עו"ד נועם קוריס – על מדונה ועל הסרה מגוגל

עו"ד נועם קוריס –  על מדונה ועל הסרת תוצאות מגוגל

עו"ד נועם קוריס הוא מייסד משרד נועם קוריס ושות' בשנת 2004. משרד עורכי דין נועם קוריס ושות' עוסק במשפט מסחרי מאז שנת 2004. עו"ד נועם קוריס בעל תואר מאסטר במשפט, מאוניברסיטת ברר אילן. עקבו אחרינו בבלוגר עו"ד נועם קוריס ושות'

איזה מישהי סיפרה לי, שאיזה פלוני אובססיבי הקים נגדה בלוג באינטרנט ובו הפליא כנגדה באמירות קשות, רמיזות בעייתיות, פרשנויות מגמתיות וכל מיני פרסומים, שיש מי שיאמר שיש בהם לשון הרע ויש מי שסתם יגיד שהם מבישים ומטרידים.

בכל מקרה, הסתבר שרכלנות, ירידה נמוך, שימוש חוזר בשמה של המישהי ועוד כמה דפוסים יחד עם אובססיביות, יצרו יחד מצב שבו כל מי שהקיש את השם של המישהי בגוגל, הגיע בתוצאה הראשונה לאותו בלוג באינטרנט, שתוחזק באובססיביות, על ידי אותו הפלוני.

אומנם בהתייחס לגוגל, לפי בית המשפט בישראל, בכתבה של חן מענית, גלובס: "מנוע החיפוש אינו יוצר תוכן בעצמו, והמידע מוכנס באופן אוטומטי למנוע החיפוש של גוגל ולא יכול מבחינה מעשית לעבור בדיקה מקדמית של גורם אנושי אשר יבדוק את אותו מידע".

אבל במציאות מסתבר, שרובנו מבצעים חיפושי גוגל לגבי שמותיהם של רבים מהאנשים שנקרים בדרכנו, במסגרת יחסי עבודה, יחסים אישיים וחברתיים, ויחסים רומנטיים והעדפות החיפוש שלנו בגוגל לעיתים, קובעות הרבה לגבי ההחלטות שאנחנו מקבלים.

השבוע  הבלוג הזה נגד המישהי הוסר, ואחרי שהיא חגגה ושמחה, והיא שאלה אותי מה דעתי לגבי כל האיזכורים שאותו פלוני אובססיבי פיזר נגדה באינטרנט, "איך נפתרים מהם?" היא שאלה.

השאלה שלה הזכירה לי סיפור מספר שכתבה מדונה על מיסטר פיבודי והתפוחים, היא סיפרה בפתח ספרה, שההשראה לספר באה מסיפור בן כ – 300 שנה, שסיפר לה המורה שלה לקבלה. והוא במקור חופר על ידי הבעל – שם – טוב (הבעש"ט), שהקדיש את חייו ללימוד ולעזרה לזולת.

הסיפור מספר על רב מסוים, שלאור טעות בפרשנות של ילד אחד, עיירה שלמה נשטפה בלשון הרע נגדו מבלי שניתנה לו האפשרות אפילו להתייחס וכאשר לאחר שהתבררו העובדות לאותו הילד והסתבר שאותו רב שילם מראש על תפוחים שנטל ממר פיבודי ולא גנב אותם, ביקש הילד לכפר על מעשיו ואותו הרב העלה את הילד על הר גבוה, וקרע לגזרים כרית נוצות גדולה שנטל עימו.

אין ספור הנוצות שהתפזרו ברוח החזקה מראש ההר, התפזרו בכל הכפר והמרחבים שסביבו. "גזרי הנוצות שהתפזרו לכל עבר", אמר הרב, "הן גזרי לשון הרע שפורסמו והרכילויות", עכשיו רק צריך לאסוף אותן חזרה אל תוך ציפת הכרית.

עו"ד נועם קוריס כותב בקפה themarker על הסרה מגוגל

אם גם לכם או למישהו בסביבתכם יש בעיה דומה, אשמח אם תפנו אלי, אולי אוכל לסייע.

נועם קוריס עורכי דין
עו"ד נועם קוריס

הטור של עו"ד נועם קוריס בחדשות כל הזמן עו"ד נועם קוריס כותב ב nrg על הסרה מגוגל ,  עו"ד נועם קוריס כותב בישראל היוםעו"ד נועם קוריס כותב ב nrgעו"ד נועם קוריס כותב ב nfcעו"ד נועם קוריס כותב ב pc.co.ilעו"ד נועם קוריס בקפה דה מרקר, עו"ד נועם קוריס בפייסבוקעו"ד נועם קוריס ביוטיובעו"ד נועם קוריס בטוויטרעו"ד נועם קוריס בגוגל פלוסעו"ד נועם קוריס קבוצת עורכי דין בפייסבוקעו"ד נועם קוריס כתבה ב הארץ,  לכתבה בביזפורטלעו"ד נועם קוריס: 20 אלף ₪ לכל ישראלי.

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק במשפט מסחרי ובדיני אינטרנט מאז שנת 2004.

עו”ד נועם קוריס הצטרפו אלינו בפייסבוק

עקבו אחרינו בבלוגר עו”ד נועם קוריס ושות’

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו”ד נועם קוריס –  כותב על חובות, על פלילים, ועל שכר טרחת עורכי דין

עו”ד נועם קוריס – כותב על הזהירות הנדרשת בשכר טרחה לפי הצלחה

עע"מ 2973/17 – א' קפלן את לוי בע"מ נ' החברה למשק וכלכלה של השלטון המקומי

בבית המשפט העליון  
  עע"מ  2973/17 – א'

 

לפני: כבוד השופט י' עמית

 

המבקשת: קפלן את לוי בע"מ

 

  נ  ג  ד

 

המשיבים: 1. החברה למשק וכלכלה של השלטון המקומי
  2. עיריית כפר קאסם
  3. עיריית נשר

 

בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי  בתל אביב בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים, בתיק עת"מ 31486-02-17 שניתן ביום 23.3.2017 על ידי כבוד השופט ק' ורדי, ובקשה למתן צו ביניים לתקופת הערעור

 

בשם המבקשת: עו"ד רנאטו יאראק ועו"ד מתן ספקטור
בשם המשיבה 1: עו"ד ענת גפני ועו"ד ליאת ברוך

 

החלטה

בקשה שהוכתרה כ'בקשה לעיכוב ביצוע פסק דין ולמתן צו ביניים' בגדרה מבוקש להורות למשיבה 1 (להלן: המשיבה) להימנע מלממש את החלטתה לבטל את זכיית המבקשת במכרז וכן להימנע מלקיים שימוע בעניין חילוט ערבות עד למתן פסק דין בעת"מ 31486-02-17.

המשיבה פרסמה מכרז מסגרת לאספקת שירותי ניקיון ושירותי טיאוט עבור רשויות מקומיות. בהתאם לתנאי המכרז, הרשויות רשאיות להתקשר בחוזה למתן שירותים עם הזכיינים הזוכים במכרז המסגרת, וזאת לאחר הליך התמחרות המכונה 'נוהל הצעת מחיר'. המבקשת הוכרזה כזוכה במכרז המסגרת והגישה לרשויות מספר הצעות מחיר. בשלב מסוים התעורר חשדה של המשיבה לתיאום מחירים בין המבקשת לחברת י.ב שיא משאבים בע"מ (להלן: חברת משאבים) וביום 17.1.2017 הוחלט על ביטול זכייתן במכרז ועל חילוט הערבויות שהופקדו.

כנגד החלטה זו הוגשה עתירת המבקשת לבית משפט קמא, אשר נדונה יחד עם עתירתה של חברת משאבים ונסבה על שאלת סמכותה של המשיבה לבטל זכייה במכרז בשלב נוהל הצעות מחיר. בד בבד עם הגשת העתירה הוגשה בקשה למתן צו ביניים אשר יורה למשיבה להימנע מיישום החלטתה. ביום 16.2.2017 ניתן צו ארעי המעכב את חילוט הערבות, אשר הוארך עד להכרעה בעתירה.

בפסק דינו מיום 23.3.2017 קבע בית משפט קמא כי למשיבה סמכות לבטל את הזכייה במכרז וכי החלטתה היתה סבירה וראויה. בין היתר נקבע כי תנאי המכרז המסמיכים את וועדת המכרזים של המשיבה לבטל זכייה אינם מוגבלים לשלב מכרז המסגרת בלבד, ואף עקרון תום הלב ודיני המכרזים מביאים למסקנה כי זכייתו של מי שחרג מהתחייבויותיו או פעל בחוסר תום לב תישלל בכל שלב משלבי המכרז. כן נפסק כי בנסיבות של חשד לתיאום מחירים המשיבה מוסמכת לחלט את יתרת הערבות בסך 100,000 ₪, אלא שמחמת אי עריכת שימוע בעניין זה הורה בית המשפט על החזרת הדיון לועדת המכרזים של המשיבה.

על פסק הדין הגישה המבקשת ערעור לבית משפט זה, ולצידו הבקשה דנן. המבקשת טענה, בתמצית, כי בית המשפט שגה בראותו את מכרז המסגרת ואת נוהל הצעת מחיר כמקשה אחת, ומכאן שהמשיבה חסרת סמכות לבטל זכייה בשל פגם בהצעת מחיר ולחלט את מלוא הערבות, וסיכויי הערעור להתקבל הינם גבוהים. כן נטען כי מאזן הנוחות מטה את הכף לטובת היעתרות לבקשה שכן יגרם לה נזק משמעותי מאי הגשת הצעות מחיר לרשויות, ונזק קונקרטי בשל חילוט הערבות.

המשיבה בתגובתה הצביעה על כך ששימוע בעניין הערבות נקבע ליום 10.5.2017 וטרם התקבלה החלטה בנושא. אשר להחלטה בדבר ביטול הזכייה, נטען כי היא מיושמת מזה למעלה משלושה חודשים מבלי שהמבקשת נקטה בצעדים למניעת הנזק לו היא טוענת, ולא מתקיימים התנאים לשינוי המצב הקיים. סיכויי הערעור, שיקולי מאזן הנוחות וכן הגשת הבקשה בחוסר תום לב תוך הימנעות מגילוי עובדות מהותיות, מצדיקים לשיטתה את דחיית הבקשה.

בדברי תשובה מטעמה חזרה המבקשת על טענותיה לעניין העדר סמכות המשיבה לבטל זכייתה במכרז המסגרת לאחר שזה הסתיים והפנתה להוראות מכרז מסגרת חדש שפרסמה המשיבה, אשר את צירופו לבקשה דכאן התרתי בהחלטתי מיום 24.4.2017, ואליו נוספה הוראה מפורשת בדבר הסמכות לבטל זכייה בשל תיאום או שיתוף פעולה בין זוכים בשלב נוהל הצעות מחיר. בנוסף נטען, בין היתר, כי המשיבה העלתה טענה חדשה בדבר מקור הסמכות שלא נטענה בבית משפט קמא וכי מאזן הנוחות נוטה לטובתה שכן למשיבה לא יגרם נזק ממתן הסעד המבוקש.

אומר בקצרה כי דין הבקשה להידחות. הצדדים הקדישו מלל רב לתיאור השתלשלות האירועים וסיכויי הערעור (תשובת המשיבה משתרעת על 34 עמודים בצירוף נספחים רבים), אך לטעמי לא עלה בידי המבקשת להרים את הנטל המוטל עליה, ובראש ובראשונה משיקולים של מאזן הנוחות.

במכרז לאספקת שירותים, אי מתן סעד זמני אינו יוצר מצב בלתי הפיך שלא ניתן להשיבו לקדמותו, והגם שבכך תישלל מהמבקשת האפשרות לזכות במכרז "אין זה ברור מאליו כי בכך יגרם לה נזק בלתי הפיך, משעומד לה סעד של פיצוי כספי בגין נזקיה במידה שהיא תזכה בערעור ותוכיח את קיומם של אלו" (עע"מ 2915/12 ‏ש.ו.ת. ורד בר כבישים ופיתוח בע"מ נ' רכבת ישראל בע"מ, פסקה 9 (‏31.5.2012) וכן ראו גם עע"מ 5265/04 א.י.ל סלע 1991 בע"מ נ' חברת נתיבי איילון בע"מ (24.6.2004) ועע"מ 1672/09 מודיעין אזרחי בע"מ נ' השמירה בע"מ, פסקה 8 (31.3.2009)).

הדברים נכונים ביתר שאת בענייננו, שכן הצעות המחיר שהגישה המבקשת לא הבשילו לכדי התקשרות עם מי מהרשויות, ומה שנמנע מהמבקשת הוא הגשת הצעות מחיר נוספות לתקופה קצרה, אחריה יפקע תוקף המכרז. בהקשר זה יש לציין כי ההחלטה לפסול את זכיית המבקשת התקבלה כבר ביום 17.1.2017, ובנסיבות אלה היעתרות לבקשה משמעותה שינוי המצב הקיים ומתן אפשרות למבקשת לשוב ולהתמודד למול זוכות אחרות במכרז. תוצאה זו אינה רצויה בעיניי גם מבחינת האינטרס הציבורי, נוכח החשדות לתיאום מחירים והפרת התחייבויותיה של המבקשת, אשר הביאו כנטען בתגובת המשיבה, לחקירה מטעם הרשות להגבלים עסקיים.

לא למותר לציין כי אף לכשתתקבל החלטת המשיבה בעניין חילוט הערבות, אין בטענה לנזק הקונקרטי שיגרם למבקשת כדי לשנות מהמסקנה אליה הגעתי. בהיבט זה עתירתה של המבקשת אכן עודנה מוקדמת, ושמורות לה טענותיה לעניין החילוט.

סיכומו של דבר, מאזן הנוחות אינו נוטה לעבר קבלת הבקשה. נוכח מסקנתי זו איני רואה להרחיב בעניין סיכויי הערעור, ורק אזכיר כי המבקשת לא טענה כנגד החלטת המשיבה לגופה אלא התמקדה במישור הסמכות בלבד. מבלי לקבוע מסמרות בדבר נראה שיש ממש בטענת המשיבה כי המכרז קובע את "כללי המשחק" ולהפרת כללים אלה יש נפקות גם בשלב הצעת המחיר וההתקשרות עם הרשות המקומית.

אשר על כן, הבקשה נדחית.

המבקשת תישא בשכר טרחת המשיבה בסך 3,000 ₪.

אני מורה כי הערעור שהגישה המבקשת על פסק דינו של בית משפט קמא (עע"מ 2973/17) ישמע יחד עם ערעורה של חברת משאבים (עע"מ 3192/17). בהתאם להחלטתו של השופט א' שהם מיום 7.5.2017 בגדרה נדחתה בקשת חברה משאבים הדומה בעיקרה לבקשה דכאן, המזכירות מתבקשת לקבוע את הערעור לדיון כך שישמע עד לסוף חודש ספטמבר 2017, בכפוף לאילוצי היומן.

ניתנה היום, ‏י"ג באייר התשע"ז (‏9.5.2017).

    ש ו פ ט

בש"א 9725/16 פאדי דראושה נ' עו"ד ריקי אלמוג

בבית המשפט העליון בירושלים

 

בש"א  9725/16

 

לפני: כבוד הרשמת ליאת בנמלך

 

המבקש: פאדי דראושה

 

  נ  ג  ד

 

המשיבים: 1. עו"ד ריקי אלמוג
  2. כונס הנכסים הרשמי
  3. בנק מרכנתיל דיסקונט

בקשה להארכת מועד

החלטה

המבקש עותר למתן ארכה להגשת ערעור על החלטה של בית המשפט המחוזי בנצרת מיום 4.5.2016, בה הוכרז כפושט רגל וניתן לו צו הפטר מותנה. המבקש מעוניין להשיג על התנאי שנקבע למתן צו ההפטר – תשלום סך של 200,000 ש"ח בתוך שישה חודשים.

המשיבה 1 אינה מתנגדת למתן הארכה, כונס הנכסים הרשמי הותיר אותה לשיקול דעת בית המשפט, ואילו המשיב 3 מתנגד לה.

הבקשה הוגשה למעלה משבעה חודשים לאחר מועד מתן ההחלטה, דהיינו מדובר באיחור ניכר ביותר. עיינתי וחזרתי ועיינתי בבקשה ובהשלמה לבקשה שהגיש המבקש ולא מצאתי בהן טעם כלשהו, לא כל שכן "טעם מיוחד", המצדיק איחור ניכר זה. מן התיאור שבבקשה ובהשלמה (אותה אגב הגיש המבקש סמוך למועד הגשת תגובות המשיבים מבלי שנתבקשה רשות לכך, אך בנסיבות העניין עיינתי בה כאמור לגופה) עולה כי המבקש, אשר היה מיוצג בעת מתן ההחלטה ולאחר מכן, בחר לנקוט בנתיב דיוני של בקשות לעיון חוזר על ההחלטה חלף הגשת ערעור במועד הקבוע בדין. שתי הבקשות לעיון חוזר הוגשו בידי בא-כוחו הנוכחי, אשר נטל עליו את הייצוג ביום 20.9.2016. בקשה ראשונה לעיון חוזר (אותה הכתיר כ"בקשה דחופה לשינוי תוכנית פירעון") הוגשה ביום 16.10.2016, ובהחלטה מיום 25.10.2016 נקבע "המבקש חולק על קביעות עובדתיות שנקבעו בפסק הדין מיום 4.5.16 … המדובר, אפוא, בטענות ערעוריות שהמקום להעלותן אינו בבקשה מסוג זה". אולם גם לאחר החלטה זו לא הגיש המבקש בקשה להארכת מועד להגשת הליך ערעורי בבית משפט זה, וביום 10.11.2016 שב והגיש בקשה נוספת לעיון חוזר בבית המשפט קמא. בקשתו זו נדחתה בהחלטה מיום 13.11.2016 בה קבע בית המשפט כי "לא הובא טעם המצדיק עיון חוזר בהחלטתי מיום 25.1.16 …".

רק ביום 14.12.2016 הוגשה בקשת ארכה בבית משפט זה (בקשה אליה צירף המבקש כמשיבה את המשיבה 1 בלבד, ורק בעקבות החלטתי צורפו כונס הנכסים הרשמי והמשיב 3-הנושה, אשר הוא בעל הדין המרכזי הרלבנטי). לגישת המבקש טרם פנייתו לבית משפט זה ניסה הוא "למצות את ההליכים" בבית המשפט המחוזי, ורק ההחלטה מיום 13.11.2016 "היתה ההחלטה שהביא [כך במקור] את המערער לידי הבנה כי עליו להגיש ערעורו לערכאת הערעור שכן בית המשפט אינו עושה שימוש בסמכותו עפ"י סעיף 181 לפקודה" [פקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], תש"ם-1980 (להלן: פקודת פשיטת הרגל)]. עוד ציין המבקש כי את בקשת הארכה הגיש הוא למעשה "מטעמי זהירות".

מהשתלשלות הדברים המתוארת לעיל עולה כי המבקש השלים תחילה עם ההחלטה אשר ניתנה בעניינו ורק כחמישה חודשים לאחר שניתנה, ולטענתו לאחר שהסתבר לו כי אין באפשרותו לעמוד בתשלום שנקבע בהחלטה כתנאי למתן ההפטר, הגיש בקשה ראשונה לעיון חוזר בהחלטה (וזאת לאחר שהחליף ייצוגו). ואולם, הסתמכותו של המשיב 3-הנושה על סופיות ההחלטה התגבשה זמן רב קודם לכן. בנוסף, גם כאשר המבקש החליט לפעול בנסיון לשנות את ההחלטה באמצעות בא-כוח חדש – ולא למותר להזכיר כי ככלל חלופי ייצוג אינם מצדיקים, כשלעצמם, מתן ארכה – בחר הוא לפסוע בנתיב של הגשת בקשה לעיון חוזר. עוד אוסיף כי יש לתמוה על כך שלאחר שבקשתו הראשונה של המבקש לעיון חוזר נדחתה תוך שצוין מפורשות כי מדובר בטענות ערעוריות, שב ופנה הוא לבית המשפט המחוזי בבקשה נוספת לעיון חוזר ולא פנה להגשת הליך ערעורי – בין אם בקשה למתן ארכה להגשת ערעור על ההחלטה מיום 4.5.2016, ובין אם בקשת רשות ערעור על ההחלטה הדוחה את בקשתו לעיון חוזר.

אדגיש בהקשר זה כי בניגוד לסברת המבקש הגשת בקשה לעיון חוזר מכוח סעיף 181 לפקודת פשיטת הרגל אינה מקנה לו זכות אוטומטית להשיג באיחור על ההחלטה המקורית, ובפסיקה הובהר בעניין זה כי:

"גם אם בעל-דין סבור שנסיבות המקרה מצדיקות פנייה בהליך לפי סעיף 181 לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], התש"ם-1980, הרי שאין הוא רשאי לראות בכך משום תחליף לערעור על ההחלטה המקורית, או משום בסיס לדחייה אוטומטית בהגשת ערעור על ההחלטה המקורית. ככל שבעל-הדין חפץ לשמור על אפשרות הערעור על ההחלטה המקורית, הוא מצופה להגיש מבעוד מועד בקשה להארכת מועד, זאת עד למתן ההחלטה בבקשה לעיון חוזר. ככל שהוא בוחר שלא לעשות כן, הוא נוטל על עצמו את הסיכון שבקשתו לעיון חוזר תדחה, והוא ייאלץ להסתפק באפשרות להגיש בקשת רשות ערעור על ההחלטה בבקשה לעיון חוזר…" (ע"א 7203/13 מרדכי נ' עו"ד קרן אוגינץ (7.1.2014)).

בנסיבות אלו כולן סבורני כי הצדק עם המשיב 3, המתנגד כאמור לבקשה, הטוען כי המבקש לא הוכיח "טעמים מיוחדים" המצדיקים להתיר את הגשת הערעור לאחר שחלף פרק זמן ניכר ביותר למן המועד האחרון להגשתו. עוד אעיר כי גם המשיב 2, אשר הותיר את הבקשה לשיקול דעת בית המשפט, ציין בתגובתו כי "הנימוקים המועלים בבקשתו של המבקש אינם כאלה שהוכרו בפסיקה כמהווים 'טעם מיוחד'". בהינתן האמור ונוכח התנגדות המשיב 3 לקבלת הבקשה, הרי שבהתאם להוראות הדין והפסיקה דין הבקשה להדחות.

מטעמים אלו הבקשה נדחית. לפנים משורת הדין לא ייעשה צו להוצאות.

ניתנה היום, ט"ו באייר התשע"ז (‏11.5.2017).

 

    ליאת בנמלך
    ר ש מ ת

בש"א 3145/17 פלוני נ' פלונית

בבית המשפט העליון

 

בש"א  3145/17

 

לפני: כבוד השופט ס' ג'ובראן

 

המערער: פלוני

 

  נ  ג  ד

 

המשיבים: 1. פלונית
  2. מינהל מקרקעי ישראל
  3. לשכת רשם המקרקעין נתניה
  4. פלונית
  5. פלוני
  6. פלונית
  7. פלוני

 

ערעור על החלטתו של רשם בית המשפט העליון ג' לובינסקי-זיו מיום 22.2.2017 בבש"א 1658/17

 

פסק-דין

לפניי ערעור על החלטת הרשם ג' לובינסקי-זיו בבש"א 1658/17-א' מיום 22.2.2017, במסגרתה נדחתה בקשה להארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בעמ"ש 6374-01-14 מיום 15.9.20166.

המערער ערער לבית המשפט המחוזי על פסק דינו של בית משפט לענייני משפחה, במסגרתו נדחתה תביעתו בנוגע לבעלות על דירה. בית המשפט המחוזי עמד על קביעותיו של בית המשפט לענייני משפחה, אימץ את קביעותיו העובדתיות ואת מסקנתו המשפטית, קבע כי אין מקום להתערב בפסק הדין, ודחה את הערעור לפי תקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984.

ביום 10.10.2016 הגיש המערער לבית המשפט המחוזי מסמך המפנה לשגיאות אשר נפלו לשיטתו בפסק הדין של בית המשפט המחוזי. בית המשפט המחוזי נתן החלטה בפתקית על גבי המסמך ובה צוין "קראתי". ביום 8.1.2017 הגיש המערער בקשה נוספת לבית המשפט המחוזי, בה ציין כי הוא ממתין להחלטת בית המשפט בנוגע למסמך הקודם שלו. בהחלטתו מאותו היום הבהיר בית המשפט כי אם המערער מעוניין להשיג על קביעות בית המשפט המחוזי עליו לעשות זאת על ידי הגשת בקשת רשות ערעור כדין. החלטה זו הומצאה למערער ביום 6.2.2017 והבקשה להארכת המועד מושא ערעור זה הוגשה ביום 20.2.2017.

בהחלטתו מיום 22.2.2017 הרשם פירט, כי הבקשה הוגשה באיחור ניכר של מעל 5 חודשים לאחר מתן פסק הדין מה שמהווה טעם לפגם, וכי לא מצא שבנימוקיו של המערער יש כדי לרפא פגם זה. עוד קבע הרשם, כי סיכוייה הלכאוריים של בקשת רשות הערעור אינם גבוהים. משכך, הרשם דחה את הבקשה. מכאן הערעור שלפניי.

בערעורו על החלטת הרשם, המערער גורס כי היות שהוא אינו משפטן, חשב שנוכח החלטת בית המשפט המחוזי מיום 10.10.2016 היה עליו להמתין להחלטה נוספת של בית משפט המחוזי. לאחר שהובהר לו בהחלטה מיום 8.1.2017 כי עליו להגיש בקשה לבית משפט זה, עשה זאת בתוך פחות מ-30 ימים מיום שהומצאה לו ההחלטה.

דין הבקשה להידחות. כידוע, לרשם שיקול דעת רחב וערכאת הערעור לא בנקל תתערב בהחלטותיו (בש"א 3565/17 מזרחי נ' פקידת שומה פ"ת – רשות המסים‏ (3.5.2017); בש"פ 3464/17דראגרה נ' מדינת ישראל, פסקה 5 (26.4.2017); בש"א 1804/17 פלוני נ' רשת קלאב הוטל ניהול (1996) בע"מ, פסקה 4 (4.4.2017)). בהחלטתו, הרשם התייחס למכלול טענותיו של המערער ובפרט לטענותיו בדבר אי ידיעת הדין ולסיכויי הערעור. לא מצאתי כי נפל כל פגם בקביעותיו של הרשם או בהחלטתו. זאת ועוד, בחנתי את פסק דינו של בית משפט השלום וכן את פסק דינו של בית המשפט המחוזי אשר אימץ את קביעות בית משפט השלום בעניינו של המערער. מצאתי כי פסיקות אלה מנומקות כדבעי, וכי על פניו אין יסוד להתערב בממצאים העובדתיים או בהכרעות המשפטיות שנקבעו בהן (וראו: רע"א 1690/17 חממי נ' גוזי, פסקה 4 (3.4.2017); רע"א 9853/16 עזרא נ' בנק מרכנתיל דיסקונט בע"מ (22.1.2017)); רע"א 9148/16 זלניק נ' בן שמעון, פסקה 3 (3.1.2017)). משכך, איני סבור כי שגה הרשם בקבעו כי סיכוייה הלכאוריים של בקשת רשות הערעור אינם גבוהים. על כן, דין הערעור להידחות

סוף דבר, הערעור נדחה.

ניתן היום, ט"ו באייר התשע"ז (11.5.2017).

    ש ו פ ט

עו"ד נועם קוריס: על איזה פרטיות אתם מדברים ?

עו"ד נועם קוריס: על איזה פרטיות אתם מדברים ?

מספרים לנו שאנחנו חיים במדינה דמוקרטית וחופשית ושאצלנו הפרטיות היא סוג של ערך עליון, מפחידים אותנו על משטרים אפלים שמחטטים בחיי האזרחים אבל לא כולנו יודעים את האמת ואת העובדה שבישראל של 2017 המדינה עדיין יכולה להיכנס אלינו הבייתה ולחקור אותנו (לעצור אותנו אם נסרב) והכל רק כי אלינו במדגם.

עו"ד נועם קוריס בוגר תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות' עורכי דין עוסק במשפט מסחרי מאז שנת 2004. עקבו אחרינו בבלוגר עו"ד נועם קוריס ושות', הטור של עו"ד נועם קוריס בחדשות כל הזמן , עו"ד נועם קוריס כותב ב nrg על הסרה מגוגל , עו"ד נועם קוריס כותב בישראל היוםעו"ד נועם קוריס כותב ב nrg, עו"ד נועם קוריס כותב ב nfcעו"ד נועם קוריס כותב ב pc.co.il עו"ד נועם קוריס בקפה דה מרקר, עו"ד נועם קוריס בפייסבוקעו"ד נועם קוריס ביוטיובעו"ד נועם קוריס בטוויטרעו"ד נועם קוריס בגוגל פלוסעו"ד נועם קוריס קבוצת עורכי דין בפייסבוקעו"ד נועם קוריס כתבה ב הארץ

לפני כשבוע פנתה אלי ד', אם חד הורית שעלתה בעבר מבריה"מ והיום גרה בתל אביב ומתקיימת בקושי בתוך טרדות היומיום, פרנסה, ילד, עבודה, אוברדרפט והחדשות, כמו שכולנו מכירים.

היא סיפרה לי שפנה אליה איש אחד שהציג את עצמו כסוקר מטעם הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה והודיע לה שהיא עלתה במדגם ושהוא בדרך אליה הבייתה. לא עזר לה שהיא אמרה לו שהיא עובדת עד שמונה בערב כל יום ואחר כך עוד צריכה להכין שיעורים עם הקטן. הוא אמר לה שהיא חייבת ושאם לא תסכים אז יעצרו אותה.

כל הסיפור מאוד הטריד אותה, אין לה זמן ורצון להיחשף בפני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה והיא בכלל חשבה שדברים כאלו יש רק ברוסיה ובישראל מכבדים יותר את הפרטיות של האזרחים. בכל מקרה, לפני שהיא באה להתייעץ איתי היא התייעצה עם עוד איזה חבר שהוא עורך דין שאמר לה שזה נשמע שטויות ושאי אפשר לכפות בישראל על אדם לשתף פעולה עם חדירה לביתו ודרישה ממנו למלא שאלונים אישיים- על לא עוול בכפו.

אז בדקתי, ואני חייב לומר שממש הופתעתי, הסוקר המוזר צדק, לפחות לפי הוראות פקודות הסטטיסטיקה מ-1972 יש סמכות לעצור כל אדם שעלה בגורל ונבחר כמו עוד 25,000 איש בשנה, לשמש למדגם.

אז סיפרתי לכם שד' היא אישה מאוד עסוקה שהופתעה מכך שהסוקר הסכים לבוא לבייתה גם בעשר בלילה, כי רק אז היא מתפנה. ד' גם הייתה חייבת להבין כמה אותו סוקר מקבל בגין כל ביקור חודרני בביתה, שאחרת היא לא הצליחה להבין את הנחישות שלו לעבור את כל הקשיים עד למפתן ביתה.

הטריד גם את ד', למה לכל הרוחות הם רוצים שהיא תסמן בטופס עם עיפרון ? זה נראה לה חשוד ולי זה נראה שהם רוצים סריקת תשובות אוטומטית.

בביקור הראשון של אותו סוקר אצל ד' היא הבינה שבכלל לא מדובר בהטרדה חד פעמית, הסוקר הסביר לה שעכשיו למשך 15 ימים היא צריכה למלא בטופס (בעפרון) כל סכום שהוציאה וכל הוצאה כספית שקרתה. יותר גרוע מהגרוש שלה, לפי הרגשתה…

אז אין מה לעשות, אנחנו לא ברוסיה הקומוניסטית וגם לא בצפון קוריאה והנה אנחנו בישראל 2017 ושלא יעבדו עלינו שהמדינה שלנו כאן נותנת כבוד לפרטיות.   

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס – כותב על הסרה מגוגל והתיישנות ברשת

עו"ד נועם קוריס –  כותב על חובות, על פלילים, ועל שכר טרחת עורכי דין

עו"ד נועם קוריס – כותב על הזהירות הנדרשת בשכר טרחה לפי הצלחה

 

 

רע"א 4334/17 פלוני נ' מנורה

בבית המשפט העליון  
  רע"א  4334/17

 

לפני: כבוד השופט י' עמית

 

המבקש: פלוני

 

  נ  ג  ד

 

המשיבה: מנורה חברה לביטוח בע"מ

 

בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי מרכז מיום 04.05.2017 בתיק רעא 030926-04-17

 

בשם המבקש: עו"ד נתנאל בירן

 

החלטה

בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (כב' השופט צ' ויצמן), בה נדחתה בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט השלום ברמלה (כב' השופטת ש' צנציפר-הלפמן), שדחתה בקשת המבקש להביא ראיות לסתור לפי סעיף 6ב לחוק פיצויים לנפגע תאונות דרכים, תשל"ה-1975.

אקדים ואומר כי אין זו הפעם הראשונה בה מגיש המבקש בקשה מעין זו בנוגע לתאונה המדוברת, וזה לא מכבר נזדמן לי לדון בבקשה דומה ולדחותה (החלטתי ברע"א 1254/17 מיום 13.2.2017). וזו, בתמצית, השתלשלות ההליכים:

ביום 8.1.2014 נפגע המבקש בתאונת דרכים שהוכרה כתאונת עבודה. ועדה רפואית של המל"ל קבעה כי נותרה לו נכות צמיתה בשיעור של 5% בשל בלטי דיסק בעמוד השדרה המותני. בהמשך הגיש המבקש לבית משפט השלום בקשה להגיש ראיות לסתור את קביעת הוועדה הרפואית, בה נטען כי חלה החמרה במצבו הרפואי בדמות פגיעה בעמוד השדרה הצווארי. בקשה זו נדחתה (החלטה מיום 28.11.2016), בין היתר משום שלא הובאה ולו ראשית ראיה לכך שמדובר בפגיעה שמקורה בתאונה, שכן התיעוד הרפואי שצורף לכתב התביעה נסב כולו על פגיעה בעמוד השדרה המותני; ומשום שתלונת המבקש בנוגע לעמוד השדרה הצווארי הועלתה רק בחלוף חודשים לאחר התאונה. בקשת רשות ערעור על החלטה זו נדחתה על ידי בית המשפט המחוזי, שלא מצא עילה להתערב בהחלטה (החלטה מיום 8.1.2017). בקשת רשות ערעור שהוגשה לבית משפט זה נדחתה כאמור על-ידי ביום 13.2.2017.

המבקש לא אמר נואש, וביום 23.3.2017 שב והגיש לבית משפט השלום בקשה להביא ראיות לסתור. זו הפעם, צירף המבקש לבקשתו מסמך רפואי שנערך על ידי רופא תעסוקתי ביום 20.3.2017, המאשר לכאורה את טענתו כי מצבו החמיר בעקבות התאונה וכי הוא סובל בשל כך מכאבי צוואר וראש. בית משפט השלום שב ודחה את הבקשה (החלטה מיום 12.4.2017), בקבעו כי עצם העובדה שהמבקש פנה לרופא תעסוקתי לאחר מתן ההחלטות בעניינו, אין בה כדי לשנות מן הנימוקים שעמדו בבסיס ההחלטות הקודמות.

בקשת רשות ערעור שהוגשה לבית המשפט המחוזי נדחתה אף היא (החלטה מיום 4.5.2017). בית המשפט המחוזי ציין כי לכאורה יש ממש בטענת המבקש, לנוכח הוראת תקנה 36 לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז-1956, ולפיה רשאי מבוטח להגיש לוועדה הרפואית בקשה לדיון מחדש בנכותו, ככל שחלפו ששה חודשים מאז נקבעה נכותו וככל שרופא מוסמך אישר בכתב כי אותה פגיעה לגביה נקבעה הנכות אכן הוחמרה. חרף זאת, בית המשפט דחה את הבקשה מן הטעמים הבאים: התנהלותו של המבקש, שבחר לפנות לכלל הערכאות השיפוטיות, אף שהובהר לו פעם אחר פעם כי התיעוד הרפואי שצורף על ידו אינו מגלה קשר סיבתי בין ההחמרה הנטענת לאירוע התאונה; ופנייתו של המבקש לרופא התעסוקתי רק לאחר שנכזבה תוחלתו והכרעותיהם של בתי המשפט לא היו לרוחו. עוד נקבע כי מכתבו הסתמי של הרופא התעסוקתי, המסתמך על אותם מסמכים שעמדו בפני הערכאות השיפוטיות, אין בו כדי לאיין את מסקנותיהם של האחרונות, הגם שהוא פותח את הדלת בפני המבקש לפנות לוועדה הרפואית ולבקש בדיקה חוזרת. המבקש חויב בהוצאות בסך 2,500 ₪.

מכאן הבקשה שלפניי, בה טוען המבקש, בין היתר, כי מכתבו של הרופא התעסוקתי בא לעולם רק לאחר שננעלו דלתותיהם של בתי המשפט; כי אילו פנה לרופא התעסוקתי עובר להגשת בקשתו הראשונה להבאת ראיות לסתור, אזי היה הדבר עולה כדי חוסר ניקיון כפיים מצדו; וכי העובדה ששערי הביטוח הלאומי עדיין פתוחים בפניו לצורך בירור טענתו להחמרת מצבו, אין בה כדי לייתר את בקשתו, משום שזכותו לבחור היכן תתברר טענתו ואין לחייבו לפנות לביטוח הלאומי לשם כך.

דין הבקשה להידחות, וכל הנימוקים שעמדו בבסיס החלטתי מיום 13.2.2017 עומדים בתוקפם. אמנה אותם באופן טלגראפי: אין מדובר בבקשה המצדיקה מתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי", באשר אין היא מעוררת כל שאלה בעלת חשיבות ציבורית או כזו החורגת מעניינם של הצדדים; קביעתם של בית משפט השלום ובית המשפט המחוזי ולפיה מכתבו של הרופא התעסוקתי אינה מאיינת את הנימוקים שעמדו בבסיס ההחלטה – מהווה יישום קונקרטי של הדין על נסיבותיו של המקרה דנן; לא חל שינוי משמעותי במצבו של הניזוק לאחר שנקבעה נכותו על ידי המל"ל, ועל פני הדברים אין זה המקרה שלפנינו; וככלל, אין זו דרכה של ערכאת ערעור להתערב בהחלטות בעניין הבאת ראיות לסתור אלא לעתים רחוקות ויוצאות דופן  (הקורא מוזמן לעיין באסמכתאות המובאות בהחלטתי הקודמת בפס' 4).

בקשתו של המבקש אינה מצדיקה אפוא מתן רשות ערעור, ועל כן דינה להידחות. לפנים משורת הדין, ומשלא נתבקשה תגובה, אין צו להוצאות לטובת אוצר המדינה.

ניתנה היום, ‏י"ד בסיון התשע"ז (‏8.6.2017).

    ש ו פ ט

עו"ד נועם קוריס – על האזנות סתר, קלטות ובתי משפט

עו"ד נועם קוריס –  על האזנות סתר, קלטות ובתי משפט

עו"ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות' עורכי דין עוסק במשפט מסחרי מאז שנת 2004. עקבו אחרינו בבלוגר עו"ד נועם קוריס ושות', עו"ד נועם קוריס הצטרפו אלינו בפייסבוק

בעידן בו אנחנו נמצאים, כל אחד מחזיק בידיו לפחות סמארטפון אחד, כך שלכל אחד מאיתנו יש מכשיר הקלטה צמוד. הקלטה של שיחת טלפון שביצענו או הקלטה של בן שיחנו בשיחה בארבע עיניים, יכולה מהר מאוד להגיע אל בית המשפט כראיה, גם אם אנחנו לא רוצים.

חוק האזנות סתר מחייב שלפחות אחד מהנוכחים בשיחה ידע על קיום ההקלטה ולפעמים, לצערך, זה לא תהיה אתה.

מה בכל זאת צריך בכדי להגיש הקלטה כראיה לבית המשפט ? "פסיקת בתי המשפט הכלליים קובעת כי ניתן להגיש הקלטה כראיה כפוף לשלושה תנאים: תנאי טכני – הבוחן את מהימנות ואמינות סרט ההקלטה; תנאי מהותי – המוודא את קבילות תוכנה של ההקלטה; ותנאי פורמאלי – הבודק אם ההקלטה אינה עומדת בסתירה להוראותיו של חוק האזנת סתר, התשל"ט – 1979 (י' קדמי, על הראיות – חלק שני, להלן – קדמי, עמ' 1141).

מטרתו של התנאי הטכני הנה להבטיח " כי המדובר במתקן הקלטה תקין ואמין, כי ההקלטה גופה שלמה, ברורה וניתנת לפענוח, וכי לא נעשה דבר לעוות האמת, לא על ידי התערבות פסולה בהליך ההקלטה ולא על ידי התערבות פסולה בסרט ההקלטה לאחר מכן" ( קדמי, בעמ' 1143). התנאים שנקבעו בפסיקה ושיש להוכיחם כדי להכשיר את קבילות סרט הקלטה מטרתם   להבטיח, כי הסרט משקף נכונה את האירוע שהתרחש והוקלט וכי הוא מציג נכונה בצורה חוזרת ומדויקת את האירוע כפי שהתרחש. לצורך זה יש חשיבות להוכיח, כי המכשיר היה תקין בטרם ובעת ההקלטה, וכי לאחריה לא נעשו בסרט שינויים טכניים או אחרים שיש בהם לפגום באמיתות המוקלט וברציפותו. דיוק בכל אלה עשוי לרוב גם ללמד, אם האירוע היה טבעי והשיחה שהוקלטה נתקיימה מרצונם החופשי של משתתפיה.

על מנת לוודא זאת נקבעו בפסיקה אמות מידה, הבאות לבחון כי מכשיר ההקלטה בו בוצעה ההקלטה היה תקין; כי המקליט היה מיומן; כי ההקלטה מהימנה; כי קולות הדוברים מזוהים בבירור; וכי הקלטת נשמרה כדבעי, ללא חשש ל"עיבוד" מאוחר כלשהו ( ע"פ 869/81 שניר נ. מדינת ישראל, פ"ד לח(4) 169 (1984); ע"פ 323/84 שריקי נ. מדינת ישראל, פ"ד לט(3) 505 (1985); ראו גם נ' זלצמן, סליל הקלטה כמסמך  והדרישה הראייתית לכתב, עיוני משפט י"ב (1987) 77).

עם זאת המבחן, גם בהליכים פליליים ומכוח קל וחומר בהליכים אזרחיים, הנו תמיד מהותי ולא טכני, היינו – " השאלה העיקרית היא תמיד זו, אם ההקלטה משקפת נאמנה את האירוע, ואם התשובה על כך היא בחיוב, כי אז הונח היסוד לקבילותה" ( ע"פ 639/79 אפללו נ. מדינת ישראל, פ"ד לד (3) 561 (1980)).

ההלכות הנ"ל ועל אף הגמישות בדיני הראיות בבית המשפט לענייני משפחה , חלות כמובן גם בבית המשפט לענייני משפחה. עולה מהן כי דרך המלך להגשת הקלטה כראיה היא באמצעות הגשתו של סליל ההקלטה עצמו, או המדיה הדיגיטאלית בה בוצעה ההקלטה, יחד עם תצהיר של מבצע ההקלטה המעיד על זהות המקליט, דרך ביצוע ההקלטה (לרבות סוג המכשיר והאם פעל משך כל זמן השיחה), מועדה, זהות המשתתפים בשיחה שהוקלטה וכיצד נשמרה ההקלטה בזמן שחלף. דרך כלל יש לצרף לכך גם תמליל, אשר ישמש כאמצעי עזר, ויעלה על הכתב את שנאמר בהקלטה. מובן כי התמליל אמור להיות מקצועי ואמין כשלעצמו, ולשקף את כל שנאמר בהקלטה בצורה מדויקת. על מנת שבית המשפט יוכל להתרשם מכך יש לצרף לתמליל תצהיר, או אישור אחר, של מי שערך אותו.

האמור לעיל הנו כאמור דרך המלך. בעניינו אין חולק כי "קלטת הלקט" אינה עומדת במבחן הטכני והמהותי שנקבע בהעדר המקור / סליל ההקלטה המקורי ממנו ועפ"י הנטען הועברו הועתקו השיחות לקלטת הלקט.

בע"א 4814/09 טמפו תעשיות בירה בע"מ נ' מ"י נפסק  ע"י כב' השופט ע. פוגלמן:

"הכלל שגובש בשיטתנו זה מכבר, הינו כי לשם הוכחת תוכנו של מסמך, יש להציג בפני בית המשפט את המסמך המקורי, שהינו 'הראיה הטובה ביותר' להוכחת האמור בו (ראו למשל עניין הולין, סעיף 25; ע"א 118/63 ראש העיר הרצליה נ' פישמן, פ"ד יז(4) 2805 (1963); ע"א 495/82 עמל הנגב בע"מ נ' מזור, פ"ד לט(3) 97 (1985)). מקורו של הכלל בחשש כי הוכחת טענה באמצעות ראיה משנית, אינה נהנית מרמת הדיוק ומרמת האותנטיות הגלומה במסמך המקורי. אכן, כוחו של מסמך נעוץ בהיותו "כתוב", וכל "חציצה" בין המקור לבין בית המשפט מקימה את האפשרות לשיבוש תוכנו של המסמך, לאי דיוקים או להצגה של התוכן לפי נקודת ההשקפה והאינטרסים של הדובר (ראו יעקב קדמי על הראיות 589 (2003)). כלל זה רוכך, אמנם, עם השנים, עד כי כיום מדובר בכלל של העדפה המתמקד במשקל הראיות ולא בקבילותן (עניין הולין, שם; ע"פ 869/81 שניר נ' מדינת ישראל, פ"ד לח(4) 169, 224 (1984); ע"א 6205/98 אונגר נ' עופר, פ"ד נה(5)"

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס – כותב על הסרה מגוגל והתיישנות ברשת

עו"ד נועם קוריס –  כותב על חובות, על פלילים, ועל שכר טרחת עורכי דין

עו"ד נועם קוריס – כותב על הזהירות הנדרשת בשכר טרחה לפי הצלחה

תגיות:

עו"ד נועם קוריס, האזנות סתר, בית משפט, הקלטות

בג"ץ 4010/17 מונירה חמדאן אבו עליון נ' רשות המקרקעין ואח'

בבית המשפט העליון  
  בג"ץ  4010/17

 

לפני: כבוד השופט י' עמית

 

העותרים: 1. מונירה חמדאן אבו עליון
  2. עטיה אחמד אבו עליון
  3. עינד סעיד אבו עדרה
  4. עאישה מוסא אבו עדרה
  5. עסאם עודה אבו עאדרה
  6. וודחה עודה אבו עאדרה
  7. מאהר מסעד אבו עאדרה
  8. שריף מוסה אבו עדרה
  9. סבח מוחמד אבו עדרה
  10. מוסה סעיד אבו עדרה
  11. נסרה מוחמד אבו עדרה
  12. נגאח עווד אבו עדרה
  13. פאוזי חמדאן אבו עדרה
  14. מאגדה סעיד עואדרה
  15. שרה חמדאן עואדרה
  16. זאייד סעיד עואדרה
  17. עודה סעיד עואדרה
  18. עבדאל האדי עואדירה
  19. נור כאמל עואדירה
  20. סעידה חמד אבו עדרה
  21. קווסר שוטין עואדרה
  22. זאקי מסעד אבו עאדרה
  23. אבירה עטיה אבו עליון
  24. מוחמד עטיה אבו עליון
  25. הודה סעיד עואדרה
  26. גאזי מחמד אבו עאדרה
  27. אשרף מוסה אבו עדרה
  28. נאדה עודה אבו עדרה
  29. חאלד חמדאן אבו עדרה
  30. מרים חמדאן עואדרה
  31. מיאסר סעיד אבו עאדרה
  32. מוצטפא סלימאן אבו עאדרה
  33. שרין עבדלהאדי עואדרה
  34. ח'דר סעיד עואדרה
  35. אעטלה עודה אבו עדרה
  36. אינתיסיר סעיד עואדרה
  37. סנא עואדרה
  38. ג'בר סעיד עואדרה
  39. זיאד מאג'ד אבו עדרה
  40. איאד מאג'ד אבו עדרה
  41. אברהים עודה אבו עדרה
  42. סמח עלי אבו עדרה
  43. נורה עודה אבו עדרה
  44. סאלם זאיד עואדרה
  45. ג'ברין סעיד עואדרה
  46. כיפאח אסעוד אבו עאדרה

 

  נ  ג  ד

 

המשיבים: 1. רשות מקרקעי ישראל
  2. הרשות לפיתוח והתיישבות הבדואים בנגב
  3. הועדה המחוזית לתכנון ולבנייה דרום

 

בקשה מטעם העותרים למתן צו ארעי

 

בשם העותרים: עו"ד ליאור איזנפלד

 

החלטה

בשלב זה ניתן צו ארעי זמני, המורה למשיבה 3 שלא להרוס את בתיהם של העותרים, וזאת עד למתן החלטה בבקשה לצו ביניים ועד להחלטה אחרת.

מובן כי תקופת העיכוב לא תמנה במניין התקופה על פי חוק מקרקעי ציבור (פינוי קרקע), התשמ"א-1981, וחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969.

ניתנה היום, ‏י"ד בסיון התשע"ז (‏8.6.2017).

    ש ו פ ט

ע"א 3620/17 – א' שמואל ידיד נ' אליהו ידיד ואח'

בבית המשפט העליון

 

ע"א  3620/17 

 

לפני: כבוד השופט א' שהם

 

המבקש: שמואל ידיד

 

  נ  ג  ד

 

המשיבים: 1. אליהו ידיד
  2. יעקב ידיד
  3. עו"ד מרדכי ידיד
  4. יצחק ידיד
  5. כונס הנכסים הרשמי

 

בקשה לעיכוב ביצוע החלטתו של בית המשפט המחוזי בירושלים, בתיק פר"ק 6923-06-16, שניתנה ביום 8.3.2017, על-ידי כב' השופט ד' מינץ.

בשם המבקש:                        עו"ד אילן דובר

בשם המשיבים 1 ו-2:             עו"ד אלי תוסייה-כהן

בשם המשיב 3:                      בעצמו

בשם המשיב 4:                      עו"ד משה בן שימול

בשם המשיב 5:                      עו"ד אסף ברקוביץ'

החלטה

לפניי בקשה לעיכוב ביצוע החלטתו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופט ד' מינץ), בתיק פר"ק 6923-06-16, מיום 8.3.2017, עד להכרעה בערעור על החלטה זו.

רקע עובדתי והחלטתו של בית המשפט המחוזי

חברת גוש 30052 חלקה 22 (להלן: החברה) הינה חברה משפחתית, אשר התאגדה ביום 26.7.1961, ואשר נוהלה, במהלך השנים, על-ידי חמישה אחים (המבקש, המשיבים 3-1, ומר מאיר ידיד ז"ל). כיום, מחזיקים המשיבים 1 ו-2 ב-45% ממניות החברה, ואילו המבקש, המשיב 4 (בנו של מר מאיר ידיד ז"ל), והמשיב 3 מחזיקים ב-55% ממניות החברה.

בבעלות החברה מבנה מקרקעין עתיק, הידוע כגוש 30052 חלקה 22, והמצוי במרכז ירושלים (להלן: הנכס). הנכס מורכב מ-8 דירות מגורים; חדרון; צריף; מחסן; ורחבה צמודה בשטח של כ-400 מ"ר, המשמשת כחניון (להלן: החניון), כאשר ניהול הנכס מהווה את הפעילות היחידה של החברה, מאז היווסדה ועד היום.

החל משנת 2008, מתנהלים בין האחים הליכים משפטיים רבים בבית משפט לענייני משפחה ובבית משפט מחוזי, בשל סכסוך מתמשך ביניהם, הנוגע לניהול החברה והזכויות בה. על רקע זה, ובשל העדר יכולת לנהל את החברה, הגישו המשיבים 1 ו-2, ביום 2.6.2016, לבית המשפט המחוזי בירושלים בקשה לפירוק החברה (להלן: בקשת הפירוק).

ביום 23.2.2017, התקיים דיון בבקשת הפירוק, במסגרתו הציע בית המשפט לצדדים, כי "יינתן צו פירוק לחברה ובמידה וב"כ הצדדים יגיעו לכלל הסכמה ביניהם, הם ימונו כבעלי תפקיד לשם מימוש הנכס ובמידה ולא יגיעו לכלל הסכמה ימונה בעל תפקיד ע"י בית המשפט". ביום 8.3.2017, הודיע עו"ד מרדכי עופרי, בא-כוחם של המבקש ושל המשיבים 3 ו-4, כי אינו מסכים להצעת בית המשפט, וביקש להמשיך לנהל את ההליך כסדרו.

ביום 8.3.2017, ניתנה החלטה קצרה על-ידי בית משפט קמא בבקשת הפירוק, לפיה ניתן צו לפירוק החברה, ועו"ד יעקב אמסטר מונה כמנהל מיוחד של החברה (להלן: צו הפירוק).

במסגרת ההחלטה, ציין בית משפט קמא, כי:

"נוכח המבוי הסתום בו מצויה החברה, אין תולת להמשך קיומה ויש לפעול למימוש נכסיה באמצעות פירוקה. במהלך הפירוק בעלי המניות יוכלו להתמחר ביניהם או למכור את הנכס לצד שלישי חיצוני ועל ידי כך להשיא את התמורה. כמו כן, נוכח הסכסוכים הקיימים בין בעלי המניות, יש מקום למנות בעל תפקיד ניטראלי על ידי בית המשפט".

הבקשה לעיכוב ביצוע

על החלטת בית המשפט המחוזי הוגש ערעור, ובמקביל, הוגשה הבקשה לעיכוב ביצוע צו הפירוק, המונחת לפניי.

לטענת המבקש, סיכויי הערעור גבוהים, משום שלדידו, ההחלטה ניתנה בהעדר כל הנמקה, ומבלי שנוהל הליך בירור עובדתי בפני בית משפט קמא. המבקש טען בנוסף, כי ההחלטה ניתנה בעניינו של משיב (מר מאיר ידיד ז"ל) שלא הופיע בדיון בבקשת הפירוק;  כי "מבוי סתום" אינו עילה לפירוק חברה פעילה וסולבנטית; כי לא מוצו סעדים פחות דרסטיים; וכי ההחלטה מנוגדת לבקשת הפירוק, שדרשה פירוק לפי דיני פירוק שיתוף במקרקעין. אשר למאזן הנוחות, סבור המבקש, כי זה נוטה, באופן מובהק, לטובתו, שכן ככל שהבקשה לעיכוב ביצוע תידחה, ובסופו של יום, יתקבל הערעור, עלול להיגרם לו נזק בלתי הפיך. נטען, בהקשר זה, כי במידה שצו הפירוק לא יעוכב, הנכס ימומש, ולא ניתן יהיה להשיב את המצב לקדמותו.

תגובות המשיבים לבקשה

המשיבים 1 ו-2 מתנגדים לבקשה לעיכוב ביצוע צו הפירוק, בהדגישם כי בקשת הפירוק הוגשה בשל העובדה, כי החל משנת 2008, מנהלים הצדדים הליכים מרובים  בבתי המשפט השונים, ולנוכח היעדר יכולת הידברות בין הצדדים. לגישתם של המשיבים 1 ו-2, הסכסוך המתמשך בין הצדדים אינו מאפשר לחברה לתפקד כראוי, ולהשיא את רווחיה. בשל כך, בצדק הורה בית משפט קמא על פירוק החברה, באמצעות המנהל המיוחד, וזו הדרך היחידה שתוביל לפתרון הסכסוך. עוד נטען על-ידי המשיבים 1 ו-2, כי ההחלטה בדבר פירוק החברה ניתנה לאחר שבית משפט קמא בחן את דרכי הפירוק ומשמעותו.

במסגרת תגובתו, הודיע המשיב 3, כי הוא מצטרף, הן לבקשה לעיכוב ביצוע והן לערעור גופו.

המשיב 4, אשר  "מסרב בתוקף להיות חלק מהמלחמות עם דודיו", בחר שלא לנקוט עמדה "לכאן או לכאן", והותיר את ההחלטה, לעניין הבקשה לעיכוב ביצוע, לשיקול דעתו של בית משפט זה.

לעמדת המשיב 5 (להלן: הכונס הרשמי), "בשים לב לכך שנסיבות הפירוק אינן בשל חדלות פירעון החברה, ובשל העובדה שנראה כי אי מתן צו עיכוב הביצוע עלול לייתר את הערעור", הוא אינו מתנגד לבקשה לעיכוב ביצוע, ומותיר את ההחלטה לשיקול דעתו של בית משפט זה.

דיון והכרעה

לאחר שעיינתי בבקשה, בתגובות לה ובצרופותיהן, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה לעיכוב ביצוע להתקבל.

הלכה היא, כי ככלל, אין בהגשת ערעור על פסק דין כדי לעכב את ביצועו. בעל דין זכאי ליהנות מפירות זכייתו בסמוך למועד מתן פסק הדין, ואין לדרוש ממנו להמתין לתוצאות הערעור שהוגש עליו (ראו לעניין זה, תקנה 466 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: תקנות סדר הדין האזרחי); ע"א 2947/14 מאור השרון יזמות (א.מ) בע"מ נ' ראדי (5.6.2014);ע"א 9128/11 ד"ר מוניר טנוס נ' בולוס ובניו חברה לאירוח ותיירות בע"מ (25.2.2014)). בית המשפט רשאי לחרוג מהכלל האמור, ולעכב ביצועו של פסק דין, אם הוכיח המבקש כי סיכויי ערעורו טובים, וכי מאזן הנוחות נוטה לטובתו, כך שאם לא יעוכב ביצוע פסק הדין, ובסופו של יום ערעורו יתקבל, הוא יתקל בקושי משמעותי להשיב את המצב לקדמותו (ע"א 8786/13ביאלוסטוצקי נ' עו"ד בן ארצי (11.2.2014); ע"א 8898/13 אהרון נ' עובדיה (20.1.2014)). התנאים האמורים הינם מצטברים, ויחסי הגומלין ביניהם הוגדרו בפסיקה כ"מקבילית הכוחות" – במובן זה, שככל שסיכויי הערעור של המבקש נמוכים, כך יגבר משקלה של הדרישה בדבר מאזן הנוחות, ולהיפך (ראו, ע"א 4086/04 שכטמן נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ (25.7.2004); עע"מ 9177/01 אחים שרבט יוזמים ובונים 1989 בע"מ נ' עיריית תל אביב, פ"ד נו(2) 163, 168-167 (2001)).

עוד יש ליתן את הדעת לעובדה, כי בית משפט זה העניק למאזן הנוחות את משקל הבכורה, מבין שני התנאים אשר על המבקש לעמוד בהם במסגרת בקשתו לעיכוב הביצוע (ע"א 8293/13 נעמן נ' מדינת ישראל -מינהל מקרקעי ישראל (18.2.2014); ע"א 8691/13 ברגר נ' יניב (19.1.2014)).

ובחזרה לענייננו. אפתח בנושא מאזן הנוחות ואומר, כי השתכנעתי, כי זה מטה את הכף לעבר קבלת הבקשה לעיכוב ביצוע צו הפירוק, עד להכרעה בערעור. חששו של המבקש, הוא כי פירוק החברה יגרור את מימוש הנכס ומכירתו לצדדים שלישיים, טרם שיוכרע הערעור, באופן העלול ליצור מצב בלתי הפיך, ככל שבסופו של יום, יתקבל הערעור.  בע"א 7424/15חליליה נ' בנאת (30.11.2015), ציינתי, לעניין זה, כי  "החשש מפני מכירתם של מקרקעין לצדדים שלישיים, באופן שיאיין את האפשרות להשיב את המצב לקדמותו ככל שיתקבל הערעור, עשוי להטות את הכף לטובת עיכוב ביצועו של פסק הדין". כעמדת הכונס הרשמי, אף אני סבור, כי בהינתן נסיבות הפירוק, ולנוכח העובדה, כי אי קבלת הבקשה לעיכוב צו הפירוק עלול לסכל מראש את תוצאות הערעור, ואף לייתרו – מאזן הנוחות נוטה, במקרה זה, במובהק, לכיוונו של המבקש.

בנסיבות אלו, ומבלי לנקוט עמדה לגבי סיכויי הערעור, סבורני כי מאזן הנוחות מטה את הכף לטובת עיכוב ביצוע פירוק החברה, עד להכרעה בערעור. אשר על כן, הבקשה לעיכוב ביצוע מתקבלת בזאת.

בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.

המזכירות מתבקשת לקבוע את הדיון בערעור עד לסוף שנה זו, ככל שיומנו של בית המשפט מאפשר זאת.

ניתנה היום, ‏י"ד בסיון התשע"ז (‏8.6.2017).

    ש ו פ ט

ע"א 2832/15 סייפראקטיב בע"מ נ' טרומדיה טכנולוגיות בע"מ ואח'

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים

 

ע"א  2832/15

 

לפני: כבוד השופטת א' חיות
  כבוד השופט ע' פוגלמן
  כבוד השופטת ע' ברון

 

המערערת: חברת סייפראקטיב בע"מ

 

  נ  ג  ד

 

המשיבים: 1. טרומדיה טכנולוגיות בע"מ
  2. טרומדיה מדידה בע"מ
  3. עו"ד ארז חבר, נאמן לחברות טרומדיה
  4. הכונס הרשמי

 

ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד מיום 2.3.2015 ב-פר"ק 14723-12-12, פר"ק 15718-12-12, פר"ק 44940-12-12 שניתנה על ידי כבוד סגן הנשיא א' ש' שילה

 

תאריך הישיבה: י"ח באדר התשע"ז (16.03.17)

 

בשם המערערת: עו"ד ארי אליעז
בשם המשיבות 2-1 : עו"ד ניצה פוזנר; עו"ד אורי צירינסקי
בשם המשיב 3: עו"ד מורן מרדכי
בשם המשיב 4: עו"ד מיכל דלומי

 

פסק-דין


השופטת ע' ברון:

לפנינו ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (סגן הנשיא א' ש' שילה), שניתנה במסגרת הליך הקפאת הליכים (פר"ק 14723-12-12, פר"ק 15718-12-12, פר"ק 44940-12-12) של המשיבות 1 ו-2 (להלן: חברת טכנולוגיות וחברת מדידה, בהתאמה; וביחד: החברות). בהחלטה נושא הערעור נדחו שתי בקשות שהגישו המערערת ומנהלה, מר מוטי גורה (להלן:מר גורה), ועניינן בערעור על דחיית תביעת חוב על ידי המשיב 3 (להלן: הנאמן), ובבקשה לתשלום דמי ייעוץ.

השתלשלות העניינים

החברות עוסקות בפיתוח מוצרים טכנולוגיים בתחום המדידות הדמוגרפיות של קהל, כשחברת טכנולוגיות פעילה משנת 2006 וחברת מדידה משנת 2012. משנקלעה חברת טכנולוגיות למצב של חדלות פרעון, עתרו החברות להקפאת הליכים, לפי סעיף 350 לחוק החברות, התשנ"ט-1999; ביום 23.12.2012 נתן בית המשפט המחוזי צו כאמור, וביום 2.1.2013 המשיב 3 מונה כנאמן. כעולה מהבקשה למתן צו הקפאת הליכים שהוגשה בגדרי פר"ק 44940-12-12 (נספח 3 לתיק המוצגים מאת המערערת), ערב פתיחת ההליך דנן היו כל מניותיהן של החברות מוחזקות על ידי חברת Trumedia Technologies Inc המאוגדת בארצות הברית (להלן: החברה האם), וזו מצידה היתה בשליטתו של מר גורה שהחזיק ב-33.6% מהון המניות, ואילו 12.7% מהון המניות הוחזק על ידי קבוצה בראשות מר לואיג'י אלריה (להלן: קבוצת אלריה; מר אלריה).

החברה האם העבירה לנאמן הצעה להסדר נושים מטעמה, במטרה להימנע מפירוק החברות ולהביא לביטול צו הקפאת ההליכים, וביום 3.7.2013 הגיש הנאמן לבית המשפט בקשה לאישור הסדר מתוקן, לאחר שזה אושר על ידי נושי החברות. בית המשפט אישר את ההסדר, ואולם משהחברה האם לא עמדה בהתחייבויותיה, קבע בית המשפט ביום 1.9.2013 כי ההסדר יקוים תוך שקבוצת אלריה – שהפקידה בידי הנאמן את הסכום הדרוש לביצוע הההסדר – תבוא בנעלי החברה האם, בתמורה להעברת מלוא מניות החברות לידי קבוצת אלריה.

המערערת היא חברה בבעלותו של מר גורה, והיא הגישה לנאמן תביעת חוב לתשלום סך של 555,000 ₪ (להלן: תביעת החוב). בתביעת החוב נכתב כי היא מוגשת "בעד ייעוץ 12/2011", לפי "הסכם ייעוץ שנמסר לכם" – ותו לא.

הנאמן דחה את תביעת החוב. בהכרעתו פירט הנאמן כי דין תביעת החוב להידחות מן הטעם שהיא הוגשה "ללא כל אסמכתא"; אך "לפנים משורת הדין" התייחס להסכם מתן שירותי ייעוץ שמצוי בידיו, ושנחתם בין המערערת ומר גורה לבין חברת טכנולוגיות ביום 1.6.2009 – כשצוין שמר גורה הוא שחתם בשם כל הצדדים לאותו הסכם (להלן: הסכם הייעוץ). ואולם תביעת החוב הוגשה נגד חברת מדידה בלבד, ולא חברת טכנולוגיות שעימה נחתם ההסכם, ולפיכך מצא הנאמן כי אין לתביעה יסוד. בנוסף מצא הנאמן כי הסכם הייעוץ ממילא נטול תוקף, משכך העיד מר גורה עצמו בגדרי הליך משפטי אחר, שהתקיים בבית המשפט לענייני משפחה בשנת 2011 – כשנתיים קודם לתחילת הליכי הקפאת ההליכים של החברות. עוד הוסיף הנאמן, כי גם אם היה ניתן לאשר את תביעת החוב, אזי הסכום שהיה מאושר הוא כ-31,150 ש"ח בלבד, הואיל והתביעה הוגשה "עבור חודש 12/2011 – דהיינו דמי ייעוץ לחודש אחד בלבד", ולא נכלל כל תחשיב שמלמד כיצד חושב הסכום הנתבע. לבסוף ציין הנאמן כי מסמכים נוספים בקשר לתביעת החוב הוגשו לו רק ביום 18.3.2014, למעלה משנה מחלוף המועד האחרון להגשת תביעות חוב בינואר 2013 ולאחר שהסתיימה בדיקת תביעות החוב, אושר הסדר הנושים ואף חולק להם הדיבידנד; והוטעם כי ממילא לא היה במסמכים הנוספים שהוגשו כדי לסייע בידי המערערת, שכן ההחלטה בדבר דחיית החוב נסמכת על היותו של הסכם הייעוץ חסר תוקף (להלן: הכרעת הנאמן).

המערערת לא השלימה עם הכרעת הנאמן, וערערה עליה לבית המשפט המחוזי.

בנוסף הגישו המערערת ומר גורה בקשה נוספת, שנדונה במאוחד עם הערעור על הכרעת הנאמן, ובה התבקש כי החברות ימשיכו וישלמו להם דמי ייעוץ לפי הסכם הייעוץ, עבור התקופה שלאחר מתן צו הקפאת ההליכים – חודשים דצמבר 2012-אוגוסט 2013; וכן תשלום עבור שישה חודשים נוספים, דמי "הודעה מוקדמת" בגין פטוריו של מר גורה מתפקידיו בחברות על ידי הנאמן (להלן: הבקשה הנוספת).

הנאמן התנגד לבקשה הנוספת, וטען כי ההסכם שעליו נסמכת הבקשה הוא הסכם הייעוץ, שאינו תקף עוד משנת 2011; כי חלק מהתקופה שמבוקש תשלום בגינה מאוחר למועד הפסקת ההתקשרות, שהוא אפריל 2013; כי מר גורה הודיע על התפטרותו מתפקידיו בחברות עוד בחודש מאי 2013; וכי מר גורה פעל בגדרי הליך הקפאת ההליכים בניגוד עניינים למול טובת החברות ולא שיתף פעולה עם הנאמן, ולפיכך גם לפי הסכם הייעוץ קמה עילה לפיטוריו ללא הודעה מוקדמת. הנאמן הוסיף וביקש כי מר גורה ישיב לקופת ההקפאה סך של 114,051 ש"ח ששולם לו מכוח הסכם הייעוץ, "עקב הטעיה ורמיה" שלפיהן ההסכם עודנו תקף.

יצוין כי הן החברות והן הכונס הרשמי תמכו בעיקרי עמדת הנאמן, בשתי הסוגיות הנדונות.

בהחלטה נושא הערעור דנן דחה בית המשפט הן את הערעור על הכרעת הנאמן והן את הבקשה הנוספת. באשר לערעור, בית המשפט קיבל את הנימוקים שפורטו בהכרעת הנאמן. כך נקבע, כי בעוד שתביעת החוב הוגשה נגד חברת מדידה – זו איננה חתומה על הסכם הייעוץ כלל, ואף לא היתה קיימת במועד עריכתו; והוטעם כי שתי החברות הן ישויות משפטיות שונות, וכי לא התבקש תיקון תביעת החוב. כן נקבע כי מתכתובות שהגישו החברות עולה כי מר גורה עצמו טען כי ההתחייבות לתשלום דמי ייעוץ היא של החברה האם, ולא של אף אחת משתי החברות נושא ההליך; וכי בעדותו בגדרי הליך גירושין בבית המשפט לענייני משפחה, טען מר גורה "כי ראה את ההסכם כבטל וכי זה אף בוטל בידי מועצת המנהלים של המערערת", ולא ניתן לסתירות הללו כל הסבר משכנע, מה גם שחל בעניין זה השתק שיפוטי. בית המשפט דחה את טענות מר גורה כי לא ניתן היה להסתמך על פרוטוקול הדיון בבית המשפט לענייני משפחה, הואיל והנאמן קיבל אותו מאת בעלת דין באותו עניין, היא גרושתו של מר גורה, ולא נמצא כל פגם בהתנהלות הנאמן. עוד נמצא חיזוק למסקנה שהסכם הייעוץ אינו תקף, בכך שלא הוכח כי שולמו למר גורה תשלומים מכוחו לאחר שנת 2009.

באשר לבקשה הנוספת, בית המשפט דחה אותה מעיקרי הנימוקים שנזכרו בעניין הערעור על הכרעת הנאמן, דהיינו שהסכם הייעוץ אינו תקף ואין יסוד להסתמכות עליו; וכן מהטעמים שמנה הנאמן בתגובתו לבקשה הנוספת, דהיינו שההתקשרות עם מר גורה נסתיימה זה מכבר וכי הוא פעל בניגוד עניינים. עם זאת, בית המשפט לא ראה לנכון להורות במסגרת זו על החזר תשלומים מאת מר גורה לנאמן, וקבע כי בקשה כאמור צריכה להיות מוגשת בנפרד.

המערערת ומר גורה חויבו בתשלום הוצאות הנאמן בסך של 29,500 ש"ח.

תמצית הטענות בערעור

המערערת טוענת כי התשלום נושא תביעת החוב הוא תנאי הכלול בהסדר הנושים שאושר ומר אלריה התחייב לשלמו; וכן שבהסכם אחר התחייבה קבוצת אלריה לשלם סך של 68,000 דולר למר גורה עבור החזר הוצאות – והדבר אושר על ידי רואה חשבון מטעם מר אלריה. בהתייחס לטעמים שפורטו בהכרעת הנאמן ובהחלטת בית המשפט המחוזי, נטען כי יש לראות את חברת טכנולוגיות ואת חברת מדידה "כגוף אחד", בהינתן שחברת מדידה נטלה את עצמה את כל התחייבויותיה של חברת טכנולוגיות, ולנוכח ההליך המאוחד. עוד נטען כי השימוש שנעשה בפרוטוקול הדיון בבית המשפט לענייני משפחה היה שלא כדין; ולגופם של דברים נטען כי מר גורה, שהיה הדירקטור היחיד במערערת, לא אמר באותו הליך כי הסכם הייעוץ בוטל אלא רק שלא קוים, במובן זה שמר גורה המשיך לעבוד ללא קבלת התשלום המגיע לו – ואף ניתן לכך ביטוי בפסק הדין של בית המשפט לענייני משפחה.

בהתייחס לבקשה הנוספת, המערערת חוזרת על טענותיה שנשמעו לפני בית המשפט המחוזי, ומטעימה כי אין למנוע ממר גורה את שכרו בגין עבודה שביצע בפועל. עוד נטען כי בית המשפט המחוזי שגה כשקבע כי ביצוע הסכם הייעוץ מותנה בביצוע הסדר הנושים, שהרי הראשון אושר לפני השני; וכי בשל הפרת הנאמן את הסכם הייעוץ לא יכול היה מר גורה לעמוד בהתחייבויותיו לפי הסדר הנושים.

המשיבים טוענים כי דין הערעור להידחות, וסומכים ידיהם על ההחלטה נושא הערעור. כך מודגש בין היתר כי תביעת החוב הוגשה נגד חברת מדידה, ללא אסמכתאות ובגין חודש אחד בלבד; כי הסכם הייעוץ איננו תקף כלל; כי מר גורה מושתק מלטעון אחרת מכפי שטען לפני בית המשפט לענייני משפחה; וכי מר גורה פעל בניגוד עניינים ושלא לטובת החברות.

הכרעה

במהלך הדיון שקיימנו בערעור  ולאחר שהצדדים חידדו לפנינו את טענותיהם בעל-פה, הצענו למערערת לשקול משיכת הערעור, והוא יימחק; וזאת לנוכח התרשמותנו כי לא נפלה כל שגגה בהחלטה נושא הערעור. המערערת הודיעה כי היא עומדת על ערעורה, ומכאן הכרעתנו.

לאחר ששבנו ועיינו בטענות הצדדים ובמכלול החומר, הגענו לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות מטעמי בית המשפט המחוזי, בגדרי תקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984; וזאת משיסודה של ההחלטה נושא הערעור בממצאים עובדתיים, שעליהם מבוססת מסקנתו המשפטית של בית המשפט המחוזי ללא כל טעות שבדין. ונבאר בתמצית.

כפי שפורט בהכרעת הנאמן וכן בהחלטת בית המשפט המחוזי, תביעת החוב לא כללה כל פירוט רלוונטי, הוגשה ללא אסמכתאות ולכאורה בגין ייעוץ של חודש אחד בלבד; ובנוסף הוגשה נגד חברת מדידה – שכלל לא הייתה קיימת בעת עריכת הסכם הייעוץ. בשום שלב לא הציגה המערערת לקשיים אלה הסבר שיש בו ממש, ודי בכך כדי לקבוע כי בדין נדחתה תביעת החוב (השוו לעניין זה, ע"א 5993/08 חברת סונובר שיווק דלקים בע"מ נ' סולי ש. ואנו הנאמן על נכסי חברת רם, בפסקה 4 (31.1.2010)).

מעבר לכך וללב העניין, יסודה של החלטת בית המשפט המחוזי בקביעת הממצא העובדתי ולפיו הסכם הייעוץ בוטל – וזאת בהתבסס על דבריו של מר גורה עצמו במהלך עדות בבית משפט, כשבין היתר אמר שההסכם "לא קיים קדימה יותר" (ראו פירוט בפסקאות 1(ב), 3.2 להחלטת בית המשפט המחוזי). חרף פרשנותה המוצעת של המערערת לדברי מר גורה כמו גם לתוצאות פסק הדין של בית המשפט לענייני משפחה, הדברים מדברים בעד עצמם – ושומטים את הקרקע מתחת לטענות המערערת כולן, הן באשר לערעור על הכרעת הנאמן והן באשר לבקשה הנוספת. למעלה מכך, בהקשר אחר מר גורה אף טען כי ההתחייבות לשלם לו את התשלומים מכוח הסכם הייעוץ היא של החברה האם (ראו תכתובת דוא"ל המובאת בנספח ד' לתיק המוצגים מאת החברות). ויוער כי אף הערעור דנן כולל טענות שונות שאינן מתיישבות זו עם זו, כגון שמחד גיסא נטען כי החובה לכבד את הסכם הייעוץ נעוצה בהסדר הנושים, ומאידך גיסא נטען כי האחד אינו מותנה בשני (השוו: עמוד 1 ועמוד 4 לסיכומי המערערת).

לבסוף ובהתייחס לטענות בדבר החזר הוצאות בסך 68,000 דולר, אין לדבר זכר בתביעת החוב שהוגשה לנאמן – הוא הגורם האמון על בירור תביעות חוב בהליכי חדלות פרעון, משמונה לצורך כך על ידי בית המשפט; ולא ניתן לנהוג בערעור כב"מקצה שיפורים".התוצאה היא שהערעור נדחה. המערערת תישא בהוצאותיהם של הנאמן, הכונס הרשמי והחברות, בסך של 7,000 ש"ח לכל אחד ובסך הכל 21,000 ש"ח.

 

    ש ו פ ט ת


השופט ע' פוגלמן
:

אני מסכים.

    ש ו פ ט


השופטת א' חיות
:

אני מסכימה.

    ש ו פ ט ת

הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת ע' ברון.

ניתן היום, ‏י"ד בסיון התשע"ז (‏8.6.2017).

ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט ת