתו מראש, בהתאם לחומר.

 

אם נוקטים אנו במסלול של סעיף 108 לחסד"פ, ועד פלוני המציא במהלך המשפט חומר רלבנטי להגנה, ייתכן כי הדבר יצריך חקירה נוספת של המתלוננת או של עדים אחרים שכבר נשמעו.

 

ההגנה אינה חייבת כמובן לעשות שימוש בחומר שנמסר לה מכוח החלטה על פי סעיף 74 לחסד"פ, שייתכן כי החומר לא רק שאינו מקדם את הגנתו של הנאשם, אלא אף עלול להזיק לו. המסלול של סעיף 74 מאפשר אפוא להגנה לעשות 'צנזורה' מוקדמת על החומר ולשקול אם לעשות בו שימוש אם לאו. במצב הדברים הרגיל, מקום בו השופט עיין בחומר על פי סמכותו לפי סעיף 74(ד) לחסד"פ ומצא כי הוא עלול להזיק לנאשם, החומר לא ייחשף להגנה באשר אינו יכול להועיל לנאשם, אך ברי כי השופט לא יורה על העברת החומר לתביעה על מנת שתשתמש בו לחובת ההגנה. דהיינו, ההגנה לא נוטלת סיכון בבקשה לפי סעיף 74. לא כך כאשר המותב שיושב בדין בוחן חומר שהובא על ידי עד במסגרת סעיף 108, שאז התביעה רשאית לבקש להגיש את החומר שהביא עמו העד כראיה מטעמה. לכך שתי השלכות הכרוכות זו בזו: האחת – להגנה לא ניתנת אפשרות לעיין בחומר קודם לכן כדי לבחון אם 'הלנו אתה אם לצרינו', השניה – בית המשפט היושב על מדין נחשף לחומר שעשוי להיות לחובת הנאשם ואשר ההגנה אינה מעוניינת כי יוגש לתיק" (עניין שיינר, פסקה 15ו).

 

 

חשיפה אפשרית של קו הגנה, היא אפוא "מחיר" מסוים שעל נאשם לקבל על עצמו, מול הסיכוי לאתר חומר שיש בו כדי להועיל להגנה.

 

  1. דווקא אי חשיפת קו הגנה של נאשם יכולה לעמוד לו לרועץ. כך, לדוגמה, בעתירה לגילוי ראיה, נושא קרוב לענייננו:

 

"על רקע קו הגנה שמציג הנאשם, יכול הנאשם לטעון ולהעלות אפשרויות או היפותזות סבירות לגבי חפותו לאור חומר הראיות הגלוי. רוצה לומר, כי עתירה לגילוי ראיה, המוגשת על ידי הסנגוריה עוד לפני שהנאשם הציג את קו הגנתו היא עתירה מוחלשת מיניה וביה. כפי שנאמר לא אחת בפסיקה, השאלה אם חיסוי ראיות מסוימות עלול לפגוע בזכותו של הנאשם למשפט הוגן אינה שאלה תיאורטית והיא נבחנת, בין היתר, על רקע מיקומה של הראיה בשדה המריבה בין הצדדים ולאחר שבקעת המחלוקת נגלתה לעיני בית המשפט (בש"פ 6392/97 בלביסי נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(5) 176, 181 והאסמכתאות שם)" (בש"פ 120/10, פסקה 23).

 

 

לאי חשיפת קו הגנה כבר בשלב המענה להקראת כתב האישום, עשוי להיות מחיר ראייתי נוסף. בדומה לנאשם השומר על זכות השתיקה ואינו מעיד במשפטו, הדבר עלול להוות חיזוק לראיות התביעה, נוכח הוראת סעיף 152(ב) לחסד"פ, הקובעת כלהלן:

 

תשובת הנאשם לאישום

 

  1. (א)     לאבוטל האישום מכוח טענה מקדמית, ישאל בית המשפט את הנאשם מה תשובתו לאישום; הנאשם רשאי שלא להשיב, ואם השיב, רשאי הוא בתשובתו להודות בעובדות הנטענות בכתב האישום, כולן או מקצתן, או לכפור בהן, וכן לטעון עובדות נוספות בין אם הודה כאמור ובין אם לאו; השיב הנאשם באחת הדרכים האמורות, רשאי בית המשפט לשאול אותו שאלות, ובלבד שהשאלות לא יחרגו מהדרוש להבהרת תשובת הנאשם; תגובת הנאשם יכול שתיעשה על ידי סניגורו.

 

(ב)     הימנעות הנאשם להשיב לאישום או לשאלות בית המשפט כאמור בסעיף קטן (א) עשויה לשמש חיזוק למשקל הראיות של התביעה; בית המשפט יסביר לנאשם את תוצאות הימנעותו.

 

 

ודוק: אכן, סעיף זה אינו מתייחס ישירות לקו הגנה, אך ברי כי למתן תשובה לאישום ולשאלות הבהרה של בית המשפט יש זיקה קרובה והדוקה לקו ההגנה של הנאשם.

 

  1. כשלעצמי, לא אכחד כי איני מייחס חשיבות כה רבה לזכותו הדיונית של הנאשם שלא לחשוף את קו הגנתו, וזאת מטעם נוסף. נאשם אשר ממתין לסוף שמיעת ראיות התביעה עד להצגת קו הגנתו, מסתכן בכך שבית המשפט יראה בכך ניסיון להתאים את גרסתו בדיעבד לעדויות שנשמעו (וראו: יצחק עמית "על הצורך בשינוי בהליך הפלילי"הסניגור 83 5, 8 (2004)).

 

עוד בהקשר זה אציין כי על פי הדין האנגלי, ככל שההגנה מבקשת לעיין בחומר נוסף לזה שהועבר אליה על ידי התביעה, עליה להבהיר את קו ההגנה של הנאשם (Criminal Procedure and Investigations Act, 1996, c.25 § § 7A(5), 8(2) (Eng.); ARCHBOLD: CRIMINAL PLEADING, EVIDENCE AND PRACTICE 1480 (P. J. RICHARDSON ed.,2014); ANDREW ASHWORTH & MIKE REDMAYNE, THE CRIMINAL PROCESS 241-245 (3rd. ed. 2005) (ביקורת על הכלל)). לצד כלל זה יש לשים לב לכך שהדין האנגלי מתייחס באופן שונה מזה הישראלי לנושא העיון במסמכים, והוא קובע כי יש למנות לצוות החקירה המשטרתי "קצין לענייני גילוי" (Discovery Officer) אשר יהיה אחראי, בין יתר חובותיו, לזהות עוד במהלך החקירה מידע שעשוי לסייע להגנת הנאשם ולדווח עליו לתובע, וכן לבחון פעם נוספת את כלל החומרים בתיק לאחר גילוי קו ההגנה, על מנת לאתר מידע שעשוי לסייע לנאשם (Criminal Procedure and Investigations Act 1996 (Code of Practice) Order 2015 (Eng.)). מכאן, שלצד דרישת גילוי קו ההגנה על-ידי הנאשם, חלות על רשויות החקירה והתביעה חובות שנועדו להבטיח את זכותו של הנאשם לעיין בחומרי החקירה, שאינן קיימות במקומותינו.

 

סיכום ביניים ו"הערת אזהרה"

 

  1. פרסתי בקווים כלליים את המתווה בו יש לטעמי לפעול לגבי תוצרים דיגיטליים: סיווג ומיפוי ראשוני של הקבצים ייעשה על ידי התביעה, ולאחריו, זכאית ההגנה לבקש חיפוש מושכל על פי חיפוש ממוקד או טכנולוגיה ישימה אחרת, והכל בגבולות הסביר, כאשר בחינת החומר תיעשה במשרדי התביעה. עוד קודם לכן, כבר בשלבים מוקדמים של ההליך, יש מקום לשיתוף פעולה בין הצדדים ברוח הדו"ח הפדרלי, מבלי להטריח כל שני וחמישי את בית המשפט. אף ניתן לשקול היעזרות בגורם "מתווך" שיקדם פתרון פרקטי. האינטרס של קידום ההליך משותף לשני הצדדים, והמקרה הנוכחי הוא דוגמה שלילית שממחישה את העיכובים והקשיים המתעוררים בהיעדר שיתוף פעולה.

 

  1. בנקודה זו אחזור ואדגיש וארשום הערת אזהרה כי איני מתיימר ליצור הלכה כללית וגורפת לגבי אופן גילוי ועיון בתוצרים דיגיטליים.

 

ראשית, עומדים אנו אך בראשית הדרך בנושא זה, שיש להניח כי בעתיד נידרש לו חדשות לבקרים בתכיפות הולכת וגוברת. כפי שהעידה העוררת על עצמה, היא נוקטת בדרך של "ניסוי, טעיה ותהייה". ימים יגידו, ויש לבחון את הדברים ממקרה למקרה, ושמא התפתחויות טכנולוגיות תאפשרנה דרכים מתוחכמות של מיון וסינון, מה שעשוי להשפיע על היקף העיון והגילוי. לא למותר לציין כי במסגרת הערר דכאן, לא נפרסה בפני התשתית הטכנולוגית הקיימת כיום, למשל, לגבי שחזור קבצים שנמחקו, לגבי אופן הצגת התוצרים הדיגיטליים (האם מיילים מוצגים כשרשור, או האם לצדSMS  מוצגים גם המוען, הנמען ומועד השליחה, וכדומה), לא הוגשו חוות דעת מומחים בנדון, ולא נתברר מהן הטכנולוגיות הקיימות לאיתור, מיון וסיווג המידע הדיגיטלי. העוררת עצמה ציינה כי בימים אלה נערכת עבודת מטה בנושא, וכפי שהראיתי לעיל, במדינות הים הוקמו ועדות והוצאו הנחיות בסוגיה זו. יש לקוות כי כך ייעשה, ובהמשך הדרך יגובש נוהל הנוגע למתודת החיפוש, העיון והתיעוד בתוצרים דיגיטליים.

 

שנית, ועיקרו של דבר. כל תיק ונסיבותיו הקונקרטיות, כל עד ונסיבותיו. כפי שבענייני מעצרים נוהגים אנו ב"תפירה ידנית", כך בנושאי גילוי ועיון בכלל, ובתוצרים דיגיטליים בפרט, יש לנהוג על פי התיק ונסיבותיו, ובהתאם לכך לגזור את ההחלטה. הכל על פי מיהותו של העד שהחומר נתפס והועתק ממחשבו/מהטלפון הנייד שלו, מהותו של החומר, הפוטנציאל שלו להגנתו של הנאשם, זהות המשתמש במחשב ומידת השימוש בו, גדרי המחלוקת, היקף החומר שנתפס והועתק, היקף החומר המתבקש, משאבי התביעה וההגנה ועוד. לא תיק רצח כתיק של חטיפת ארנק, לא עד מדינה כעד תביעה ניטרלי או כנפגע עבירת מין, לא עד מרכזי כעד אחר, לא השימוש של עד פלוני במכשיר הטלפון הנייד או המחשב כשימושו של עד אחר, ועוד. האיזונים השונים, היקף הגילוי והעיון, החשש לפגיעה בהגנה עקב חשיפת קו ההגנה – כל אלה עשויים להשתנות ממקרה למקרה, ואין להיתפס לכלל גורף אחד.

 

  1. והערה נוספת לפני סיום. כפי שציינתי לעיל, לא נפרסה בפני התשתית הטכנולוגית הקיימת כיום לצורך מיצוי המידע. ממילא, לא התייחסתי לשאלת התוכנות והטכנולוגיות העומדות כיום לרשות רשויות החקירה והתביעה לצורך מיצוי המידע הדיגיטלי, ולשאלה אם ההגנה יכולה להציע או "לתרום" טכנולוגיות משל עצמה. לנושאים אלה עשויות להיות השלכות נוספות, כמו לעניין עלויות החיפוש, אופי התיעוד, האם ניתן לחסות טכנולוגיות מסוימות ועוד.

 

ומהתם להכא

 

  1. הערת האזהרה שרשמתי לעיל, מודגמת היטב בתיק שבפנינו, נוכח הצטברות של נסיבות ייחודיות לתיק זה.

 

ראשית, ייתכן שהעוררת אחרה את הרכבת, לאחר שלא הגישה ערר במועד על ההחלטה הראשונה, בה כאמור נקבע כי יועברו למשיבים סוגי קבצים שונים, פרט לחומר שיש מניעה מלעיין בו או שאינו רלוונטי, וכי המשיבים יעיינו בחומר במשרדי מח"ש. לגישת העוררת, משתמע כי ההחלטה הראשונה קבעה מה וכיצד יש לחשוף בעוד ההחלטה השנייה קבעה דרך אחרת לגילוי ועיון בחומר. העוררת טענה כי קיבלה עליה את עולה של ההחלטה הראשונה, והצהירה כי בתיק הנוכחי היא משלימה עם ההחלטה. הערר מופנה אפוא הלכה למעשה אך למנגנון המיון הטכני שנקבע על ידי בית משפט קמא בהחלטה השניה.

 

אך אין זה מדויק לתאר את ההחלטה הראשונה כהחלטה מהותית ואת ההחלטה השניה כהחלטה טכנית בלבד. כבר בהחלטה הראשונה נקבע כי החומר המבוקש כולל אנשי קשר, מסרונים, הודעות ווטסאפ, דוא"ל, מיקומים ורשימת האפליקציות שהותקנו בטלפון. עוד נקבע בהחלטה הראשונה כי לא ניתן לערוך חיפוש על פי מילות חיפוש בנסיבות המקרה המיוחדות בענייננו וקיים חשש שחומר רלוונטי לא יתגלה בחיפוש רגיל על פי מילות חיפוש מקובלות. מכאן, שקו החיתוך שמבקשת העוררת לעשות בין ההחלטה הראשונה לשניה, בין ה"מה" לבין ה"איך", אינו כה חד כפי שנטען. משהשלימה העוררת עם ההחלטה הראשונה, היא מושתקת מלטעון כיום כי ניתן לערוך חיפוש מושכל על פי מילות חיפוש בלבד. ממילא, אף אני איני נדרש לבחון ולבקר את האמור בהחלטה זו.

 

שנית, הזכרנו לעיל כי העוררת ציינה לראשונה בתגובתה המשלימה בכמה פריטים מדובר, מבלי לסווג ולמיין את הפריטים, כך שכיום ידוע כי בשלושת הטלפונים הניידים של מלכה נמצאו כ-218,000 פריטים ובמחשב שלו כ-206,000 פריטים. עוד נטען כי בשמונה ימי עבודה של התביעה ושל ההגנה הועברו מעל 10,000 פריטים שהם פחות מ-5% מהחומר של הטלפונים בלבד. מדובר לכאורה במספר רב של פריטים שעדיין יש לבחון, אך בהיעדר מיון ומיפוי ראשוני, ספק אם אכן כך הדבר. לדוגמה, בהיעדר סיווג של הפריטים לסוגי קבצים ופירוט כמויות הקבצים מכל סוג, אין כל דרך לדעת האם התביעה הכלילה במספרים אלה סוגי קבצים שאינם מכילים תוכן (כמו קבצי מערכת, או קבצי אפליקציות שאינן אפליקציות תוכן). כמו כן, בהנחה שההגנה מעוניינת בהתכתבות בין מלכה לעדת המדינה נוכח הטענה שהשניים הכינו עצמם ל"יום שחור", ראוי להבהיר מה מספר הודעות הווטסאפ והמסרונים בין השניים מתוך כלל הפריטים? שמא מדובר במספר קטן יחסית שעשוי להצדיק הטלת חובה על התביעה למיון וסינון פרטני? ואכן, ההגנה טענה בדיון בפני, כי במקרה שבפנינו אין מדובר בחומר רב היקף. בדיון בפני בית משפט קמא טענה ההגנה כי "הגענו לחלק קטן מהטלפון ואותו צריך להעביר. צריך בשיטת המסננת הגסה תעשה סינון ראשוני תעביר, וכשנישאר עם חלק קטן תעשה עליו סינון במסננת דקה" (עמ' 13 שורות 10-7 לפרוטוקול מיום 4.7.2017).

 

שלישית, כבר הועברו כעשרת אלפים פריטים להגנה (כולל מיקומים, מסרונים, הודעות ווטסאפ, שיחות והיסטוריית גלישה). בעקבות ההחלטה הראשונה, הגיעו באי כוח הנאשמים למשרדי התביעה ועיינו בכל החומר, ולא תמיד תוך שימוש במילות חיפוש (הודעת העוררת מיום 27.6.2013 לפיה הסניגורים מוזמנים להגיע למשרדי המאשימה מדי יום ברצף בין השעות 08:30 – 22:00 כדי לעיין בתוכן הטלפונים הניידים – סעיף 15 בנספח כו להודעת הערר). אף עולה כי בתחילת הדרך, נתאפשר להגנה לסרוק את החומר מייל אחר מייל, מסמך אחר מסמך: "[…] הם לפחות אתמול עוברים מייל מייל, קוראים אותו" (פרוטוקול מיום 4.7.2017 עמ' 11 שורה 29). כך, ההגנה נחשפה לחומרי המחשב והטלפונים הניידים וסיננה וחיפשה בנוכחות החוקרים מתוך החומר. אציין כי ההגנה אף אישרה בפה מלא כי נחשפה גם לחומרים שיש בהם פגיעה בפרטיותו של מלכה, אך מיהרה להחזירם ולא לעשות בהם שימוש. מכאן, שבחלקו, הערר הפך כבר לתיאורטי. בנוסף, נוכח העבודה שכבר נעשתה בתיק, איני מוצא כי נכון להורות כעת על "השבת הגלגל לאחור" ועל ביצוע אותו אפיון ראשוני שיידרש מעתה ואילך מתיקים המכילים נפח רב של מידע דיגיטלי.

 

רביעית, בתיק זה כבר נעשו טעויות, שייתכן כי בחלקן אינן הדירות, כמו אי תיעוד בזמן אמת של החיפוש המושכל שביצעה המאשימה והאופן והמתודיקה בהם פעל חוקר המחשבים.

 

  1. לכך יש להוסיף את המאפיינים הייחודיים הבאים:

 

(-)     מלכה הוא עד מדינה שהורשע ונדון. אכן, גם עד מדינה זכאי למתחם ומרחב של פרטיות, וגם לזכותו עומדים החסיונות השונים, והוא אינו נדרש "להתפשט" לחלוטין בפני הנאשם. הדברים נכונים ביתר שאת לגבי צדדים שלישיים שעמם היה עד המדינה בקשר כזה או אחר, ופרטיותם אף היא עשויה להיפגע. כך, בעניין אולמרט, הוריתי להחזיר תיבת הדוא"ל של עדת המדינה שהועברה להגנה בטעות, וכך אמרתי שם:

 

"במסגרת ההליך דנן, איני נדרש לקבוע מסמרות בשאלה מה היקף הגנת הפרטיות לו זכאי עד מדינה בהשוואה, לדוגמה, למתלוננת בעבירת מין. במישור המשפט האזרחי יש הגורסים כי תובע אינו יכול להישמע בטענה כי זכותו לפרטיות גוברת על חובתו לחשוף בפני הנתבע ראיות (רע"א 8551/00 אפרופים שיכון וייזום (1991) בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(2) 102 (2000); רע"א 8019/06 ידיעות אחרונות בע"מ נ' מירב לוין  (13.10.2009)). אלא שעד מדינה אינו תובע במשפט אזרחי. קיים אינטרס ציבורי להגן ולעודד עדי מדינה, ועל-כן אין לדוש בעקבינו את אינטרס הפרטיות של עד המדינה. מנגד, לא דומה מתלוננת בעבירת מין שנגררה להליך בעל כורחה לאחר שנפלה קרבן לעבירה פלילית, לעד מדינה שבעצם הסכמתו לשמש כעד מדינה מוותר מראש על חלק מההגנות העומדות לעד רגיל" (הדגשה הוספה – י"ע).

 

 

עם זאת, עד מדינה אינו כקרבן עבירה ואינו כעד תביעה רגיל. בהיותו עד מדינה הוא מתחייב מלכתחילה לשקיפות מלאה, כך שהציפיה שלו להגנה מלאה על פרטיותו נמוכה מזו של עד רגיל. עד מדינה הוא נוגע בדבר, ומטבע הדברים, מפלס החשדנות כלפיו גדול יותר, וגם יש בכך כדי להקרין על מידת הנכונות לחשוף יותר חומר שמקורו בתוצרים דיגיטליים, מאשר לגבי עד רגיל.

 

(-)     במסגרת תפקידיו במשטרה מלכה רכש ידע נרחב ומומחיות בכל הנוגע לחיפושים במדיה דיגיטלית, בהצפנה ובשליטה באחסון החומר באופן שיקשה על גילויו. בית משפט קמא ציין בהחלטה הראשונה, כי באי כוח המשיבים פירטו בפניו דרכים אפשריות למנוע איתור החומר בחיפוש רגיל על פי מילות חיפוש, וכי אין מדובר בחשש ערטילאי, נוכח המניפולציות שביצעו הנאשמים ומלכה, ומכאן שייתכן כי חיפוש על פי מילות חיפוש מקובלות לא יצלח.

 

(-)     למכשירי הטלפון מעמד מרכזי בחומרי החקירה.

 

להבדיל ממקרים אחרים, אין מדובר בראיה אגבית, שיכולה ללמד באופן נקודתי על נתון כזה או אחר, כמו מיקום העד בתאריך מסוים. מערכות היחסים בין המעורבים בפרשה היו מורכבות, התפרסו על פני תקופה ארוכה, והגבולות בין יחסי עבודה-פעילות עבריינית-יחסים אישיים קרובים, היטשטשו. מכשירי הטלפון שימשו לביצוע העבירות כפי שעולה מכתב האישום עצמו. כך, בחלק הכללי של כתב האישום מתוארת שיטת הפעולה של הנאשמים, כלהלן: מלכה יצר כתובת אי-מייל שכונתה 'אלפוניו 7' שאליה העביר את החומרים האסורים לפישר, כאשר בד בבד היה שולח הודעת ווטסאפ לעדת המדינה להיכנס ל-7, וזו הייתה מדפיסה את החומרים החסויים ומעבירה לפישר. כן נהג מלכה להעביר למשיב מידע חסוי באמצעות הודעות ווטסאפ. חלק זה של כתב האישום מדבר בעד עצמו וממנו עולה כי הטלפונים הניידים עומדים במרכז החקירה.

 

לטענת ההגנה, על מעמדם המרכזי של הטלפונים הניידים ניתן ללמוד גם מכך שהחקירה עצמה התבססה על חיפושים במכשירים הניידים של המעורבים, ובפרט של מלכה ועדת המדינה, כפי שעולה גם מכתב האישום המצטט הודעות ווטסאפ. לטענת ההגנה, במהלך חקירתם של מלכה ועדת המדינה, נעשה גם שימוש בנתונים שהופקו מתוך הטלפונים הניידים שלהם, שאינם קשורים כלל לחקירה, כולל שימוש בפרטים אינטימיים, וזאת על מנת לשבור את רוחם.

 

לגישת ההגנה, מכשירי הטלפון של מלכה ועדת המדינה שימשו לשיבוש הליכי החקירה. גם לכך ישנם תימוכין בכתב האישום, שם נכתב בחלק הכללי כי לאחר פתיחת החקירה, מלכה ופישר פעלו לשיבוש חקירתם, ועקב כך נקלעה החקירה למבוי סתום עד שעלה בידי החוקרים לחדור לטלפונים הניידים שלהם.

 

טענה זו מתקשרת לרמת התחכום והמומחיות שמייחסת ההגנה למלכה. לשיטת ההגנה, מלכה ביצע ברוב תחכומו פעולות שיבוש ומניפולציה בטלפונים, מאחר שלאחר מעצרו הראשון הוא צפה וחזה את "היום שאחרי", היום בו יעמוד לדין פלילי. מלכה ועדת המדינה עמדו בקשר יומיומי אינטנסיבי בנושאים הקשורים לכתב האישום הן בתקופת ביצוע העבירות, והן בתקופה שבין המעצר הראשון של מלכה בחודש יולי 2014 ועד למעצרו בסוף חודש אפריל 2015, כאשר החקירה חודשה. המשיבים הצביעו על קטעים מעדותה של עדת המדינה בחקירתה ובבית המשפט, ועל עדותו של מלכה בחקירתו במשטרה ובבית המשפט, מהם ניתן ללמוד על כך שהשניים ייחסו חשיבות רבה לחומר בטלפונים הניידים. בתקופה שבין חשיפת הפרשה ועד למעצר בחודש אפריל 2015, משך 8 חודשים, "טחנו את סיפור הפלאפונים" שמרו דברים "ליום שחור" תיאמו גרסאות, ודיברו ביניהם על המיילים שמלכה מחק ועל תיבת הדוא"ל 'אלפוניו 7' שמחק טרם מעצרו, וכן פריטים רבים שנמחקו מהטלפון שלו, שאותם ניתן לשחזר גם לשיטת חוקר המחשב מטעם המאשימה. מכל אלה עולה כי מלכה ביצע פעולות רבות במכשירי הטלפון לאורך חודשים רבים, הן במועד ביצוע העבירות והן בשלב ההכנה לקראת החקירה, וייתכן כי גם הכין עצמו להפליל אחרים על מנת לשפר את מצבו.

 

לטענת ההגנה, לאור השימוש האינטנסיבי בטלפונים הניידים לביצוע העבירות ולשיבוש החקירה, ניתן לשער כי יש בתוצרים הדיגיטליים תרומה פוטנציאלית להגנתו של פישר והנאשמים הנוספים.

 

(-)     הזכרנו כי החיפוש שנערך על ידי חוקר המחשבים של המשטרה לא תועד כהלכה. החיפוש עצמו לא העלה כמעט דבר. על פניו, דומה כי מדובר בחיפוש לא מעמיק בטלפון הנייד בלבד, חיפוש מינימלי בחתך של מספר שמות שנבחרו על ידי החוקרים, אשר לא הכיל מילות חיפוש שאך טבעי היה להשתמש בהן. לאור המעמד המרכזי של הטלפונים הניידים בביצוע העבירות ובשיבוש החקירה, כפי שעולה מכתב האישום גופו, דומה כי יש ממש בטענת ההגנה שלא נערכו חיפושים כדבעי בתיבת הדוא"ל של מלכה או בווטסאפ, ועשויה להתעורר השאלה אם 'חזקת החיפוש המושכל', שהוזכרה לעיל, עומדת בעינה גם במקרה דנא.

 

  1. על רקע הנסיבות הייחודיות דלעיל, חוזרת השאלה למקומה – כיצד ניתן לצאת מהמבוי הסתום אליו נקלעו הצדדים בעקבות המחלוקת ביניהם לגבי יישום החלטות בית משפט קמא? כל זאת, כאשר ממעל לתביעה מרחפת התראתו של בית המשפט בתיק העיקרי, כי אם לא יהיה ניתן להתחיל בחקירה הנגדית של מלכה מחמת עיכוב הנעוץ במאשימה, יהיה מקום לשקול את ביטול כתב האישום.

 

  1. ההגנה טענה כי היקף החומר אינו כה גדול כפי שנטען, כי מדובר באלפי קבצים לכל היותר, וכי התביעה לא הוכיחה טענתה שמדובר בחומר רב. אכן, בהשלמת תגובתה, ציינה העוררת לראשונה את היקף הפריטים בטלפונים הניידים ובמחשב, אך כפי שציינתי לעיל, יש להניח כי במיפוי ראשוני של סוגי הפריטים ניתן לסלק על הסף חלק נכבד מהם. ואכן, ההגנה טענה כי מבחינתה, החומר כולל לכל היותר אלפי קבצים רלוונטיים, במספר מאגרים וספריות שאליהם התייחסה ההחלטה הראשונה, כך שמדובר בימי עבודה ספורים של עורך דין, מתמחה או חוקר. מה עוד, שביני לביני, נחשפה ההגנה כבר לכ-10,000 פריטים.

 

אני נכון לקבל אפוא טענת ההגנה כי אין מדובר בחומר רב.

 

  1. אך כיצד לסנן את החומר באופן שיקל עוד יותר על מלאכתה של ההגנה וגם ימנע פגיעה בחסיונות, בפרטיות של מלכה ושל צדדים שלישיים או בערכים מוגנים אחרים?

 

מלכה הציע כי הוא עצמו יסנן את החומר, והצעה זו הייתה מקובלת בשעתו על העוררת, שביום 20.7.2017 פנתה למשיבים בהצעה זו (נספח 3 לטיעון המשיב 6). לא אכחד כי על פניו יש לכאורה טעם לפגם בהצעה זו, בבחינת הצבת החתול לשמירה על השמנת. אלא שבמחשבה שניה, איני סבור כי מדובר בהצעה מופרכת. בסופו של דבר, החשש העיקרי הוא לפגיעה בחסיון עו"ד מלכה-לקוחותיו, ובפרטיותו של מלכה ושל צדדים שלישיים הקשורים עמו. מכאן הצעת מלכה כי הוא עצמו יגיע למשרדי התביעה, יערוך סינון בכל הקבצים הדיגיטליים ויסמן את אלה שלגישתו-שלו אין לעיין בהם מטעמי חסיון ופרטיות. ודוק: מובן כי מלכה לא יהיה הפוסק האחרון בסוגיה. לאחר מכן, העוררת תבקר את המיון הראשוני שיבוצע על ידי מלכה, תבחן אם אכן היה מקום ל"פסילת" החומר על ידי מלכה, ויתרת החומרים תועבר למשיבים.

 

נראה כי דרך זו מקובלת גם על ההגנה. בדיון ביום 4.7.2017 הפנתה ההגנה לכך שעדת המדינה ערכה בעצמה סינון ראשוני, והציעה להחיל אותו הסדר גם על מלכה "מכיוון שאלה המסננות שאנחנו קיבלנו מהטלפון של ע' אנחנו חושבים שאנחנו צריכים לקבל את אותם סינונים […]. כמו שע' יכלה לעשות את זה במשך שעתיים הם יכלו לעשות את זה עד עכשיו. כמו שהיא עשתה את זה יתכבדו ויעשו את זה. בסופו של דבר שנגיע למשהו שאנחנו לא מסכימים עליו נגיע לבית המשפט ויתן החלטה כן או לא".

 

  1. הגיעה אפוא העת לשים קץ לסאגה הבלתי נגמרת שבפנינו. המיון הראשוני של מלכה אינו אמור לארוך זמן. עוד קודם לכן, בדיון שהתקיים בפני בית המשפט הצהיר בא כוחו של מלכה כי הוא מעריך שתוך יום או יומיים יתאפשר לו להשלים את סינון החומר וגם לשיטתו "אין כל כך הרבה חומר בתיק הזה" (פרוטוקול מיום 7.8.2017 עמ' 22 שורות 21-11). לשם הזהירות, מלכה יקבל שלושה ימי עבודה לצורך מלאכת הסינון.

 

לאחר מכן, התביעה תסיים תוך שלושה ימי עבודה לבקר את מלאכתו של מלכה.

 

ההגנה תהא רשאית לחפש ולעיין ביתרת החומר במשרדי התביעה, על פי ההסדר אליו הגיעו הצדדים בעבר לגבי שעות העיון ודרך העיון, למשך חמישה ימי עבודה נוספים בלבד. בכך תמצה ההגנה את העיון, והתביעה נדרשת כמובן לשיתוף פעולה מלא. מובן כי אם למרות הסינון והמיון המוקדם ההגנה תתקל בחומרים שיש בהם משום פגיעה בחסיונות, פרטיות ואינטרסים נוגדים אחרים, עליה להחזיר החומר לידי התביעה.

 

בהינתן היקף החומר המועט, לגישת ההגנה עצמה, חזקה כי המועדים שנקצבו לעיל יספיקו לאיתור וגילוי החומר הרלוונטי הנמצא בליבת הדברים, ומה שלא יאותר בתוך פרק זמן זה, נמצא מן הסתם בשוליים ובפריפריה.

 

הצדדים רשאים להגיע להסדרים נוספים או אחרים בהסכמה ביניהם. ככל שתתגלע מחלוקת בין הצדדים לגבי פריט כזה או אחר, יפנו לבית משפט קמא להכרעה בנושא.

 

 

ניתנה היום, ‏ה' באלול התשע"ז (‏27.8.2017).

 

ש ו פ ט

עו"ד נועם קוריס – על פאבלו פיקסו, על דיוק ועל טעויות

עו"ד נועם קוריס – על פאבלו פיקסו, על דיוק ועל טעויות

במשרד עורכי הדין נועם קוריס ושות' שבבעלותי והנושא את שמי נוהלו משך השנים, בערך 200,000 עניינים משפטיים שונים, עבור לקוחות רבים.

אם מישהו מצפה מצד אחד שאכיר באופן אישי כל אחד ממאות אלפי העניינים שעברו אצלי במשרד משך השנים, או מאידך אם מישהו חושב שאפשר לנהל מערכת גדולה מהסוג הזה ולעשות הכל תמיד מושלם, אז אני אפנה אותו לסיור של פאבלו פיקאסו, שהיה אחד האומנים הגדולים במאה העשרים. 

פאבלו פיקאסו,  השאיר אחריו אלפי יצירות אומנות ותרבות שלמה לגבי קוביזם ובכלל ציור ופיסול מודרני. קראתי איפשהו, שאחד הסממנים של עבודתו האומנותית של פיקאסו, הייתה שמירת עבודות שהיו מעין טיוטה, בדרך אל היצירה המושלמת, וכך למעשה ובדיעבד, ייצר פיקאסו אלפי יצירות אומנות נפרדות, שכל אחד ראויה כשלעצמה לתואר יצירת אומנות ומנגד כל אחד מיצירותיו הינה יצירה נפרדת, שונה מרעותה.

אמנים אחרים, סירבו לחשוף את עבודותיהם לפני שהיו מושלמות, והעדיפו להשמיד את הטיוטות, שלא היו מושלמות לטעמם וההיסטוריה מדברת בעד עצמה, לפחות לגבי נוהגו של פיקאסו, שהשאיר לנו אלפי יצירות אומנות יחודיות, לא מושלמות לחלוטין לדעת האומן שייצר אותן, אך בעלת חותם מיוחד.

זה כנראה לא סוד, שבתחומים מסויימים טעויות ואגירת טיוטת עלולה להיחשב ליותר רע מאשר טוב, אבל נראה לי שכל יזם מודרני יכול לפעמים להזדהות עם פיקאסו, לגבי יוזמות או רעיונות שלא יצאו מושלמים, אבל עדיין ניתן לראות בהם כחלק מהדרך שנעשתה, עד ליצירה מושלמת.

אני כשלעצמי מוצא השראה בדרכו של פיקאסו, שכן ראיה בריאה היא ראיה, המצליחה לראות במשהו שנעשה בדרך בצורה לא מושלמת, רק חלק מהדרך אל ההצלחה אבל בשום מקרה לא כישלון.

אחד הנרטיבים הקובעים אצל כל האנשים שעשו בחייהם דברים גדולים וזכו להצלחות רבות הוא, שכל עוד ממשיכים לנסות אז לא באמת נכשלנו, וזוהי למעשה כל תורת ההצלחה כולה.

משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק במשפט מסחרי ובדיני אינטרנט מאז שנת 2004. עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן. עו"ד נועם קוריס כותב בקו עיתונותנועם קוריס כותב בישראל היום

עו”ד נועם קוריס הצטרפו אלינו בפייסבוק

עקבו אחרינו בבלוגר עו”ד נועם קוריס ושות’

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו”ד נועם קוריס –  כותב על חובות, על פלילים, ועל שכר טרחת עורכי דין

עו”ד נועם קוריס – כותב על הזהירות הנדרשת בשכר טרחה לפי הצלחה

עו"ד נועם קוריס- מהו מטרד לציבור לפי פקודת הנזיקין ?

מעשה שאינו כדין או מחדל מחובה משפטית

בית המשפט העליון בפס"ד סלע נ' מדינת ישראל אימץ את הגדרתו של חשין, לפיה מעשה שלא כדין הוא מעשה "ללא הצדק בדין". בית המשפט העליון הוסיף כי "ההצדק… יכול שהיא קיים בכל דין שהוא" איון ספק שמעשים רבים  מסכנים את החיים של הציבור, את בטיחותו וכו'. מבלי שאיש יחשוב שבעצם ביצועם מבצע אדם עוולה אזרחית. למשל, נהיגה במכונית. מאחר שמדובר במעשה רגיל, שאינו חורג מהמקובל, ואינו יוצר סיכון בלתי רגיל, אין לומר שהמעשה הוא מעשה שלא כדין. לעומת זאת, שימוש בלתי שיגרתי בכביש, המגדיל את הסיכון הכרוך  בשימוש הרגיל של הציבור בו, יכול שיהיה מעשה שאינו כדין. היסוד של "שאינו כדין" איננו יסוד נפרד של העוולה, אלא חלק מעצם הגדרת טיבו של המעשה המהווה את ההתנהגות הדרושה להולדת אחריות משפטית. אלמלא הכללת המושג "שאינו כדין" בעצם הגדרת העוולה, היה כל מעשה המסכן את הציבור נחשב, לכאורה, כמעשה של מטרד לציבור, שעה שלא הייתה למחוקק כל כוונה לראות זאת כך. המונח "שאינו כדין" הוא מונח גמיש, ובית המשפט צריך למלאו תוכן. קרצ'מר סבור, כי בית המשפט רשאי לשקול את סבירותו של המעשה  לאור נסיבותיו השונות, כולל הסכנות או המכשולים שהוא עלול לגרום. פירוש הדבר, שבמקרים רבים תיווצר הקבלה בין עוולת הרשלנות ובעין עוולת מטרד לציבור, אך אין זאת אומרת ששתי העוולות חופפות. (אמנם כל מעשה רשלני, הגורם לציבור סכנה מן הסכנות המפורטות בסעיף 42, או המעמיד לציבור מכשול להשתמש בזכויות הכלל, יהיה גם "מעשה שלא כדין", לעניין מטרד לציבור, אך לא כל "מעשה שאינו כדין" גורר אחריו גם אחריות בגין עוולת הרשלנות, שכן לא תמיד קיימת חובת זהירות של הנתבע. ולא תמיד צריך בית המשפט לשקול את סבירותו של המעשה (למשל: עבירה על החוק תיחשב "כמעשה שלא כדין" ללא צורך בשקילת סבירות המעשה).

הצורך לבסס תביעה על מחדל ממילוי חובה יתעורר רק כשלא הייתה לנתבע יד ביצירת הסכנה או המכשול, והטענה היא שהוא היה חייב לדאוג למניעתם או להסרתם.

  1. סכנה או מכשול לציבור

עיקר העוולה של מטרד לציבור הוא בפגיעה שגורם המעשה או המחדל לציבור. לכן צריך להוכיח, שהמעשה או המחדל יוצרים סכנה למספר בלתי מוגדר של אנשים, או שהמעשה או המחדל יוצרים סכנה ברשות הרבים, במקום ציבורי. סכנה לציבור אינה חייבת להיות אך בנושאים של איכות הסביבה. אדם המתחזה לרופא, ומעניק טיפולים רפואיים, שעה שאין רשיון לכך – יכול להיתבע במטרד של עוולה לציבור. אין שומעים לטענה, כי המעשה עצמו אין בו כל מטרד, אלא רק תוצאתו מהווה מטרד, למשל: אדם משקה את גינתו, והמים דולפים מגינתו למדרכה. החשיבות היא בתוצאה של המעשה.

אדם יכול לתבוע בעוולה של מטרד לציבור, רק אם נגרם לו נזק ממון, כפי שקובע סעיף 43. סעיף 2מגדיר "נזק ממון" כ"הפסד או הוצאה ממשיים הניתנים לשומה בכסף ואפשר למסור עליהם פרטים"פרופ' טדסקי סבור, כי זאת הדרך לפירוש "נזק ממון" בעוולה זאת. לעומתו, פרופ' אנגלרד סבור כי אין זה הגיוני לדרוש שכאשר קיימת סכנה לחיים, יוכל אדם לתבוע הסרת הסכנה רק כאשר ייגרם לו נזק ממון. לכן, סבור פרופ' אנגלרד, יש לפנות ל – COMMON LAW האנגלי מכוח סעיף 1, ולכן הפירוש של נזק ממון יהיה "נזק מיוחד", דהיינו נזק המיוחד לתובע ואיננו משותף, לאחרים. פרופ' קרצ'מר מגדיר נזק ממון כנזק גשמי הנובע מגרימת הסכנה או העמדת המכשול, ולא אי הנוחות הטמונה בחשיפה לסכנה או בהיתקלות במכשול. בית המשפט העליון בפס"ד בלומנשטיין נ' המועצה המקומית בת ים (העותרים ביקשו צו מניעה כנגד המשיבות, על שגידרו את חוף הרחצה, וכתוצאה מכך התמעט מספר הלקוחות של העותרים) הגדיר נזק ממון: "מקום שאדם סבל, בעטיו של המטרד, "נזק ממון", היינו נזק מיוחד לו, להבדיל מן הנזק הכללי שבפגיעה בציבור, קנה לו, מחמת נזק מיוחד זה, זכות תביעה אשר אינה קנויה בידי הציבור". בית המשפט הגדיר נזק ממון לפי הגישה של פרופ' אנגלרד, אך הגדרה זאת לא ניתנה בעקבות דיון באפשרויות ההגדרה השונות.

מהדברים המצוטטים לעיל מפס"ד בלומנשטיין עולה, כי אמנם יכול אדם לתבוע פיצוי רק אם נגרם לו נזק ממון, אך הסעדים עצמם אינם מוגבלים לפיצויים בלבד, ויכול אדם לבקש גם צווי מניעה.

ההגבלה המצויה בסעיף 43 (1) לפיה כאשר לא נגרם נזק ממון, יכול רק היועץ המשפטי לתבוע צו מניעה, היא ארכאית בתקופה שהציבור רגיש יותר ויותר לנושא של איכות הסביבה. המחוקק היה מודע לעניין זה, ולכן בחוק למניעת מפגעים סביבתיים (תביעות אזרחיות) התשנ"ב – 1992, הקנה המחוקק זכות לאגודות ולעמותות הפועלות לשיפור איכות הסביבה לבקש צווי מניעה. בלי קשר אם היה נזק לאדם פרטי, כי שנקבע בתיקון לסעיף 6 משנת  1996. התוספת לחוק קובעת רשימה של שבע עמותות, כמו המועצה לגנים לאומיים, רשות שמורות הטבע ואחרות. השר לאיכות הסביבה רשאי לשנות את התוספת, להוסיף עמותות נוספות. החוק למניעת מפגעים סביבתיים (תביעות אזרחיות) נועד לתת כלים אזרחיים לדאוג לנושא של איכות הסביבה. החוק פועל כנגד  "מפגעים סביבתיים" וסעיף 1 קובע הגדרה רחבה למדי "למפגע סביבתי". (זיהום אויר, זיהום מים, זיהום מי ים, זיהום על ידי פסולת, זיהום על ידי חומרים מסוכנים, זיהום על ידי קרינה, והכל כשהם בניגוד לחקוק, לצו, לתכנית, לרשיון עסק או לכל היתר או רשיון אחר, או שיש בהם פגיעה בבריאותו שלא אדם או גרימת סבל ממשי לאדם). מפגעים אלה מהווים עבירות פליליות, אך בשל העומד על רשויות התביעה, מאפשר החוק לאנשים שנפגעו, או לעמותות הנ"ל להגיש תביעות אזרחיות. החוק מסמיך את בית המשפט לתת צו להימנע מעשיית המפגע, להפסיק לעשותו, לתקן את המעוות, ואף לעשות דברים הדרושים כדי למנוע הישנות המפגע (סעיף 2). אכן, סעד הציווי הוא הסעד העיקרי שמעניק החוק. פיצויים יינתנו רק במקרה של "מפגע סביבתי חוזר" (סעיף 9) בכל זאת יש הסבורים כי צו לתיקון המצב כמוהו כפיצוי, ולכן פורת סבור כי בית המשפט לא יטה לתת צו לתיקון המצב, אלא כאשר מדובר במפגע סביבתי חוזר. כמובן, שהנפגע לא יוותר ללא פיצוי, שכן כאמור בסעיף 17 לחוק: "הוראות חוק זה באות להוסיף על הוראות כל חקוק אחר ולא לגרוע מהן".

בג"ץ 2124/1 ישראל ספירו נ' שר הפנים

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק

עו"ד נועם קוריס בוגר תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות' עורכי דין עוסק במשפט מסחרי מאז שנת 2004. עקבו אחרינו בבלוגר עו"ד נועם קוריס ושות', הטור של עו"ד נועם קוריס בחדשות כל הזמן , עו"ד נועם קוריס כותב ב nrg על הסרה מגוגל , עו"ד נועם קוריס כותב בישראל היוםעו"ד נועם קוריס כותב ב nrg, עו"ד נועם קוריס כותב ב nfc, עו"ד נועם קוריס כותב ב pc.co.ilעו"ד נועם קוריס בקפה דה מרקר, עו"ד נועם קוריס בפייסבוק, עו"ד נועם קוריס ביוטיובעו"ד נועם קוריס בטוויטר, עו"ד נועם קוריס בגוגל פלוס, עו"ד נועם קוריס קבוצת עורכי דין בפייסבוק, עו"ד נועם קוריס כתבה ב הארץ, לכתבה בביזפורטל, עו"ד נועם קוריס: 20 אלף ₪ לכל ישראלי

 

בג"ץ  2124/1

 

לפני: כבוד המשנה לנשיאה א' רובינשטיין
  כבוד השופט א' שהם
  כבוד השופטת ד' ברק-ארז

 

העותרים: ישראל ספירו ואח'

 

  נ  ג  ד

 

המשיבים: 1. שר הפנים
  2. מדינת ישראל
  3. משרד המשפטים – רשם המקרקעין פתח תקוה
  4. הוועדה המחוזית לתכנון ולבניה מחוז המרכז
  5. הועדה המקומית לתכנון ולבניה דרום השרון
  6. הועדה המקומית לתכנון ולבניה מצפה אפק

המבקשת להצטרף:                          המועצה המקומית כוכב יאיר

עתירה למתן צו על תנאי

בשם העותרים:                      עו"ד איל מאמו; עו"ד יגאל יוסף

בשם המשיבים 4-1:               עו"ד יונתן ציון-מוזס

בשם המשיבה 5:                    עו"ד יריב סומך

בשם המשיבה 6:                    עו"ד שרון ברטל

בשם המבקשת להצטרף:          עו"ד אלון אשר

פסק-דין


המשנה לנשיאה א' רובינשטיין:

א.             הרקע לעתירה זו תואר בתמצית בהחלטתנו בעקבות דיון מיום 22.5.16, כלהלן:

"העתירה שלפנינו עניינה בשאלה, האם חלקות 47-46 בגוש 7577 מצויות בשטח מדינת ישראל, או שמא באיו"ש. ברקע הדברים העובדה, שהחלקות רשומות במרשם המקרקעין בפתח תקוה אך גם במרשם המקרקעין באיו"ש. העותרים רכשו זכויות בחלקות ב-2009, ואלה נרשמו במרשם בישראל, וגם שולמו מסים בגין העסקה, ולשיטתם החלקות הן בשטח מדינת ישראל. לעומת זאת במרשם באיו"ש נמכרה החלקה ב-1966, בתקופה הירדנית. המדינה רואה במצב המשפטי הקיים תאונה משפטית, ולשיטתה על פי תעודה של המרכז למיפוי ישראל החלקות מצויות באיו"ש. יתכן – איננו יודעים – שהמצב שנוצר נבע משרטוט לא מדויק עד תום של קו שביתת הנשק ב-1949. כשלעצמנו סבורים אנו מעיון בתיק, כי בנוסף לאי הבהירות באשר למיקום החלקות בישראל או באיו"ש, לכאורה יש גם נסתר רב על הנגלה באשר להיסטוריה של החלקות בתוך מדינת ישראל, אך לא זה לעת הזאת הנושא שלפנינו. ברי כי המצב הקיים של "לא לבלוע ולא להקיא" אינו מתקבל על הדעת. עם זאת מוסר בא כוח המדינה, כי ישנם דיונים בדרגים בכירים במשרד המשפטים בראשות המשנה ליועץ המשפטי לממשלה (אזרחי) באשר לטיפול בכגון דא. לטעמנו, בלא שניטע מסמרות, ככל שהמדינה הגיעה, או תגיע שוב בתום הדיונים ולאחר שתשמע את העותרים, למסקנה כי אכן השטח מצוי באיו"ש, עליה להוציא תעודת שר החוץ המקובלת כקונקלוסיבית לענייני הימצאות מקרקעין בשטח המדינה. ככל שכך יוחלט, תהא פתוחה הדרך בפני העותרים – כעולה גם מפסקה 34 לתשובת המדינה – לבוא בדברים עם המדינה או לפתוח בהליכים לעניין פיצוי, אך כמובן איננו נוטעים כל מסמרות בעניין זה, הטעון בדיקה מדוקדקת של ההיסטוריה הרלבנטית, וחזון למועד".

ב.             ביום 1.2.17 הוגשה מטעם משיבי המדינה תעודת שר החוץ מיום 31.1.17, בחתימת ד"ר ט' בקר, מ"מ היועץ המשפטי למשרד החוץ, בה נאמר, "כי בהסתמך על תעודת מפ"י (המרכז למיפוי ישראל – א"ר) מיום 21.9.16, חלקות 45, 46, 47, בגוש 7577 נמצאות מחוץ לשטחה הריבוני של ישראל".

ג.              העותרים הגישו (9.4.17) תגובה להודעת המדינה וטענו, כי לא נערך דיאלוג עמם, כי התעודה נחתמה על-ידי נושא משרה – מ"מ היועץ המשפטי במשרד החוץ – ולא על-ידי השר, ומכל מקום לעותרים השגה מהותית על התוואי שקבע מפ"י, ולשיטתם אין התעודה יכולה להיות קונקלוסיבית בהליך שהמדינה צד לו.

ד.             בהחלטה מ-18.4.17 ביקשנו כי התעודה תיחתם בנסיבות העניין על-ידי שר החוץ עצמו. ביום 9.5.17 הוגשה תעודה מיום 7.5.17 בחתימת ראש הממשלה ושר החוץ, הזהה לתעודה הקודמת, אך עמה הגישו משיבי המדינה הודעה כי על פי פרקטיקה רבת שנים גם יועצים משפטיים למשרד החוץ הגישו תעודת שר החוץ על פי הנחייתו ואישורו של שר החוץ ובשמו – אם כי במקרים אחרים גם השרים עצמם חתמו. נתבקשה על-ידי המדינה הבהרה מצדנו, כי אין בהחלטתנו מ-18.4.17 לבקש חתימה אישית של השר כדי לשנות מן הפרקטיקה רבת השנים.

ה.             לאחר העיון, איננו רואים בהקשר המהותי מנוס מהליכה בתלם רב-השנים של קונקלוסיביות תעודה מטעם שר החוץ; לא ראינו תיק זה כמתאים לקעקע את תוקפה של תעודת שר החוץ ולהרהר אחריה. בכל ההערכה לעבודה הרצינית על פניה שערכו העותרים בתגובתם מיום 9.4.17, יהא זה משגה לטעמנו אם בית משפט זה ייכנס לקרביו של נושא הכרוך בגבולות המדינה על כל המשתמע, מקום שהתעודה מבוססת על גורם מקצועי, ואין טענה לשיקולים זרים. מתקשים אנו – בכל הכבוד – להלום כי יש להתיחס במקרה זה בחשדנות לתעודת שר החוץ מקום שהמדינה היא בעלת דין, וכמו היו שיקולים זרים מאחורי עמדתה. לא ראינו סיבה להניח כן כשהבסיס הוא תעודת מפ"י, גוף מקצועי שאין לנו סיבה לחשוד כי דעתו מוטה. נוסיף גם, כי שימוע בכתב כפי שנערך כאן מקיים על פי המקובל את חובת השימוע בכגון דא.

ו.              נוסיף: המדינה הגישה – כאמור – הודעה המתארת את תולדות המוסד "תעודת שר החוץ", בין השאר על פי מאמרו של ד"ר שבתאי רוזן ע"ה, היועץ המשפטי הראשון למשרד החוץ, חתן פרס ישראל ומומחה נודע לאורך שני דורות במשפט הבינלאומי ("תעודת משרד החוץ", הפרקליט, י"א 33 (תשט"ו). בדבריו שם ציין: "לעתים מתעוררת, במהלך דיון שיפוטי, מחלוקת עובדתית אשר רק הממשלה – למרות שאינה מעורבת במישרין בדיון – יכולה לקבוע בדיוק ובצורה המתקבלת על הדעת את העובדות הצריכות לפתרונה. במקרים כאלה, עלולה הטלת הבאת ראיות בצורה הרגילה על-ידי בעלי הדין, לגרום תוצאות בלתי משביעות רצון מכמה בחינות. העובדות הנידונות נוגעות כולן ליחסי החוץ של המדינה… לגבי מקרים כאלה קיים נוהג לפנות אל שר החוץ ולבקש שימציא לבית המשפט הצהרה הקובעת את העובדות הדרושות לשם בירור הוגן ותקין…" תעודת שר החוץ מהוה "ראיה ניצחת לעובדות הנזכרות בה", עם כל הקושי שבדבר לבעלי הדין (ראו עמ' 35 והפסיקה הנסקרת שם). עוד ראו בנימין רובין "תחום תחולת המשפט, שטח המדינה ומה שביניהם", משפטים כ"ה (תשנ"ח) 219, 2244, הכותב "הדרך של היזקקות לתעודת שר החוץ נועדה בישראל… לפתרון שאלות שבעובדה". תומר ברודי, בחיבורו "מעמדו של המשפט הבינלאומי במשפט המדינתי" בתוך (ר' סיבל וי' רונן עורכים) משפט בינלאומי (מה' 3, תשע"ו-2016), 65, 711, כותב

"3.3.3 תעודת שר חוץ כראיה מכרעת בשאלות עובדתיות-מדיניות

בעניינים מסוימים המאופיינים כעובדתיים-מדינתיים, הניזונים לעתים בכל זאת מהמשפט הבינלאומי (כגון הכרת המדינה בהיותה של ישות בעלת אישיות משפטית בינלאומית מדינה, או תיחום שטחה של מדינת ישראל), עשויים בתי המשפט הישראליים להסתפק ב"תעודת שר חוץ", המעידה על עמדת הרשות המבצעת בנושא הנדון. בנושא זה ישנה פסיקה עשירה בקשר לשאלת חסינות הריבון הנטענת של הרשות הפלסטינית, ובה חילוקי דעות לגבי ההבחנה בין שאלות משפטיות מדינתיות ובינלאומיות, מחד גיסא, לבין שאלות עובדתיות-מדיניות (הכפופות לכאורה לשיקולים פוליטיים), מאידך גיסא. ככלל, אימצה ישראל את הנוהג האנגלי לפיו בתי המשפט מקבלים כראיה קונקלוסיבית הצהרה של שר החוץ לגבי מיקום גבולות המדינה, הכרה במדינות זרות, היות ישראל צד לאמנה פלונית, קיום מצב מלחמה עם מדינה זרה, קיום יחסים דיפלומטיים עם מדינה זרה, והאם אדם מסוים הוא דיפלומט זר. בית המשפט העליון קבע שבהשלכה מאותו עיקרון, השאלה אם שטח מסוים מצוי בתחום שליטת צה"ל תוכרע על-ידי תעודה של מפקד כוחות צה"ל באזור."   עינינו הרואות, כי יש לייחס, על דרך הכלל, מעמד קונקלוסיבי לתעודת שר החוץ, כהכרעה עובדתית, שכן הציפיה כי בית המשפט ישים עצמו בנעלי הרשות בהקשר זה ויידרש לקביעת גבולות ושטחים היא מרחיקת לכת. כאן נותן ככלל בית המשפט, על פי אותה מסורת בריטית, את הבכורה להכרעת הרשות המבצעת בשל רגישותם של יחסי חוץ. ערים אנו לפסק הדין ע"א 2561/09 עומרי (אלנג'אר) נ' רשות הפיתוח (2011) והאסמכתאות שם (פסקאות 19-14), שתיאר בהרחבה – מפי השופטת ארבל – את הנושא (ראו גם אמנון רובינשטיין וברק מדינה,המשפט החוקתי של מדינת ישראל (מהדורה שישית 2005), ב' 792, 926 (המאוזכר שם). מפסק דין זה עולה גישה זהירה לתעודת שר החוץ, אך בודאי לא שלילת השימוש בה.

ז.              המדינה מבקשת – כאמור – כי נבהיר, שתעודת שר חוץ יכולה להיחתם גם על-ידי מי מטעמו של השר, כגון היועץ המשפטי של המשרד, ומביאה אסמכתאות ותקדימים לכך – כמו גם לאפשרות של חתימה אישית על-ידי השר. אנו ערים לכך ששבתאי רוזן המנוח הכתיר את מאמרו הנזכר "תעודת משרד החוץ". העותרים מסתמכים גם על דעתו של המלומד גבריאל הלוי (תורת דיני הראיות ג' 848 (2013)) המטה לכיוון החובה כי שר החוץ יחתום אישית. ואולם, כיון שהנושא עלה באופן אגבי ואינו נחוץ להכרעה במקרה דנא, ואף נוכח התוצאה, נסתפק בתיעוד הבקשה ואזכור העובדה שיש תקדימים לכאן ולכאן, ולא נוסיף מעבר לזאת בנסיבות ענייננו.

ח.             לא נחתום בטרם נשוב ונזכיר את דברי המדינה בתגובה המקדמית מיום 11.4.16 (פסקה 34), שאוזכרו גם בהחלטתנו מ-22.5.16, כלהלן:

"בטרם סיום נעיר, כי הגם שעמדת המשיבים היא כי דין העתירה דנן דחיה, מבלי להביע עמדה לגופו של עניין ותוך שמירת כל טענות המדינה בהקשר זה, ברי כי אין בכך כדי למנוע מן העותרים, ככל שהם סבורים שיש בידם עילה לעשות כן, כדי לפנות בהליך משפטי מתאים לשם בחינת זכאותם לפיצויים עבור נזקים שנגרמו להם לפי טענתם בשל 'תאונה משפטית' האמורה".

כמובן הליך משפטי ראשיתו הרצויה והראויה בפניה לרשות למיצוי הבירור וההליך מולה, תוך הנחת הגינות ראויה בפעולתה. מכל מקום זכויות העותרים שמורות. בנתון לאמור נמחקת העתירה. המדינה תשלם לעותרים הוצאות בסך 15,000 ₪ (כולל).

ניתן היום, ‏כ"ח באייר התשע"ז (‏24.5.2017).

המשנה לנשיאה ש ו פ ט ש ו פ ט ת

עו"ד נועם קוריס – על תגובות ותודה לגולשים

עו"ד נועם קוריס –  על תגובות ותודה לגולשים 

חוץ מהבלוג שלי באתר המשרד עו"ד נועם קוריס יצא לי לכתוב גם באתר כל הזמן מקבוצת קו עיתונות, עוד מספר מאמרים על הוצאה לפועל, חדלות פרעון, שכר טרחת עורכי דין, פלילים, פשיטות משטרה ואפילו על בנימין נתניהו ודונלד טראמפ. בעצם על דונלד טראמפ כבר כתבתי אפילו כמה פעמים…

כתבתי כאן גם כמה מאמרים על תביעות ייצוגיות, על גירושין, על סכנות בעסקאות נדל"ן ועל הפרטיות שלנו שנפגעת, לאור סמכויות הסוקרים לפי חוק הלמ"ס.

פרסתי גם לקוראים, את הכללים והמידע על הקלטות ומתי ואיך אפשר להגיש הקלטה כראיה לבית המשפט.

יצא לי לכתוב גם, על פסיקה תקדמית בענייני יבוא רכב מקביל, ועל חיוב חברת הביטוח לשלם מע"מ למבוטח, בניגוד לעמדת חברות הביטוח, ולטובת משלם המיסים.

כתבתי גם כמה מילים על מנוע החיפוש של גוגל ועל הסרה מגוגל, וגם פרסמתי שאילתה כמו שהיא, אחרי שאמרו לי שהיא יכולה לשמש ממש כמו כתבה. על הסרה מגוגל, כתבתי גם באתר החרדי הגדול בעולם, בחדרי חרדים.

בדרך כלל, המאמרים שאני כותב כאן כתובים יותר בצורה סיפורית ופחות כמאמר מקצועי, יותר סיפור כזה מעניין ופחות נתונים יבשים, ככה הסבירו לי , שזה יותר עיתונאי ופחות עורך דין.

הפעם רציתי להגיד כאן בטור שלי תודה לאחד הקוראים שלי כאן, זה כיף במיוחד שקורא של הטור שלך חושב שהמאמר שזה עתה הוא קרא הוא מאמר מעניין ששווה להמליץ עליו לעיתון המקצועי בתחום עיסוקו, וזה כיף כפול, שעורך של עיתון מקצועי מוצא לנכון לבקש ממך לפרסם את המאמר שלך גם אצלו, בעיתון המקצועי. הנה, כאן.

בכל מקרה, רציתי הפעם בעיקר להגיד תודה לגולשים ותודה לקוראים, כיף לקבל תגובות על כתבה או מאמר, אז תגיבו, כנראה שזה 'הדלק' האמיתי לכתיבה, של כל מי שכותב.

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס כותב על חוק התקשורת בnews1

עו"ד נועם קוריס –  כותב על חובות, על פלילים, ועל שכר טרחת עורכי דין

עו"ד נועם קוריס – כותב על הזהירות הנדרשת בשכר טרחה לפי הצלחה

נועם קוריס כותב בישראל היום, עו"ד נועם קוריס בקפה דה מרקר

עו"ד נועם קוריס הנו בעל תואר מאסטר במשפט מסחרי ובליטיגציה מטעם אוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות' עורכי דין עוסק במשפט מסחרי מאז שנת 2004. עקבו אחרינו בבלוגר עו"ד נועם קוריס  בפייסבוק, עו"ד נועם קוריס

 

תגיות:

 

עו"ד נועם קוריס, גולשים, תגובות

עו"ד נועם קוריס – על בעיות עם גוגל והתיישנות ברשת האינטרנט

עו"ד נועם קוריס –  על בעיות עם גוגל והתיישנות ברשת האינטרנט

עו"ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות' עורכי דין עוסק במשפט מסחרי ובדיני אינטרנט מאז שנת 2004.

י' היא דמות בתחום החינוך, מנהלת בית ספר תיכון מוכר כבר עשרות שנים ואישה שמשדרת במינונים הנכונים את הסמכותיות הנדרשת והרכות המחייבת בכדי להיות אשת חינוך כמותה, שמנהלת בית ספר תיכון ואשר אלפים רבים של תלמידי תיכון עברו תחת ניהולה.

י' הגיעה אלי להתייעצות בנוגע לסיפור ישן מלפני 15 שנים אשר עדיין רודף אותה יום-יום, שעה שעה, והיא במצוקתה לא יודעת מה לעשות. 

מסתבר שבעבר, לפני 15 שנים, נחשדה י' בנושא פלילי מסויים. היא נחשדה, נחקרה במשטרה והחשדות נגדה במלואם הופרכו כבר אז, שכן האמת הייתה שהיא לא עשתה שום דבר רע.

עוד מסתבר, שבזמנו כאשר היא נחשדה ונחקרה, סוקר העניין על ידי ynet, כאשר בכותרת הכתבה ב ynet התנוסס שמה המלא בליווי כיתוב מאוד לא מחמיא, על כך שהיא חשודה בפלילים ונחקרה במשטרה.

אין לי' שום טרוניה כמובן כנגד משטרת ישראל, שכן המשטרה אז עשתה את עבודתה, בדקה טענות ועד מהרה הגיעה למסקנה שהטענות כנגד י' הינן עורבא ופרח ואין בהן כלום.

בזמנו גם, ובזמן אמת, היה סביר לפרסם את דבר החשדות והחקירה של י', והחקירה באמת התקיימה, כך שבעצם לא היה בכתבה שום הוצאת דיבה.

Ynet כולנו יודעים, הוא אתר אינטרנט חזק במיוחד, הכי חזק בישראל נכון לכתיבת שורות אלו. גוגל שכולנו מכירים, מאוד אוהב את הפרסומים ב ynet ונותן להם גם עדיפות משמעותית בכל חיפוש שמתבצע באמצעותו.

יוצא מכך, שהיום, 15 שנים אחרי שי' נחשדה, 15 שנים אחרי שהחשדות נגד י' הופרכו, עדיין כאשר מקישים את שמה של י' בגוגל התוצאה הראשונה שגוגל מפנה אליה, היא איך לא, הכתבה ב ynet שבה מופיעה שמה של י' ועובדת החשדות נגדה.

את גוגל וגם את ynet לא מעניין שהחשדות נגד י' נגנזו כבר מזמן וגם את אף אחד לא מעניין שהדברים מפורסמים בלשון הווה ולא בלשון זכר והתוצאה החד משמעית היום היא, שכאשר ילידה של י', תלמידיה של י' בתיכון, הורי תלמידיה וכל אחד אחר שמקיש את שמה בגוגל- נחשף דבר ראשון ועיקרי לכותרת- כאילו י' חשודה- עדיין.

אז נכון שלפי החוק היבש אין חובה על ynet להסיר כתבה שהייתה "אמת לשעתה", ונכון שי' יכולה לפנות ל ynet לפי חוק איסור לשון הרע, ולדרוש שתפורסם כתבה נוספת לפיה החשדות נגנזו, אבל בפועל ברור, שהכתבה הראשונה תמיד תמשוך יותר עניין ושתמיד בגוגל תשאר התוצאה הראשונה- תוצאה כאילו י' בחקירות משטרה.

אני מניח שהבעיה של י' היא בעיה של רבים ובאירופה למשל נחקקו חוקים בדבר "הזכות להישכח" מגוגל בעוד בארץ הייתה הצעת חוק דומה, שלא התקבלה.

האינטרנט הוא מקום חדש יחסית, אבל אני מניח גם, שזה רק עניין של זמן, עד שיבינו גם בישראל, שאין שום היגיון שעל עבירות חמורות ונוראיות מסוג פשע יש התיישנות לפי חוק, כך שהמשטרה למשל מנועה מלמסור מידע על פשע שביצע עבריין מורשע אם עברו 10 שנים מאז העבירה, ואילו כאשר יש רק "כתבה" ב ynet ולא צריך אפילו לפנות לרשויות בשביל המידע- אז לעולם אין התיישנות ולעולם המידע יוצג כנגד י', בתור המידע הראשון שכל אדם ידע עליה.

אם גם לכם או למישהו בסביבתכם יש בעיה דומה, אשמח אם תפנו אלי, אולי אוכל לסייע.  

עו"ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות' עורכי דין עוסק במשפט מסחרי ובדיני אינטרנט מאז שנת 2004. עו"ד נועם קוריס הצטרפו אלינו בפייסבוק

עקבו אחרינו בבלוגר עו"ד נועם קוריס ושות'

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס –  כותב על חובות, על פלילים, ועל שכר טרחת עורכי דין

עו"ד נועם קוריס – כותב על הזהירות הנדרשת בשכר טרחה לפי הצלחה

תגיות:

עו"ד נועם קוריס
עו"ד נועם קוריס

עו"ד נועם קוריס, משטרת ישראל, הסרה מגוגל, הזכות להישכח

בש"פ 4105/17 לורי שם טוב נ' מדינת ישראל

בבית המשפט העליון

 

בש"פ 4105/17

 

לפני: כבוד השופט ע' פוגלמן

 

העוררת: לורי שם טוב

 

  נ ג ד

 

המשיבה: מדינת ישראל

 

ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופט א' הימן) במ"ת 14280-04-17 מיום 16.5.2017

 

תאריך הישיבה:                          כ"ו באייר התשע"ז        (22.5.2017)

 

בשם העוררת: עו"ד יהונתן רבינוביץ

 

בשם המשיבה: עו"ד חיים שוייצר

 

החלטה

ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופט א' הימן) מיום 16.5.2017, שבמסגרתה הוארך מעצרה של העוררת עד למתן החלטה אחרת בבקשה למעצרה עד תום ההליכים. בהחלטה זו נקבע כי הדיון הבא יתקיים מחר, 23.5.2017.

ביום 6.4.2017 הוגש כתב אישום נגד העוררת ושניים נוספים (להלן ביחד: הנאשמים). לפי עובדות כתב האישום, העוררת קשרה קשר עם כל אחד משני הנאשמים האחרים, בנפרד, לבצע עבירות פליליות נגד גורמי רווחה, גורמים ממערכת אכיפת החוק והמשפט, ונגד אחרים (להלן: עובדי ציבור). במסגרת כך ביקשו הנאשמים להטריד ולפגוע בפרטיותם של עובדי ציבור שעסקו בעניינים שנוגעים להוצאת ילדים ממשמורת הוריהם ולסכסוכים על משמורת ילדים. עוד צוין בכתב האישום, כי במסגרת פעילותם פרסמו הנאשמים פרטים מזהים של קטינים מתוך הליכים חסויים, וזאת בכדי לחבל בהליכי אימוץ של אותם קטינים. כמו כן, פרסמו הנאשמים ברשת האינטרנט תכנים מכפישים ובוטים (חלקם מיניים) ביחס לעובדי ציבור וביחס למתלוננים נוספים; וכן, פרטים אישיים של עובדי ציבור, ובהם כתובות מגורים, מספרי טלפון אישיים ופרטי חשבונות בנק. עוד עולה מכתב האישום כי העוררת הגיעה לבתי מגורים של עובדי ציבור וקראה נגדם קריאות מבזות; וכי העוררת ביצעה עבירות מרמה שונות, ובכלל זה זיוף של מסמכים רשמיים של מוסדות המדינה. נוכח כך, הואשמה העוררת בין השאר בעבירות של קשירת קשר לביצוע פשע; סחיטה באיומים; הטרדה מינית; פגיעה בפרטיות; זיוף בנסיבות מחמירות; זילות בית המשפט; העלבת עובד ציבור; עבירות מחשב; איסור פרסום; לשון הרע; והתחזות.

בד בבד עם הגשת כתב האישום, הגישה המשיבה בקשה לעצור את הנאשמים עד תום ההליכים נגדם.

ביום 6.4.2017 התקיים דיון בבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בבקשה למעצר עד תום ההליכים. במהלך הדיון בא כוחה דאז של העוררת – שייצגהּ לצורך הדיון האמור – ביקש דחיה לשם הסדרת ייצוגה בתיק, לימוד חומר הראיות וגיבוש עמדה. בית המשפט המחוזי (כב' השופט א' הימן) ציין בהחלטתו כי לנוכח האמור בכתב האישום קיים "ניצוץ ראייתי", קבע את הדיון הבא ליום 18.4.2017, והורה על המשך מעצרם של הנאשמים, ובכלל זה העוררת, עד למתן החלטה אחרת.

בדיון שהתקיים בהליך העיקרי ביום 18.4.2017 ציין בא כוחה דאז של העוררת – עו"ד אפרים דימרי – כי טרם הוסדר ייצוג בתיק העיקרי, כי הוא מייצג את העוררת לצורך דיון זה וכי היא מכירה את כתב האישום. בית המשפט המחוזי (כב' השופט ב' שגיא) הורה כי הסנגוריה הציבורית תדאג למינוי סנגורים לעוררת ולשני הנאשמים הנוספים; הורה למשיבה להשלים את הכנת רשימת חומר החקירה והכנת התיק לצילום; וקבע את סדרי הדיון בהליך העיקרי.

בדיון נוסף שהתקיים בהליך העיקרי ביום 24.4.2017 ציינה העוררת בפני בית המשפט המחוזי (כב' השופט ב' שגיא) כי היא מכירה את כתב האישום, ובצד זאת הוסיפה כי לא קראה אותו "בעיון". בתום הדיון קבע בית המשפט המחוזי בהחלטתו כי רשם לפניו את דבריהם של הנאשמים (ובכלל זה העוררת) שלפיהם הם מכירים את כתב האישום.

בדיון המשך בבקשה למעצר עד תום ההליכים שהתקיים ביום 7.5.2017, עדכנה נציגה מטעם הסנגוריה הציבורית כי הסנגוריה פועלת להסדר ייצוגם של הנאשמים בתיק. בית המשפט (כב' השופט א' הימן) הורה לסנגוריה להסדיר את הייצוג בהקדם. בנוסף, הורה בית המשפט כי המשיבה תודיע לבאי כוח הנאשמים באותה עת "אודות חומר חקירה העומד וזמין לצילום", והורה על דחיית הדיון ליום 16.5.2017.

במהלך הדיון שהתקיים ביום 16.5.2017 בבית המשפט המחוזי הבהיר בא כוחה של העוררת – עו"ד יהונתן רבינוביץ – כי הוא הסנגור שמונה לייצוגה בתיק מטעם הסנגוריה הציבורית, וטען כי העוררת עצורה במעצר לא חוקי בשל שני טעמים מרכזיים. האחד, משום שחלפו למעלה מ-30 ימים מאז הוגש כתב האישום בעניינה ביום 6.4.2017, ובית המשפט הוסיף להאריך את מעצרה של העוררת מבלי שנקבע שקיים רף ראייתי מתאים לשלב זה של המשך המעצר. נטען כי מצב עניינים זה עומד בסתירה להוראות סעיף 21 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים). לפי הטעם השני, חלפו למעלה מ-30 ימים מאז הוגש כתב האישום וטרם בוצעה הקראת כתב אישום כדין לעוררת. נטען כי אין בכך שבא כוחה של העוררת שייצגהּ בדיון שנערך ביום 18.4.2017 ציין כי העוררת "מכירה את כתב האישום" כדי לעמוד בדרישות סעיף 60 לחוק המעצרים וסעיף 143 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: חוק סדר הדין הפלילי), וכי גם מטעם זה – מעצרה של העוררת לא חוקי. נוכח שני טעמים אלה, התבקש לשחרר את העוררת ממעצר. בית המשפט המחוזי (כב' השופט א' הימן) דחה את שתי הטענות האמורות שהעלה בא כוח העוררת. נקבע כי במקרה דנן התמלא התנאי בדבר הרף הראייתי הנדרש לשם המשך הארכת מעצרם של הנאשמים. בית המשפט הבהיר כי בהחלטתו מיום 6.4.2017 בדבר קיומו של "ניצוץ ראייתי", כוונתו היתה כי ניצוץ זה אינו נובע מכתב האישום (כפי שצוין שם), כי אם מהבקשה להארכת מעצר ומ"פירוט הראיות שבה". באשר לטענה כי בחלוף 30 ימים טרם הוקרא לעוררת כתב האישום, קבע בית המשפט כי כעולה מפרוטוקול הדיון בתיק העיקרי מיום 24.4.2017 ובהתאם להחלטתו של בית המשפט מאותו היום שלפיה הנאשמים מכירים את כתב האישום – תנאי זה התמלא, ומשכך דינה גם של טענה זו להידחות.

מכאן הערר שלפניי.

בערר ובדיון שהתקיים לפניי שב בא כוחה של העוררת על שני הטעמים שלפיהם מעצרה של העוררת אינו חוקי. נטען כי בית המשפט המחוזי שגה בקבעו כי קיים "ניצוץ ראייתי" בהתבסס על הבקשה להארכת מעצר, ומבלי שהובאו לעיונו חומרי החקירה. כמו כן, נטען כי המשיבה טרם העבירה את מלוא חומרי החקירה בתיק אל בא כוח העוררת, וזאת אף שחלפו 46 ימים מאז נעצרה העוררת. כמו כן, נטען כי לא הוקרא לעוררת כתב האישום, ולכן בחלוף 30 ימים מהגשתו הפך מעצרה לא חוקי נוכח הוראות סעיף 60 לחוק המעצרים וסעיף 143 לחוק סדר הדין הפלילי. בהקשר זה נטען כי משהעוררת ציינה בפני בית משפט קמא כי לא קראה את כתב האישום בעיון, שגה בית המשפט בקבעו כי התמלאו התנאים הנדרשים בדין באשר להיכרותה של העוררת עם תוכנו של כתב האישום.

בא כוחה של המשיבה טען בדיון שהתקיים לפניי כי בפסיקתו של בית משפט זה נקבע כי בתיקים שבהם חומר הראיות רב – כמקרה דנן – אין אפשרות של ממש כי בית המשפט יוכל לעיין בכל חומר הראיות ועליו לסמוך על האמור בבקשה למעצר עד תום ההליכים ולהפנות שאלות לתביעה לגבי הראיות המרכזיות בתיק, במידת הצורך. בענייננו, בית המשפט לא מצא להפנות שאלות לתביעה שכן התרשם כי החומר הראייתי, כפי שפורט בבקשה למעצר עד תום ההליכים, עומד בנטל הנדרש לשם קיומו של "ניצוץ ראייתי". באשר להקראת כתב האישום לעוררת, נטען כי בא כוחה של העוררת שייצגהּ בדיון לפני בית משפט קמא ביום 18.4.2017 ציין בפני בית משפט קמא כי העוררת קראה את כתב האישום, ולכן התמלאו התנאים הקבועים בדין לעניין זה. עוד נטען כי כתב האישום מתפרס על 163 עמודים וכי העוררת ציינה בפני בית המשפט כי היא מכירה את כתב האישום, הגם שהוסיפה שלא קראה אותו "בעיון" – ולכן בנסיבות אלו קוימה התכלית שלפיה על נאשם להכיר את כתב האישום שבעטיו הוא שוהה במעצר.

לאחר שקראתי את הודעת הערר ושמעתי את טיעוני הצדדים, לא ראיתי לקבל את טענת העוררת שלפיה מעצרה אינו חוקי.

תחילה לטענה כי מעצרה של העוררת אינו חוקי נוכח הוראות סעיף 21 לחוק המעצרים. כידוע, לבית המשפט סמכות טבועה להאריך מעצר לתקופה שבין תחילת הדיון בבקשה למעצר עד תום ההליכים ועד למתן החלטה בה, במסגרת "מעצר ביניים". לשם הפעלת סמכות זו נדרשת קיומה של תשתית ראייתית כלשהי, שזכתה בפסיקה לכינוי "ניצוץ ראייתי", אשר הנטל להוכחתה קל מזה המוטל על התביעה בבקשה למעצר עד תום ההליכים (בש"פ 5195/13 אבו מור נ' מדינת ישראל, פסקה 5 (25.7.2013); בש"פ 127/10 פיניאן נ' מדינת ישראל(19.1.2010) (להלן: עניין פיניאן); בש"פ 1289/91 הררי נ' מדינת ישראל, פ"ד מה(2) 759 (1991)). מעצר הביניים נועד לאפשר לבית המשפט לדחות את המשך הדיון בבקשה למעצר עד תום ההליכים לאחר שהדיון בבקשה החל אך טרם הסתיים, מבלי שיתממש הסיכון הגלום באי החזקתו של הנאשם במעצר (עניין פיניאן, פסקאות 12-11). במקרה שלפניי, בא כוחה של העוררת טוען כי שגה בית המשפט המחוזי עת ביסס את קביעתו בדבר קיומו של "ניצוץ ראייתי" אך על הפירוט המצוי בבקשה למעצר עד תום ההליכים. נטען כי היה על בית המשפט לעיין בחומר הראיות על מנת לקבוע אם קיים "ניצוץ ראייתי", ומשלא עשה כן – מעצרה של העוררת אינו חוקי. אין בידי לקבל טענה זו.

בית המשפט המחוזי ציין בהחלטתו נושא הערר שלפניי כי קביעתו בדבר קיומו של "ניצוץ ראייתי" התבססה לא רק על הבקשה להארכת מעצר גופה, כי אם גם על פירוט הראיות שבה. בא כוח המשיבה עמד על כך שכתב האישום במקרה דנן כולל אישומים רבים, והיקפו של החומר הראייתי רב. חברי השופט י' עמית התייחס למקרים כגון דא בעניין פיניאן:

"לעיתים חומר הראיות עצום ורב […] ברי כי בשלב זה, בעוד בית המשפט דן בתיקי המעצרים המובאים בפניו, אין אפשרות של ממש אפילו 'לרפרף' על כל חומר הראיות, ואין לבית המשפט אלא לסמוך על האמור בבקשה למעצר עד תום ההליכים, בצירוף הבהרות מטעם התביעה לגבי הראיות המרכזיות בתיק" (שם, פסקה 15).

השופט עמית הוסיף וציין שם:

"לכך יש להוסיף, כי נוכח חזקת ההגינות בה אנו מעמידים את התביעה, חזקה עליה כי בבקשה למעצר עד תום ההליכים לא בדתה ראיות שאינן קיימות בחומר החקירה, ואם נכתב בבקשה כי חומר הראיות כולל עדות של עד מדינה, תימצא עדות כזו בחומר הראיות. רוצה לומר כי בחינת ה'ניצוץ הראייתי' לצורך מעצר ביניים, ממילא אינה חורגת בהרבה מסקירה ראשונית של הראיות שפורטו בבקשה למעצר עד תום ההליכים" (שם, פסקה 166).

במקרה דנן בית המשפט המחוזי התרשם כי פירוט הראיות שמופיע בבקשה למעצר עד תום ההליכים עומד ברף הנדרש להקמתו של "ניצוץ ראייתי", אף מבלי שמצא בנסיבות המקרה להפנות שאלות לתביעה שנוגעות לראיות שפורטו, וזו מצידה לא ראתה להוסיף הערות נוספות. עיינתי גם אני בבקשה למעצר עד תום ההליכים שהוגשה לבית משפט קמא ונתתי דעתי לראיות לכאורה שפורטו בה, והמדובר בין היתר בעדויות מתלוננים וגורמים נוספים; בכתובות IP הקשורות למחשבו האישי של בן זוגה של העוררת, אשר מהן נפתחו אתרי אינטרנט נושא כתב האישום; האזנות סתר שבוצעו לעוררת שמהן עולה קשר ישיר לניהול אתרי האינטרנט נושא כתב האישום; ממצאים פורנזיים נוספים שנמצאו במחשבה האישי של העוררת; מחקרי תקשורת ועוד. בהינתן פירוט זה איני מוצא עילה להתערבות בהחלטתו של בית משפט קמא כי קיים במקרה דנן "ניצוץ ראייתי" שנדרש לשם הפעלת הסמכות להאריך מעצר במסגרת מעצר ביניים (הגם שככלל ראוי כי התביעה תהיה ערוכה להציג את עיקרי החומר ככל שבית המשפט יראה לבקש הבהרות נוספות, כפי שעולה מהערתו של השופט עמית בעניין פיניאן בפסקה 15). נוכח דברים אלה, אין בידי לקבל את הטענה כי מעצרה של העוררת אינו חוקי בשל היעדרו של "ניצוץ ראייתי".

למען השלמת התמונה יצוין כי מהודעה שהגיש בא כוח המשיבה היום עולה כי בדיון שיתקיים מחר בבית המשפט המחוזי יובא לדיון חומר הראיות לכאורה במלואו.

עתה לטענת העוררת כי מעצרה אינו חוקי מכיוון שלא הוקרא בפניה כתב האישום וחלפו למעלה מ-30 ימים מאז הוגש. כידוע, הוראת סעיף 143 לחוק סדר הדין הפלילי – שקובעת את המתכונת שלפיה יש להקריא לנאשם את כתב האישום בתחילת המשפט או לחילופין שיודיע הסנגור כי הנאשם קרא את כתב האישום, בתנאים שנקבעו שם – נועדה להבטיח כי כתב האישום ותוכנו הובאו לידיעתהנאשם (בש"פ 5988/03 אמארה נ' מדינת ישראל, פסקה 5 (20.7.2003) (להלן: עניין אמארה)). סעיף 60 לחוק המעצרים מורה כי אין להחזיק במעצר נאשם שחלפו מעל ל-30 ימים ממועד הגשת כתב האישום וטרם החל משפטו. העוררת טוענת כי משלא הוקרא לה כתב האישום, משפטה טרם החל, ולכן מעצרה מעל ל-30 ימים אינו חוקי. דא עקא, בא כוחה הקודם של העוררת – אשר ייצגהּ בדיון שהתקיים ביום 18.4.2017 – ציין בפני בית המשפט המחוזי כי העוררת מכירה את כתב האישום. נוסף על כך, העוררת עצמה חזרה על דברים אלה בדיון בתיק העיקרי שהתקיים ביום 24.4.2017. בערר שלפניי נטען כי מכיוון שהעוררת הוסיפה וציינה באותו דיון מיום 24.4.2017 – בסמוך לדבריה כי היא מכירה את כתב האישום – כי לא עלה בידה לקרוא את כתב האישום "בעיון", אין לקבוע כי התמלאו הוראות סעיף 143 לחוק. לאחר ששמעתי את טענות הצדדים ועיינתי בחומר שבפניי, הגעתי לכלל מסקנה כי בנסיבות העניין אין מקום להורות על שחרורה המידי של העוררת ממעצר בשל פגם שנפל בהקראת כתב האישום.

תכליתו של סעיף 60 לחוק המעצרים היא להבטיח שאדם לא יהיה נתון במעצר בלא שמשפטו החל בהבאת תוכנו של כתב האישום לידיעתו ולהבנתו. בהקשר זה נפסק לא אחת כי לא כל פגם בהקראת כתב האישום יביא בהכרח לשחרורו של נאשם ממעצר לא חוקי, אלא נדרש לבחון, בין השאר, אם הוגשמה התכלית העומדת בבסיס הוראות סעיף 60 לחוק המעצרים וסעיף 143 לחוק סדר הדין הפלילי, וכי לא נגרם לנאשם עיוות דין (בש"פ 9997/07 גיאורגדזה נ' מדינת ישראל, פסקה 3 (10.12.2007); עניין אמארה, פסקה 5; בש"פ 1943/03 שילון נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(2) 869, 873 (2003)). הגשמת תכלית הוראות החוק האמורות היא אחד השיקולים המרכזיים המשפיעים על התשובה לשאלה אם ניתן לרפא את הפגם בדיעבד בעניינו של הנאשם הקונקרטי. אם נפל פגם שאינו יורד למהות העניין ואינו פוגם בזכויות המהותיות של הנאשם הרי שאין בכך כדי להוביל לשחרור הנאשם ממעצר, ועל כל מקרה להיבחן לפי נסיבותיו הפרטניות (בש"פ 7829/10 טרמצי נ' מדינת ישראל, פסקאות 13, 19 (27.10.2010) (להלן: עניין טרמצי)). במקרה דנן, נפל פגם בהקראת כתב האישום לעוררת משהדבר לא נעשה במתכונת המדויקת הקבועה בסעיף 143 לחוק סדר הדין הפלילי. עם זאת, איני סבור כי השלכות פגם זה הן שחרורה של העוררת ממעצר. סבורני כי התכלית העומדת בבסיס הוראות החוק האמורות התקיימה בנסיבות המקרה שלפניי. בא כוחה הקודם של העוררת, ובהמשך גם העוררת עצמה, ציינו בפני בית המשפט המחוזי, בשני דיונים שונים, כי העוררת מכירה את כתב האישום. כמו כן, מקובלת עלי טענת בא כוח המשיבה כי גם מדבריה של העוררת בדיון שהתקיים בבית משפט קמא ביום 24.4.2017 – שלפיהם הפרסומים שמופיעים בכתב האישום לא נמצאים ברשת האינטרנט – עולה כי היא מודעת לתוכנו של כתב האישום. בנסיבות אלו איני סבור שנפגעה זכות מהותית של העוררת היורדת לשורש ההליך, או שנגרם לה עוות דין וממילא ריפוי הפגם אפשרי בדיעבד בנסיבותיו של המקרה דנן, והנחתי היא כי כך ייעשה ללא דיחוי (והשוו עניין טרמצי, פסקה 30).

קודם לחתימת הדברים אזכיר כי עד לנקודת הזמן הנוכחית לא הועבר מלוא חומר החקירה לעוררת. העוררת תוכל להעלות טענותיה בהקשר זה, על ההשלכות שנודעות לכך לשיטתה, לפני בית המשפט המחוזי בדיון שיתקיים מחר.

נוכח כל המקובץ, ובכפוף להערותיי, דין הערר להידחות.

ניתנה היום, ‏כ"ו באייר התשע"ז (‏22.5.2017).

רע"א 689/17 דן חברה לתחבורה ציבורית בע"מ נ' עופר ניב ואח

עו"ד נועם קוריס בוגר תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות' עורכי דין עוסק במשפט מסחרי מאז שנת 2004. עקבו אחרינו בבלוגר עו"ד נועם קוריס ושות', הטור של עו"ד נועם קוריס בחדשות כל הזמן , עו"ד נועם קוריס כותב ב nrg על הסרה מגוגל , עו"ד נועם קוריס כותב בישראל היוםעו"ד נועם קוריס כותב ב nrg, עו"ד נועם קוריס כותב ב nfc, עו"ד נועם קוריס כותב ב pc.co.ilעו"ד נועם קוריס בקפה דה מרקר, עו"ד נועם קוריס בפייסבוק, עו"ד נועם קוריס ביוטיובעו"ד נועם קוריס בטוויטר, עו"ד נועם קוריס בגוגל פלוס, עו"ד נועם קוריס קבוצת עורכי דין בפייסבוק, עו"ד נועם קוריס כתבה ב הארץ, לכתבה בביזפורטל, עו"ד נועם קוריס: 20 אלף ₪ לכל ישראלי

בבית המשפט העליון

 

רע"א  689/17

 

לפני: כבוד השופט י' דנציגר

 

המבקשת: דן חברה לתחבורה ציבורית בע"מ

 

  נ  ג  ד

 

המשיבים: עופר ניב ו-23 אח'

 

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של  בית המשפט המחוזי תל אביב מיום 19.12.2016 בהפ"ב 29697-06-16 שניתן על ידי כבוד השופטת י' שבח

בשם המבקשת:                      עו"ד אהרן מיכאלי; עו"ד אבישי חלפון;

עו"ד ליטל סבר

בשם המשיבים:                     עו"ד חגי שלו

החלטה

לפנַי בקשת רשות ערעור, המופנית כלפי פסק הדין של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (השופטת י' שבח) בהפ"ב 29697-06-16 ובהפ"ב 36406-04-16 מיום 19.12.2016 (להלן:פסק הדין). בגדר פסק הדין נדחתה בקשת המבקשת לביטול פסק בוררות שניתן בין הצדדים, ופסק הבוררות אושר. בד בבד עם הגשת בקשה זו הגישה המבקשת בקשה לעיכוב ביצוע ההחלטה. כן, הוגשה בקשה להצטרף כצד להליך זה.

רקע והליכים קודמים

  1. השתלשלות העניינים הרלבנטית לבקשה דנן פורטה בשתי החלטות שניתנו בבית משפט זה [החלטה ברע"א 6868/12 מיום 28.10.2012; פסק דין ברע"א 6327/12 וברע"א 6633/12 מיום 1.9.2013], ומשכך תובא להלן אך תמצית הרקע העובדתי.

עד לשנת 2002 הייתה המבקשת (להלן: דן) מאוגדת כאגודה שיתופית בבעלות חבריה, עד אשר ערכה שינוי מבני וארגוני שבסופו שינתה את צורת התאגדותה לחברה פרטית תוך עריכת תקנון חדש (להלן: התקנון החדש). בתקנון החדש נקבע כי על אף היותה חברה פרטית תתנהל החברה כחברה ציבורית, לרבות התחייבות להקים ועדת ביקורת. אחת מהוראות התקנון החדש אף אפשרה למשיבים, שהיו חברים בעבר בדן, לפדות את מניותיהם בתמורה לסכום של 67,000 ש"ח בהתקיים תנאים מסוימים ובאישור ועדת הביקורת והדירקטוריון של דן (להלן:העסקאות). זאת, על אף שבמסגרת התקנון החדש נקבעה "תקופת חסימה" בת שבע שנים, במהלכה נאסרה העברת מניות דן לאחרים. במהלך השנים 2006-2005 פרשו המשיבים לגמלאות בפרישה מוקדמת, שהוסדרה בהסכמים בין כל אחד מהם לבין דן. במסגרת הסכמי הפרישה מכרו המשיבים לדן את מניותיהם בה על פי המחיר שנקבע בתקנון החדש.

בחלוף השנים ומשחזרה דן להיות רווחית, הגישו המשיבים ביום 15.4.2008 תובענה לבית הדין האזורי לעבודה [ע"ב 5119/08], בגדרה ביקשו להכריז על בטלות העסקאות מאחר שלא הובאו לאישור ועדת הביקורת של דן. בית הדין לעבודה העביר את ההליך בין הצדדים לבוררות, בהתאם לתקנון החדש, וההליך התנהל לפני השופטת בדימוס ברכה אופיר תום (להלן:הבוררת). בשתי החלטות – מיום 19.6.2011 ומיום 23.2.2012 – קבעה הבוררת כי משלא התקבל אישור ועדת הביקורת לעסקאות, דינן להתבטל (להלן: ההחלטה הראשונה); וכי על דן להשיב את המניות שהעבירו לה המשיבים (להלן: ההחלטה המשלימה). ביום 4.3.2012 הבוררת אף חתמה על פסיקתא הכוללת הוראה המחייבת את דן לשלם למשיבים את ערך הדיבידנדים שחולקו מאז מועד פדיון המניות ועד למועד השבתן בפועל (להלן: הפסיקתא). בית המשפט המחוזי (השופטת י' שבח) דחה את בקשת דן לביטול ההחלטה הראשונה וקיבל את בקשתה לביטול ההחלטה המשלימה ולביטול הפסיקתא [הפ"ב 37486-03-12, פסק דין מיום 7.8.2012]. בקשות רשות ערעור שהגישו הצדדים לבית משפט זה על פסק הדין [רע"א 6327/12 ורע"א 6633/12] נדחו בפסק דין מיום 1.9.2013. על רקע הדברים הללו, הוחזר הדיון לבוררת לצורך קיום דיוני הוכחות לעניין ההשבה.

  1. בהחלטת בית המשפט המחוזי (השופטת י' שבח) מיום 9.4.2014 בהפ"ב 54002-11-13 התקבלה בקשת דן להעברת הבוררת מתפקידה, ותחתיה מונה השופט בדימוס ד"ר עמירם בנימיני לבורר חליף (להלן: הבורר) על מנת לדון בשאלת הסעד הראוי. בפסק בוררות מיום 17.4.2016 (להלן: פסק הבוררות) נקבע, בין היתר, כי דן תשיב לכל אחד מן המשיבים את מניותיהם; תשלם להם את סכומי הדיבידנדים ששילמה בגין המניות שהושבו; וכי המשיבים ישיבו לדן את מלוא התמורה שקיבלו עבור המניות. כמו כן, נדחתה דרישת דן להורות על השבת תשלומי הפנסיה המוקדמת ששולמו למשיבים עד הגיעם לגיל הפרישה.
  2. ביום 15.6.2016 הגישה דן בקשה לביטול פסק הבוררות (להלן: הבקשה לביטול), בה טענה: כי הבורר פעל בחוסר סמכות ובניגוד לדין המהותי, מאחר שחרג מההנחיות שנקבעו על ידי בית המשפט המחוזי בפסק דינו, ואושרו על ידי בית משפט זה; כי תוכנו של פסק הבוררות מנוגד לתקנת הציבור; וכי בפסק הבוררות מתקיימת עילה שעל פיה ראוי לבטל פסק דין סופי – כל זאת ממספר טעמים: ראשית, חיובה של דן להשיב מניות בעין יוביל לדילול האחזקות של בעלי המניות הנוכחיים בדן (להלן: בעלי המניות), וחיובה להשיב דיבידנדים ששולמו מכוח המניות שיושבו, פוגע הן בבעלי המניות והן בבעלי מניות אשר כבר מכרו את מניותיהם, מבלי שהיו צד לבוררות. בהקשר זה, נטען כי השבה כאמור תפגע בשוויון בין בעלי המניות אשר המשיכו לעבוד בדן לבין המשיבים, שמאז מכירת מניותיהם לא עבדו בדן וקיבלו תגמולי פנסיה חודשיים. שנית, הצדדים לא הסמיכו את הבורר לדון בכריכת פרישת המשיבים עם הסכם מכירת המניות, לגביה קבע הבורר כי היא בלתי חוקית. בהקשר זה, טענה דן כי ממילא קביעה זו שגויה מאחר שמדובר בעסקה אחת ולא בשני הסכמים נפרדים, כך שלא ניתן לבטל רק אחד מהם. שלישית, הבורר לא הורה על השבה הדדית, שכן חייב את המשיבים בהשבת התמורה שקיבלו עבור המניות בלבד, ולא את כלל התגמולים החודשיים ששולמו להם. רביעית, הבורר קבע כי היה על דן לשלם למשיבים עבור המניות מחיר גבוה יותר מהמחיר הקבוע בתקנון החדש, כלומר בניגוד לאמור בו. חמישית, בפסק הבוררות נמנה משיב 16 עם המשיבים הזכאים לסעד ההשבה אף על פי שנכרת עימו הסכם פשרה פרטני שקיבל תוקף של פסק דין בבית הדין לעבודה, אשר הפך חלוט.
  3. בפסק הדין דחה בית המשפט המחוזי את הבקשה לביטול ואישר את פסק הבוררות. ביחס לטענה שעניינה אי צירופם של בעלי המניות להליך; קבע בית המשפט כי דן מנועה מהעלאת טענה זו, וזאת מן הטעם שטענה כאמור לא הועלתה על ידה בשום שלב של ההליך. בהקשר זה, קבע בית המשפט כי לא הרי טענת דן שהועלתה לפני הבורר, לפיה השבת המניות בעין עלולה לפגוע בבעלי המניות, כהרי טענת היעדר סמכות הנובעת מאי צירופם של בעלי המניות, אשר לא הועלתה לפני הבורר. בית המשפט ציין כי אף בהנחה שבעלי המניות לא ידעו על ניהול הליך הבוררות, הרי שלמצער חברי הנהלת דן, שהעידו לפני הבורר והם בעלי מניות בדן, ידעו על ההליך, אך בשום שלב לא טענו כי יש לצרפם כצד לו. בית המשפט הוסיף כי דן התנגדה בתוקף לבקשת המשיבים לתקן את כתב התביעה מטעמם על דרך של צירוף צדדים להליך הבוררות. בית המשפט דחה את הטענה בעניין אי צירוף בעלי המניות להליך גם לגופה, תוך הבחנה בין דן – חברה בעלת אישיות משפטית נפרדת – לבין בעלי מניותיה; וכן, בשים לב להוראות התקנון החדש, המסמיכות את דירקטוריון דן להעביר מניות ולהקצותן לפי שיקול דעתו. בית המשפט ציין, כי לא שוכנע כי בעלי המניות עלולים להיפגע כתוצאה מדילול אחזקותיהם, שכן המניות שתושבנה הן מניות רדומות ש"צריך רק להעיר אותן" להבדיל מהקצאת מניות חדשות לצורך השבה בעין. כן ציין בית המשפט, כי אין חשש לפגיעה בבעלי המניות כתוצאה מחיובה של דן בהשבה כספית, מאחר שלא נטען כי מצבה הכלכלי של דן אינו מן המשופרים, ומאחר שבהינתן מספרם המצומצם יחסית של המשיבים, הסיכון עבור בעלי המניות הוא זניח. עוד קבע בית המשפט כי גם הסעד של תשלום הדיבידנדים למשיבים אינו מצריך לצרף את בעלי המניות, כשם שכל סעד כספי אחר הניתן נגד חברה אינו מצריך את צירוף בעלי מניותיה להליך. בית המשפט קבע כי יתר הטענות שהעלתה דן אינן מעוררות שאלה של סמכות, בשים לב לכך שהבורר "ניהל את חלקה השני של הבוררות בדיוק לפי המתווה עליו הורה בית המשפט" בגדר ההחלטה הראשונה. אשר לטענות הנוגעות להיקף ההשבה שקבע הבורר; בית המשפט קבע כי החלטת הבורר להורות על השבת המניות בעין מצויה בגדר שיקול הדעת המסור לו, בפרט לנוכח קביעותיו לגבי נסיבות עריכת העסקאות. כן קבע בית המשפט, כי לנוכח נסיבות אלה, מסקנת הבורר בעניין כריכת פרישת המשיבים עם עסקת מכירת המניות היא מסקנה מתבקשת. בית המשפט אף דחה את טענות דן לפיהן הימנעות הבורר מחיוב המשיבים בהשבת התגמולים החודשיים ששולמו להם עד הגיעם לגיל פרישה מהווה חריגה מסמכות. כך, בין היתר, בשים לב לקביעתו העובדתית של הבורר כי גמלאים רבים אחרים של דן פרשו על פי אותה תכנית פרישה ובאותם תנאים שניתנו למשיבים, אך בלי שחויבו למכור את מניותיהם. אשר לטענת חוסר הסמכות שהעלתה דן ביחס למשיב 16; קבע בית המשפט כי לכל אורך ההליך לא טענה דן לחוסר סמכות של הבורר לדון בעניינו, אלא כי קיים מעשה בית דין לגביו. בית המשפט קבע כי מאחר שעסקינן בטענות שונות, מנועה דן מהעלאת טענת חוסר סמכות בשלב זה. כך או כך, המועד להעלאת טענה כאמור חלף זה מכבר, שכן ההחלטה הראשונה אושרה על ידי בית המשפט המחוזי ואף בקשת רשות ערעור שהוגשה בעניין זה נדחתה.

על החלטה זו נסבה בקשת רשות הערעור שלפני. כאמור, בד בבד עם בקשה זו הוגשה גם בקשה לעיכוב ביצוע, וביום 5.2.2017 אף הוגשה בקשה להצטרף להליך זה (להלן: בקשת ההצטרפות). אדון בבקשות על פי סדרן.

בקשת רשות הערעור

  1. בגדר בקשת רשות הערעור שלפני, חוזרת דן על טענותיה לפני בית המשפט המחוזי. בין היתר, טוענת היא: כי בית המשפט לא דן בטענתה לפיה קביעת הבורר ביחס למחיר שבו נרכשו מניות המשיבים על ידי דן מנוגדת לתקנון החדש, הקובע את התמורה שתשולם עבור מניות שרוכשת דן מבעל מניות; כי לא היה מקום להבחנה שעשה בית המשפט בין טענת דן להיעדר סמכות להורות על השבה בעין לבין טענותיה לפני הבורר כי אין מקום ליתן סעדים העלולים לפגוע בצדדים שלישיים שלא צורפו להליך; כי אף שלא מוקנית לבעלי המניות זכות שלא יתווספו לחברה בעלי מניות אחרים, הרי שעומדת להם זכות להישמע בעניין ולהתנגד – זכות אשר נשללה מבעלי המניות בענייננו; וכי משזכות זו נמנעה מבעלי המניות, קמה מניעה חוקית להשבה בעין של המניות למשיבים. עוד טוענת דן, כי בית המשפט לא דן לגופה בטענה לפיה אין כל אפשרות להפריד בין פרישת המשיבים לבין מכירת מניותיהם מבלי לפגוע בהגיונה הפנימי של העסקה, באופן היוצר הלכה למעשה חוזה חדש ושונה.

בקשת ההצטרפות

  1. הבקשה הוגשה מטעם 332 מבעלי המניות העותרים להצטרף כמשיבים לבקשה שלפני (להלן: המבקשים). בגדר בקשת ההצטרפות נטען, בין היתר, כי ההכרעה בבקשת רשות הערעור עשויה לפגוע באינטרסים ובזכויות כלכליים ואחרים של המבקשים ולהשפיע על הליך שהוגש מטעמם בעניין זה ביום 14.7.2016 כחודש לאחר שהגישה דן את הבקשה לביטול ומתנהל בבית המשפט המחוזי מרכז-לוד [ה"פ 31251-07-16 (להלן: המרצת הפתיחה)]. בגדר המרצת הפתיחה טוענים המבקשים כי פסק הבוררות "אינו בר יישום כלפיהם", ועותרים למתן צווים הצהרתיים שונים שימנעו מדן להשיב למשיבים מניות או כספים. בנסיבות אלה, עלול להיווצר מצב שבו ניתנת הכרעה בזכויות המבקשים בבית משפט זה, וזאת בלי שקיבלו את יומם בבית המשפט. לפיכך, כך לטענת המבקשים, מן הראוי שההכרעה בבקשת רשות הערעור תחייב גם אותם. עוד נטען כי צירופם של המבקשים להליך שלפני צפוי לתרום ליעילות הדיונית; וכי משעה שהמשיבים עצמם טענו במסגרת המרצת הפתיחה, כי פסק הדין מקים מעשה בית דין בכל הנוגע לטענות המבקשים, מושתקים הם מלהתנגד לבקשת ההצטרפות. לבסוף, נטען, כי ככל שייקבע כי אין בפסק הדין כדי לפגוע בטענות המבקשים לפיהן לא ניתן לבצעו כלפיהם, "ישקלו שנית את בקשתם להצטרף להליך כאן"
  2. בהתאם להחלטתי מיום 8.3.2017, הגישו המשיבים ודן את תגובותיהם לבקשת ההצטרפות. דן מסכימה לבקשת ההצטרפות ואילו המשיבים מתנגדים לה. לטענת דן: לכל אורך הליכי הבוררות טענה היא כי לא ניתן לתת סעדים הפוגעים בצד שלישי; כי המבקשים הם גורמים רלבנטיים להליכי הבוררות, והיה על המשיבים לעתור לצירופם; וכי מכל מקום, יש לצרפם כמשיבים להליך דנן כעת, מאחר שפסק הבוררות פוגע באינטרסים שלהם. המשיבים טענו, בין היתר: כי המבקשים ידעו על ההליכים שהתקיימו, בין היתר מאחר שדן דיווחה על כך לבעלי מניותיה. משלא ביקשו להצטרף להליכים, אין הם זכאים להצטרף כמשיבים בהליך בשלב כה מאוחר; ומשלא ביקשו להשיג על ההחלטה הראשונה ועל פסק דינו של בית משפט זה, בגדרו נקבע המתווה להכרעה בסעד האופרטיבי הנובע מבטלות ההסכמים, פשיטא שאין באפשרותם להשיג בשלב זה על יישומו של המתווה במסגרת פסק הבוררות. בנוסף, נטען כי המבקשים לא היו צד לאיזו מן העסקאות, ומשכך אין יריבות בינם לבין המשיבים. צוין, כי הבוררות בין המשיבים לבין דן התנהלה, לבקשת דן וביוזמתה, על פי התקנון החדש, בו נקבע, בין היתר, כי כל סכסוך שבין בעל מניות לבין דן בעניין מניות יתברר בבוררות. על פי הטענה, ברי כי לא ניתן לצרף את כלל בעלי מניות דן לכל סכסוך בין בעל מניות פלוני לבין דן, וגם מטעם זה אין להיעתר לבקשת ההצטרפות. עוד נטען, כי ההצהרה על בטלות העסקאות אך השיבה את המצב לקדמותו, באופן שהשווה את מצבם של המשיבים למצבם של יתר בעלי המניות, ומשכך לא נגרמה פגיעה בזכויות המשיבים כתוצאה מכך. בהקשר זה אף צוין כי במסגרת תגובת המבקשים לבקשת המשיבים לסילוק המרצת הפתיחה על הסף, טענו המבקשים כי פסק דינו של בית משפט זה ברע"א 6327/12 וברע"א 6633/12 לא פגע בזכויות בעלי המניות. לבסוף, נטען כי בקשת ההצטרפות הוגשה בשיהוי וכי הגשתה נגועה בחוסר תום לב.

דיון והכרעה

  1. דין הבקשות להידחות.

אשר לבקשת ההצטרפות; כזכור, המבקשים מבססים את בקשת ההצטרפות על ההסדר הקבוע בתקנה 425 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: התקנות), המסמיכה את בית המשפט שלערעור לצרף משיב שלא היה בעל דין בערכאה הקודמת. המבחן לצירופו של בעל דין נוסף בשלב הערעור הוא מבחן משולש, ונטל ההוכחה רובץ על המבקש להצטרף כצד להליך. ראשית, יש לבחון אם המבקש להצטרף עלול להיפגע ישירות מתוצאות ההכרעה בערעור אם לא יוחלט על הצירוף המבוקש; שנית, וככל שקיים סיכון כאמור, יש לבחון אם ראוי שתוצאות ההכרעה בערעור תכבולנה גם את המבקש להצטרף במעשה בית דין; ושלישית, ככל שהתשובה חיובית, יש לבחון האם שיקולי יעילות וסדר דיוני מצדיקים את הצירוף האמור [בש"א 3973/91 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים, פ"ד מה(5) 457, 463-461 (1991); בן-נון וחבקין, בעמודים 268-267]. יוזכר עוד, כי צירופו של בעל דין שלא היה צד להליך בערכאה הדיונית הוא חריג השמור לנסיבות המצדיקות זאת. לא שוכנעתי כי מתקיימים, בענייננו, התנאים הקבועים בתקנה 425 לתקנות. אף כי נראה שהמבקשים והמשיבים חלוקים בשאלה האם המבקשים עלולים להיפגע מתוצאת ההכרעה בבקשה שלפני, סבורני כי בשים לב לכך שהמבקשים הם בעלי מניות בדן, ולכך שהמחלוקת בין הצדדים עשויה להשפיע על קופתה של דן – הרי שניתן להניח כי הם עשויים להיפגע, ולוּ בעקיפין, מן ההכרעה בהליך זה. לעומת זאת, כלל לא ברור שההכרעה בהליך תכבול את המבקשים, להבדיל מדן, במעשה בית דין, ואף המבקשים עצמם אינם טוענים כך. אשר לתנאי השלישי, שעניינו קיומם של שיקולי יעילות וסדר דיוני; בקשת ההצטרפות הוגשה בשלב מאוחר ביותר – אך בערכאת הערעור – וזאת לאחר שההליכים בין הצדדים מתנהלים, מזה כשמונה שנים, הן בבוררות והן בערכאות השונות. יודגש, כי בפסק הדין נקבע כי גורמים שונים בדן, הנמנים עם בעלי מניותיה, ידעו על דבר קיומם של ההליכים. בגדר בקשת ההצטרפות הפנו המבקשים להמרצת הפתיחה, בגדרה טענו כי לא ידעו על קיומם של ההליכים. אמנם המבקשים נמנעו מלטעון כן בגדר בקשת ההצטרפות גופה (אשר לא נתמכה בתצהיר), אך גם לא סיפקו הסבר כלשהו למועד שבו הוגשה בקשת ההצטרפות. ודוק: כאמור, נטל ההוכחה להתקיימות המבחן המשולש מוטל על המבקשים. עוד אציין, כי המבקשים לא הוכיחו כי שיקולי יעילות דיונית מצדיקים את צירופם להליך. כך, לא הוברר אילו טענות יעלו המבקשים, אשר אין באפשרותה של דן להעלות [ראו והשוו: עע"מ 3055/13 ראש עיריית בני ברק, הרב אברהם רובינשטיין נ' חורוזובסקי, פסקאות 5-4 (27.10.2013)]. אדרבא, אף המבקשים עצמם עומדים על קיומה של חפיפה מסוימת בין הטענות בבקשת ההצטרפות לבין הטענות המועלות בגדר בקשת רשות הערעור. כך, שכן חלק הארי של טענות דן במסגרת הבקשה לביטול הושתת על אי צירופם של בעלי המניות, בהם המבקשים, להליך הבוררות. כמו כן, הסעד הסופי לו עתרו המבקשים במסגרת המרצת הפתיחה הוא, הלכה למעשה, מתן צו שימנע את ביצוע פסק הבוררות. ממילא, מטבע הדברים, משהמבקשים הם בעלי מניות בדן, קיימת בינם לבין דן זהות אינטרסים מובנית. על רקע זה, סבורני כי לא עלה בידי המבקשים להצביע על הצדקה עניינית לצירופם כמשיבים להליך. למעלה מן הדרוש אוסיף, כי אינטרס בעלי המניות, לרבות המבקשים, מיוצג כדבעי על ידי דן, וגם מטעם זה אין צורך בצירופם של המבקשים לבקשה שלפנַי [השוו: רע"א 4104/12 מטרת מיזוג חברות בע"מ נ' גולדשטיין,פסקה 8 (19.6.2012); אלון קלמנט "צירוף צדדים זרים להליך המשפטי" ספר שלמה לוין 171, 216-211, 223-221 (אשר גרוניס, אליעזר ריבלין ומיכאיל קרייני עורכים, 2013)]. בשולי הדברים יצוין, כי בשים לב לטענות המבקשים לפיהן הם בעלי דין דרושים בהליך זה, יש לתמוה על כך שבקשת ההצטרפות דנן הוגשה מטעם מקצת בעלי המניות בלבד.

דין בקשת רשות הערעור להידחות אף היא. כידוע, רשות ערעור על החלטות ופסקי דין של בית המשפט בענייני בוררות אינה ניתנת אלא במשורה, זאת במקרים המעוררים שאלה עקרונית, משפטית או ציבורית החורגת מעניינם הפרטי של הצדדים לבקשה, או במקרים בהם נדרשת התערבותו של בית משפט זה משיקולי צדק או מניעת עיוות דין [ראו: רע"א 3680/00גמליאלי נ' מגשימים כפר שיתופי להתיישבות חקלאית בע"מ, פ"ד נז(6) 605 (2003) (להלן: עניין גמליאלי); רע"א 1544/17 טל נ' קאמאו שיווק נעלים בע"מ, פסקה 6 (2.3.2017)]. בבקשה שלפני, הכתירה דן את טענותיה לגופו של פסק הבורר כחוסות תחת עילת חוסר הסמכות על פי סעיף 24(3) לחוק הבוררות. אולם, כפי שקבע בית המשפט המחוזי, אשר נדרש למחלוקת שבין הצדדים זו הפעם הרביעית, הטענות אינן נכנסות לגדר איזו מעילות הביטול הקבועות בסעיף 24 לחוק הבוררות, ומצויות, לכל היותר, במתחם הטעות. העילות לביטול פסק בוררות אינן ערעוריות באופיין, אלא נועדו לשם פיקוח על אופן ניהול הבוררות [ראו למשל: רע"א 6327/12 ניב נ' דן חברה לתחבורה ציבורית בע"מ, פסקה 20 לחוות דעתי (1.9.2013); רע"א 470/08כרמל התפלה בע"מ נ' מדינת ישראל – משרד האוצר, פסקה 46 לחוות דעתי (4.3.2010)]. כאמור, משעה שהטענות המועלות על ידי דן הן ערעוריות באופיין, אין מקום להתערב בפסק הבוררות, כפי שאף קבע בית המשפט קמא.

  1. למעלה מן הצורך, אתייחס בתמצית לטענות דן לגופן; בניגוד לטענת דן לפני, בית המשפט המחוזי היה ער לטענה לפיה המחיר שבו נרכשו המניות מהמשיבים קבוע בתקנון החדש [ראו למשל: פסקה 7 לפסק הדין], אף אם לא הייתה התייחסות פרטנית לטענה זו במסגרת פסק הדין. כך או כך, איני סבור שהדבר עולה כדי עיוות דין, מה גם שמפסק הדין עולה בבירור כי בית המשפט עיין בהוראות התקנון החדש וסמך ידיו על מסקנת הבורר ביחס להיקף ההשבה. כזכור, הכרעה זו של הבורר נסמכה, בין היתר, על שיקולי צדק, וניתנה לאחר דיוני הוכחות במסגרתם הובאו ראיות ונשמעו עדים [ראו למשל: פסקאות 135-134 לפסק הבוררות]. בנסיבות אלה, אין מקום להתערב בפסק הדין בנקודה זו.
  2. אשר לטענה שעניינה אי צירוף בעלי המניות להליך; בין היתר, דן משיגה על ההבחנה שעשה בית המשפט המחוזי בין טענתה לפני הבורר לפיה אין להורות על השבת המניות בעין בשל ההשפעה שתהא לכך על בעלי המניות לבין טענתה להיעדר סמכות בשל אי צירוף בעלי המניות להליך [פסקה 9 לפסק הדין]. לטענת דן מדובר בהבחנה מלאכותית שאינה יכולה לעמוד. מאחר שלא ראיתי להתערב במסקנת בית המשפט לפיה אין בטענה זו כדי להקים עילת ביטול לפי סעיף 24(3) לחוק הבוררות, ומאחר שממילא לא מצאתי כי יש לצרף את בעלי המניות כמשיבים בהליך – איני נדרש לדון בטענה זו. אף לגופו של עניין, איני סבור כי הבורר חרג מסמכותו בעניין זה. נראה, כי השלכות פסק הבוררות על בעלי המניות, ככל שתהיינה, הן השלכות עקיפות הנגזרות מהשלכות פסק הבוררות על דן [השוו: רע"א 3222/99 מיארה נ' אליאב, פסקה 4(ד) (26.9.1999)], ומשכך בעלי המניות אינם נדרשים כבעלי דין בהליך.
  1. אף לא מצאתי לקבל את טענת דן כי הבורר חרג מסמכותו עת קבע כי כריכת עסקת מכירת המניות עם הסכם הפרישה הייתה בלתי חוקית. כאמור, בית המשפט קבע כי אין בטענה זו כדי לגבש עילת חוסר סמכות וכי לנוכח קביעות הבורר לגבי אופן עריכת עסקת המניות – "באופן בלתי חוקי, פסול ולא-הוגן" ו"בנסיבות של חוסר תום לב, הטעיה, עושק וכפיה" – אין כל פגם במסקנה לפיה כריכה זו הייתה בלתי חוקית. איני רואה להתערב בהכרעה זו, שכן אף בהקשר זה לא מתעוררת שאלת סמכות או עילת ביטול אחרת על פי חוק הבוררות. ממילא, וכאמור לעיל, קביעות הבורר בעניין אופן עריכת העסקאות נטועות בדל"ת אמות הצדדים, ואין מקום שבית משפט זה יתערב בהן. כמו כן, לא ראיתי להתערב ביתר הטענות הנוגעות לסוגיית טיב ההשבה והיקפה, אשר מושפעת ישירות מקביעות הבורר ביחס לנסיבות העובדתיות שאפפו את העסקאות ולשיקולי צדק. כאמור לעיל, מדובר בטענות בעלות אופי ערעורי, אשר בית משפט זה לא ידון בהן.
  2. אשר לטענה לפיה חיובה של דן בתשלום דיבידנדים למשיבים בגין המניות שמכרו מנוגדת לדין; ראשית, איני רואה להתערב בהחלטת בית המשפט בעניין זה, בפרט מאחר שסעד זה הוא המשך ישיר של קביעת הבורר ביחס לטיב ולהיקף ההשבה, שהן פועל יוצא של קביעותיו לגבי הנסיבות שאפפו את העסקאות [ראו למשל: פסקאות 161-159 לפסק הבוררות]. קביעות אלה נטועות בממצאים העובדתיים שנקבעו, ואין מקום להתערב בהן. שנית, ולגופו של עניין, לנוכח ההחלטה הראשונה, המורה על בטלות העסקאות, יש לראות במניות שנמכרו כאילו נותרו בבעלות המשיבים כל העת, ומשכך, תשלום דיבידנדים למשיבים נובע ישירות מהחזקתם במניות, כפי שאף נקבע במפורש בפסק הבוררות [למשל: פסקה 166 לפסק הבוררות].
  3. אשר לטענות הנוגעות למשיב 16; כזכור, וכפי שצוין בפסק הדין, חבותה של דן ביחס לכלל המשיבים, לרבות משיב 16, נקבעה זה מכבר בגדר ההחלטה הראשונה, אשר אושרה בבית המשפט המחוזי ושבקשת רשות ערעור שהוגשה בעניינה נדחתה בבית משפט זה. על כן, ואף אם ניתן לחלוק על הנמקת הבורר בעניין זה, איני רואה לשנות מפסק הדין אף בנקודה זו.
  4. נוכח כל האמור, שלוש הבקשות נדחות, והצו הארעי שניתן בהחלטתי מיום 19.1.2017 מבוטל בזאת. דן תישא בהוצאות המשיבים בגין התגובה שהוגשה לבקשתם לעיכוב ביצוע בסכום של 5,000 ש"ח, והמבקשים להצטרף יישאו בהוצאות המשיבים בסכום כולל של 2,500 ש"ח.

ניתנה היום, ‏כ"ט באייר התשע"ז (‏25.5.2017).

    ש ו פ ט