העליון: הריון בסיכון מהווה סיבה לשחרור ממעצר

בית המשפט העליון דן בימים אלו בערר שהוגש על ידי עצורה המצויה בהיריון בסיכון, במסגרת פרשת הלבנת הון גדולה.

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס – כותב בישראל היום

עו"ד נועם קוריס – כותב בערוץ 7 על תביעה ייצוגית

עו”ד נועם קוריס – כותב במקור ראשון

עו"ד נועם קוריס כותב בערוץ 20

המבקשת נעצרה ביום 13.1.2020 בקשר למעורבותה בפרשה רחבה של הלבנת הון, והיא חשודה בביצוע עבירות לפי חוק מאבק בארגוני פשיעה, התשס"ג-2003, חוק איסור הלבנת הון, התש"ס-2000, פקודת מס הכנסה [נוסח חדש], עבירות לפי חוק העונשין, ועוד. מעצרה של המבקשת הוארך פעמיים, עד לימים 16.1.2020 ו-21.1.2020, עקב חשש לשיבוש הליכי חקירה מצדה, ומכיוון שהמבקשת טרם נחקרה באותו שלב.

ביום 21.1.2020 דחה בית משפט השלום באשקלון (כב' השופטת נ' חקלאי) את בקשת המשיבה להאריך את מעצר המבקשת ב-8 ימים נוספים. בית המשפט עמד על כך שעל פני הדברים, השיקולים הנוגעים לחקירה גופה מצדיקים את המשך מעצרה של המבקשת. כך, המבקשת עבדה בגוף שחלקו בפרשה מרכזי, גם אם תפקידה בו לא היה המרכזי ביותר; מאז נעצרה בוצעו למעלה מ-200 פעולות חקירה הקשורות אליה באופן ישיר או עקיף, ונדרשות פעולות חקירה רבות; ונמצא כי החשש מפני שיבוש חקירה על ידה הוא משמעותי. כמו כן, צוין כי המבקשת אמנם נחקרה כמה פעמים ומסרה גרסה, אך בחרה לשמור על זכות השתיקה במהלך רוב חקירתה. אף על פי כן, בית המשפט סבר כי מצבה הרפואי של המבקשת אינו מאפשר את המשך מעצרה מאחורי סורג ובריח. מהמסמכים שהוצגו לפניו עלה כי המבקשת נמצאת בהריון בסיכון במצב של "הפלה מאיימת", וכי היא זקוקה להשגחה רפואית ולטיפול הורמונלי תומך. לפיכך, ובשים לב להתקדמות המסוימת שחלה בינתיים בחקירה, נקבע כי יש לשחרר את המבקשת בתנאים מגבילים שבכוחם לאיין במידה מספקת את החשש מפני שיבוש חקירה. תנאים אלה כוללים, בין היתר, מעצר בית מלא בפיקוח שתי מפקחות עד ליום 29.1.2020 שעה 14:00; חתימה על התחייבות עצמית בסך של 100,000 ש"ח והפקדת פיקדון של 50,000 ש"ח; חתימת שתי ערבויות צד ג' בסך 100,000 ש"ח כל אחת; איסור גישה לטלפון, מחשב, או כל אמצעי תקשורת למשך 8 ימים; הימנעות מיצירת קשר ישיר או עקיף עם מי מהמעורבים בחקירה למשך 30 יום; הפקדת הדרכון ואיסור יציאה מן הארץ. צוין כי המבקשת תהיה רשאית לצאת לטיפול רפואי בליווי אחת המפקחות ובתנאים שפורטו.

המשיבה עררה על החלטה זו, וביום 22.1.2020 קיבל בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כב' הנשיאה ר' יפה-כ"ץ) את הערר. בית המשפט ציין כי רק "במקרים נדירים" שבהם לא ניתן להבטיח לעצור טיפול רפואי ראוי במעצר הוא ישוחרר בגלל מצבו הבריאותי; וכי גם במקרים אלה יש לאזן בין טובת העצור לבין הסכנה הנשקפת לציבור כתוצאה משחרורו. נקבע כי בנסיבות העניין האיזון בין השיקולים מוביל למסקנה כי יש להורות על הארכת מעצרה של המבקשת. בית המשפט הדגיש את החשש מפני שיבוש חקירה על ידי המבקשת, ואף סבר כי נשקפת ממנה מסוכנות עקב העבירות המיוחסות לה. עוד צוין כי המבקשת עבדה בעסק שהוא צומת מרכזי בפרשה, וכי מעמדה בו אינו זניח. זאת ועוד, לו הייתה המבקשת משתפת פעולה עם חוקריה ולא שומרת על זכות השתיקה, היה בכך כדי לקדם את החקירה. בית המשפט הורה אפוא על הארכת מעצרה של המבקשת עד ליום 28.1.2020 שעה 16:00. בצד זאת הורה לשב"ס להביא את המבקשת לבדיקה במר"ש כדי לבחון את האפשרות שתיעצר במסגרת זו ושם תזכה לטיפול הרפואי שלו היא זקוקה.

מכאן הבקשה שנדונה בעליון. טענתה המרכזית של המבקשת היא כי מצבה הרפואי מחייב את שחרורה בתנאים שנקבעו בהחלטת בית משפט השלום, או לחלופין קיצור משמעותי של תקופת המעצר הנוספת. כעולה מן הבקשה, המבקשת נמצאת בשבוע העשירי להריונה המוגדר כהריון בסיכון גבוה, כשיש חשש ממשי ומוחשי להפלה ולאובדן העובר. המבקשת זקוקה לטיפול הורמונלי רציף שגורמי הרפואה בשב"ס אינם ערוכים לספקו. בהקשר זה צוין גם כי גם הריונותיה הקודמים של המבקשת היו הריונות בסיכון, לרבות צורך באשפוז. לטענתה, המשך מעצרה עלול להביא להחמרה מיידית במצבה ולאובדן העובר, כשעיקר הסיכון נובע מהלחץ הנפשי הנובע מתנאי המעצר ומן החקירות האינטנסיביות שבהן היא נתונה. נטען כי בית המשפט לא נתן משקל הולם לכל אלה, חרף החומר הרפואי שהוצג בפניו. עוד צוין כי המבקשת היא אם לשלושה ילדים, הקטן שבהם בן חצי שנה, וכי היא נעדרת עבר פלילי.

המבקשת התייחסה גם לשגיאות נוספות שנפלו לדידה בהחלטת בית המשפט המחוזי ובהן כי החשש לשיבוש מהלכי חקירה מצדה לא נתמך בראיות לכאוריות ולא הוכח על ידי המשיבה ברמה הנדרשת בפסיקה; כי לא נבחנה האפשרות לאיין את חשש השיבוש בתנאים שנקבעו בהחלטת השחרור; כי לא ניתן משקל הולם למעורבותה המוגבלת בפרשה; וכי בית המשפט לא היה רשאי לזקוף לחובת המבקשת בהקשר זה את שמירתה על זכות השתיקה. עוד נטען כי יסודן של חלק ניכר מהראיות שהוטחו במבקשת במהלך החקירה הוא בטעות, שכן הן אינן מעידות על מעשי המבקשת אלא על מעשיה של אישה אחרת.       

התקיים גם דיון בבקשה במעמד הצדדים. המבקשת חזרה על האמור בהודעת הערר, ואילו המשיבה הדגישה את החשש מפני שיבוש חקירה על ידי המבקשת, כפי שנקבע על ידי שתי הערכאות הקודמות. כמו כן, המשיבה ציינה כי מדובר בתקופת מעצר תחומה; כי במתקן המעצר יש רופא בכל עת; כי המבקשת במעקב רפואי שוטף; וכי המתקן נמצא מרחק קצר מבית חולים שיוכל לטפל במבקשת אם יתעורר הצורך. אשר לאפשרות המעצר במר"ש, נמסר כי על פי חוות דעת של קצין רפואה מחוזי של מחוז דרום בשב"ס מיום 21.1.2020, מר"ש אינו ערוך לספק טיפול גניקולוגי מהסוג הדרוש למבקשת, וכי אין מקום לעצור בו אישה הרה שמצבה דורש מעקב רפואי צמוד במר"ש.

עוד נמסר, כפי שגם עלה בדיון לפני בית המשפט המחוזי, כי אמה של המבקשת צפויה להיחקר בפרשה.

בית המשפט העליון עיין גם בתמצית חומר החקירה ובמידע על אודות פעולות החקירה הצפויות הנוגעות למבקשת, כפי שהוצגו לבית המשפט המחוזי.

לאחר העיון נקבע על ידי בית המשפט העליון, כי יש לקבל את בקשת הרשות לערור ואת הערר לגופו, שכן מצבה הרפואי המורכב של המבקשת הוא בבחינת נסיבות חריגות המצדיקות זאת (6760/19 אבו כף נ' מדינת ישראל, פסקה 4 (20.10.2019); בש"פ 1361/13 מדינת ישראל נ' פלוני, פסקה 16 (22.2.2013)). כעולה מן החומר הרפואי, המבקשת נמצאת בשלביו הראשונים של הריון בסיכון גבוה, כשישנו חשש ממשי להפלה ולאובדן העובר. המבקשת זקוקה לליווי רפואי וטיפול תרופתי, ומתקני המשיבה אינם ערוכים לכך. על סמך קביעות הערכאות הקודמות והחומר שהוצג, שוכנע בית המשפט נעליון כי הגם שיש חשש מפני שיבוש חקירה על המבקשת כפי שנקבע על ידי שתי הערכאות, הרי שבמכלול השיקולים ובשים לב לטיבו ולעצמתו של החשש הרפואי, תוצאת האיזון הראויה בין השיקולים היא שחרור המבקשת למעצר בית מלא ובתנאים מגבילים. כפי שנקבע בהחלטת בית משפט השלום, המלווה את חקירת הפרשה עוד טרם החל השלב הגלוי בחקירה, לפי מיטב הערכתו "יש בתנאים האמורים כדי לאיין במידה מספקת את החשש לשיבוש"; הכל כאמור, בהינתן האיזונים המיוחדים הקיימים במקרה זה.

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי ותביעות ייצוגיות מאז שנת 2004.

 

לקראת הדיון בפסילת ח"כ יזבק

לקראת הדיון בפסילת ח"כ יזבק

היועץ המשפטי לממשלה, ד"ר אביחי מנדלבליט, דרש מח"כ היבא יזבק הסברים לגבי התבטאות ממנה עלולה להשתמע תמיכה בפגיעה בחיילי צה"ל.

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס – כותב בישראל היום

עו"ד נועם קוריס – כותב בערוץ 7 על תביעה ייצוגית

עו”ד נועם קוריס – כותב במקור ראשון

עו"ד נועם קוריס כותב בערוץ 20

ליו"ר ועדת הבחירות המרכזית לכנסת הוגשו מספר בקשות לפסול את ח"כ יזבק מהתמודדות בבחירות, בין היתר, בגין העילה הקבועה בסעיף 7א לחוק יסוד הכנסת, העוסקת ב"תמיכה במאבק מזוין של מדינת אויב או של ארגון טרור נגד מדינת ישראל".

במכתב ששלח הערב מנהל מחלקת הבג"צים בפרקליטות המדינה, ענר הלמן, לבאי-כוחה של יזבק, נאמר כי היועץ המשפטי לממשלה רואה בחומרה רבה התבטאויות שמהן עולה, במפורש או במשתמע, תמיכה במאבק מזוין של מדינת אויב או של ארגון טרור נגד מדינת ישראל, לרבות פגיעה בחיילי צה"ל.

הלמן מוסיף, כי היועמ"ש מבקש לקבל מח"כ יזבק התייחסות ברורה, מגובה בתצהיר מטעמה, בפרט לאמירה מסוף הריאיון הטלוויזיוני שנערך בערוץ 13:

"מראיין: האם זה חלק מהתנגדות סבירה מבחינתך, ולגיטימית לכיבוש, לפגוע בחיילים או לפגוע ברמטכ"ל.

ח"כ יזבק: החוק הבינלאומי בעצמו מאפשר לעמים שהם תחת כיבוש לפעול למען שחרורם.

מראיינת: כלומר, את תופסת כלגיטימי פגיעה בחיילים?

ח"כ יזבק: מה שלא לגיטימי זה המשך הכיבוש".

הבהרה זו נדרשה על ידי היועמ"ש בכדי שיוכל היועץ המשפטי לממשלה להשלים את גיבוש עמדתו ביחס לבקשות הפסילה בעניינה

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי ותביעות ייצוגיות מאז שנת 2004.

נמחקה עתירת ח"כ אביגדור ליברמן נגד הרבנות הראשית בישראל

בית המשפט העליון מחק בימים אלו עתירה שהגיש ח"כ אביגדור ליברמן בעתירות שהסוגיה הראשונה בהן הייתה בירור יהדות מחדש על ידי בית דין רבני של מי שכבר הוכר ונרשם כיהודי.

הסוגיה השנייה שעלתה היא עריכת בדיקות גנטיות כדרך להוכחת יהדות. גם כאן, העותרים אינם חולקים על סמכות בית הדין לתת צו לבדיקה גנטית כאשר ישנה הסכמה מצד הנבדק (סעיף 28יד לחוק מידע גנטי, התשס"א-2000), אלא מתמקדים בהעדרם של נהלים ברורים בעניין ההצעה לערוך בדיקה ומשמעות הסירוב לערכה. כן נטען כי בפועל הפכה האפשרות של עריכת בדיקה גנטית למעין "ברירת מחדל" ביחס לציבור מסוים. יצוין עוד כי העותרים שמו דגש על השילוב בין שתי הסוגיות – עריכת בדיקה גנטית במסגרת בירור יהדות מחדש. כן הוצגו מספר מקרים פרטניים המדגימים, לשיטת העותרים, את נכונות טענותיהם

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס – כותב בישראל היום

עו"ד נועם קוריס – כותב בערוץ 7 על תביעה ייצוגית

עו”ד נועם קוריס – כותב במקור ראשון

עו"ד נועם קוריס כותב בערוץ 20

המשיבים טענו כי בניגוד לטענות העותרים, קיימים כללים ברורים לדרישה לבירור יהדות מחדש, שעיקרם: בירור יהדותו של אדם – ולו אדם שכבר נקבעה יהדותו בהקשר אחר – בהתחשב באופן שבו נישאו הוריו או קרובי משפחתו בדרגה ראשונה. כך, ולא לפי מדינת המוצא. אשר לעריכת הבדיקה הגנטית, נטען כי זו מוצעת לאדם רק כאשר יתר החומר אינו מספיק, כשלעצמו, לקביעת היהדות, ללא קשר לשיוך קבוצתי כלשהו. המשיבים הוסיפו כי אין מקום לקבוע הנחיות לעניין הבדיקות הגנטיות, שכן מדובר בסוגיה ראייתית שבה יש להכריע בכל מקרה על פי נסיבותיו הקונקרטיות. לבסוף, נטען שבית הדין הרבני פונה מיוזמתו לאדם לשם בירור יהדות רק אם בן משפחה של אותו אדם ערך בירור יהדות, ועלה ספק לגבי יהדותו. במקרה כזה, נערכת פניה גם לבני משפחה אחרים – שעשויים להיות מושפעים מההכרעה – להצטרף להליך, ככל שהם מעוניינים בכך.

נועם קוריס

עולה כי יש מחלוקת בין הצדדים בדבר הכללים שמיישמים כיום בתי הדין הרבניים, כאשר עיקר המחלוקת נגע למשמעות ההצעה לערוך בדיקה גנטית ונפקותו של סירוב. עוד עולה כי אין כיום נהלים מפורשים בעניין זה. המשיבים טוענים אמנם כי אין מקום לקבוע נהלים בנושאים אלה, אך גם לשיטתם ישנם כללים, ולא הוצג טעם טוב שלא לקבוע כללים אלה באופן גלוי. זאת, בין היתר, כדי להבהיר את הכללים ובראי הטענות בדבר כללים שונים מאלה שהוצגו. נציין בהקשר זה כי גם מטיעוני המשיבים עצמם עולה חוסר בהירות בדבר הכללים המיושמים בבתי הדין הרבניים. כך, למשל, בתגובה המקדמית נטען כי ההצעה לערוך בדיקה גנטית מוצעת רק כאשר יתר החומר שהוצג אינו מספיק, דהיינו במקרים שבהם ללא הבדיקה לא תוכר היהדות. על פי קו זה, ההצעה לערוך בדיקה יכולה רק להועיל לנבדק, בין אם יקבלה ובין אם יסרב לערוך את הבדיקה. מנגד, במקום אחר בכתב הטענות נאמר כי סירוב לבצע בדיקה עשוי להיות בעל "משקל נוסף" ו"חיזוק" לראיות, ובמהלך הדיון שנערך בפנינו טען נציג בית הדין הרבני כי סירוב לערוך בדיקה יכול להיות "חיזוק מסוים" לקביעה כי לא הוכחה יהדותו של אדם. חוסר בהירות זה, בדבר הבדיקה הגנטית ומעמדה, מחדד את הצורך בקביעת הנחיות ברורות בדבר הצעה מטעם בית הדין לערוך בדיקה גנטית, ונפקות הסירוב לערכה.

הסוגיות של בדיקה גנטית, אפשרות הסירוב ומשמעותו – רגישות ביותר. קיומו של נוהל שלא הועלה על הכתב מוסיף רובד של קושי על הקושי. העדרו של נוהל כתוב עלול להביא להעדרו של נוהל בלתי כתוב. נציג בית הדין הרבני שמע את הערות בית המשפט ביחס לאמור לעיל, והסכים להביא את סוגיית קביעת הכללים במסגרת הנחיות בכתב בפני מועצת הרבנות הראשית. בנסיבות אלה, נראה כי נכון יהיה לאפשר לבית הדין הרבני לפעול לגיבוש הכללים על גבי הכתב. לנוכח הנכונות לשקול זאת, נראה כי בשלב זה העתירה, כפי שהוגשה, מיצתה את עצמה. זאת, תוך קביעת תקופה של שנה, שאם לא ייכתב במהלכה נוהל – יוכלו העותרים להגיש עתירה חדשה, תוך שמירה על זכויות וטענות הצדדים.

להשלמת התמונה, העותרים הציגו אמנם מספר מקרים קונקרטיים להמחשת טענותיהם, אך בכולם ניתנה החלטה בבית הדין הרבני האזורי, מבלי שהוגש ערעור לבית הדין הרבני הגדול. עולה כי אין מקום, במסגרת העתירה הנוכחית, להידרש למקרים אלה, שממילא הובאו רק לשם הדגמה ולא נדרש כל סעד ביחס אליהם.

לאחר הדברים האלה עיין ההרכב בחומרים שהוגשו לפניו וקבע כי מן הדברים שהוצגו לפניו עולה כי בית הדין הרבני מציע לעיתים לערוך בדיקה גנטית כדי להכיר ביהדותו של אדם. שאלה אחת היא האם יש חובה לערוך בדיקה כזו. שאלה שנייה היא מהו המשקל שיש לתת לסירוב לערוך אותה. שאלה שלישית היא מהן ההשלכות של פתיחת פתח זה ביחס לתיקים נוספים. נציג בית הדין הרבני הציג, בהגינותו הרבה, את עמדתו, לפיה אין מקום לקבוע נהלים בעניין זה, פרט לכך שאין לחייב אדם לערוך בדיקה גנטית. ועדיין נותרו שתי השאלות הנוספות – משקל הסירוב ואילו מקרים נכון לבקש לערוך בדיקה. סבורני כי מוטב שיהיה נוהל ברור. כאמור, הן נציג בית הדין הרבני והן בא כוח המשיבים מפרקליטות המדינה הציגו עמדה שאינה עקבית ביחס לכללים הקיימים. לצד טענה כי לא ניתן לקבוע כללים, הוצגה מעין "תורה שבעל פה", ואף גרסאות סותרות של אותה תורה. בנסיבות אלה, לנוכח הגישה של ההלכה והמשפט הישראלי לגבי בדיקות של גוף האדם במסגרת הליך משפטי והשלכותיה של בדיקה כזו, דעתי היא כי מוטב שיהיה נוהל כתוב. גם חברי, השופט סולברג, הכיר במסגרת נימוקיו בחשיבות של קביעת כללים כתובים, אלא שלשיטתו עדיפה בהקשר זה הגמישות בהפעלת שיקול הדעת. הקושי הוא כי גמישות בהקשר זה עלולה להגיע לגמישות יתר, או העדר כללים. יש לזכור כי לא מדובר בפסק דין של בית הדין הרבני הגדול, שאז הביקורת של בית משפט זה הייתה מנותבת למסלול של ביקורת על פסק דין מסוים. בית הדין הרבני הציג כללים – עניין לגיטימי כשלעצמו. ואולם, דווקא מפני שהכללים נועדו לכוון את בתי הדין השונים בעשיית מלאכתם, חשוב כי יהיה נוהל ברור, וממד הכתב מסייע לכך. זאת ועוד, לא כל נוהל עומד באותה שורה. לעיתים הנוהל אמור להתייחס לכל המקרים, לעיתים לחלקם, ולעיתים ישנם מרכיבים כאלה ומרכיבים כאלה.

עוד ציין בית המשפט העליון, כי המדינה הציגה נתונים סטטיסטיים בדבר מספר בירורי היהדות שערכה הרבנות הראשית בשנים האחרונות, וכמה אישורים ניתנו בשנה לביצוע בדיקות גנטיות; ברם, נתונים אלה אינם נוגעים ללב העתירה, שכן טענות העותרים מופנות כלפי מקרים שלא הובאו נתונים לגביהם: מספר הגורמים שהרבנות פנתה אליהם מיוזמתה לשם עריכת בירור יהדות (לצד הטענה כי פניות כאלה לא נערכות באופן שוויוני), וטענות לפיהן ביחס לאוכלוסיות מסוימות סירוב לערוך בדיקה גנטית נושא משקל שלילי. ואולם לא הוצגו מספרים בדבר המקרים שבהם הוצע לערוך בדיקה גנטית, או נתונים ביחס למקרים שבהם סירב אדם לבצע בדיקה. התמונה אינה ברורה אפוא, ויש לתור אחר שלמותה.

יש לזכור כי בדיקה גנטית היא עניין רגיש, ודאי לגבי האדם שצריך לעבור אותה. הנושא חדש ומורכב, ונראה כי טרם התגבשה הנחיה ברורה. כדי למנוע חוסר ודאות וחוסר עקביות בסוגיה, הוצע, כאמור, כי ההנחיה תועלה על גבי הכתב. יש לזכור כי בתי הדין הרבניים פועלים על פי דברי חקיקה, תקנות והנחיות למיניהם, ובכך אין כל חידוש. פסק דין זה נועד לאפשר לבית הדין הרבני לשקול את הדברים. בראי זה, אין ספק בעיני כי העותרים תרמו תרומה לליבון העניין. כך עלה גם מתשובת נציג בתי הדין הרבניים. כך עלה עוד מהחלק האופרטיבי בנימוקיו של חברי, שביסס את הכרעתו בדבר מחיקת העתירה על נכונותו של נציג בית הדין הרבני להביא את הסוגיה לפני מועצת הרבנות הראשית: "גבי דידי, דיינו בכך בשלב זה" (פסקה 8 לחוות דעתו). לפיכך מצא בית המשפט העליון לנכון להטיל הוצאות שאינן גבוהות. בית המשפט העליון אף הוסיף כי הטלת הוצאות בעתירה לבג"ץ לא רק שאינה בגדר "עונש", אלא אף אינה בגדר ביקורת. לעיתים מדובר בהכרה בכך שעתירה מסוימת קידמה את הסוגיה, ולו בכך שהעניין ייבדק בצורה רחבה על ידי הרשות או בית הדין.

סוף דבר, נקבע שיש למחוק את העתירה. זאת, בין היתר, בראי עמדת נציג בית הדין הרבני, לפיה יביא לפני מועצת הרבנות הראשית את הערות בית המשפט לעניין הצורך בקביעת נהלים כתובים, המתייחסים לסוגיה של הצעה לערוך בדיקה גנטית ומשמעותו של סירוב להיבדק. ברם, היה ולא ייקבע נוהל כתוב בתוך תקופה של שנה מהיום, יהיה נכון לאפשר הגשתה של עתירה חדשה עקב כך. כמובן, אין בהעלאת הנוהל על גבי הכתב, כשלעצמה, כדי למנוע בחינה שיפוטית של הנוהל שייקבע. זכויות וטענות הצדדים שמורות להם.

העתירה נמחקה בהחלטת בית המשפט העליון. אך לנוכח תרומת העותרים בהליך זה, משיבי המדינה חויבו בהוצאות העותרים בסך של 4,000 ש"ח.

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי ותביעות ייצוגיות מאז שנת 2004.

 

נדחתה עתירה נגד הגדלת תקציב הבחירות למפלגות בכנסת

נועם קוריס

בית המשפט העליון דחה את עתירתה של מפלגת: אני ואתה מפלגת העם הישראלית וחייב אותה בהוצאות הכנסת.

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס – כותב בישראל היום

עו"ד נועם קוריס – כותב בערוץ 7 על תביעה ייצוגית

עו”ד נועם קוריס – כותב במקור ראשון

עו"ד נועם קוריס כותב בערוץ 20

עתירה זו הייתה מכוונת נגד סעיף 14 לחוק הבחירות לכנסת העשרים ושלוש (הוראות מיוחדות), התש"ף-2019 (להלן: הוראת השעה ו- סעיף 14), אשר תיקן, כהוראת שעה לכנסת ה- 23, הוראות שונות בחוק מימון מפלגות, התשל"ג-1973 (להלן: חוק המימון). עיקרו של סעיף 14 בהגדלת מימון הוצאות הבחירות לסיעות בשיעור של 31%, והגדלת המקדמות על חשבון הוצאות הבחירות באותו שיעור, וכן בהוספת סכום אחיד לכל סיעה בשיעור של מחצית "יחידת מימון".

כעולה מהעתירה, העותרת היא מפלגה שאינה מיוצגת בכנסת, שהתמודדה בבחירות לכנסת ה- 21, והגישה רשימת מועמדים לבחירות לכנסת ה- 23. לטענת העותרת, הוראות סעיף 14, ובעיקר הדרישה להפקדת ערבות בנקאית כתנאי לקבלת מקדמה על חשבון הוצאות הבחירות, החלה רק על מפלגות חדשות – פוגעות שלא כדין בערכי השוויון והקניין, בניגוד להוראות חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו.

בתגובתה לעתירה טענה המשיבה כי יש לדחות את העתירה על הסף ולגופה. נטען כי העתירה אינה מבהירה מהן ההוראות שבסעיף 14 הפוגעות כנטען בשוויון, שכן האבחנה בין מפלגה ותיקה למפלגה חדשה, נגדה מכוונת העתירה, מקורה בתיקון לחוק המימון עוד משנת 1994, ולא בסעיף 14 להוראת השעה. כן נטען כי הטיעון החוקתי בעתירה מבסס עצמו על חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, בעוד ההוראה החוקתית הרלבנטית לטענות לפגיעה בשוויון היא הוראת סעיף 4 לחוק יסוד: הכנסת. עוד נטען כי כלל המפלגות, הוותיקות והחדשות, נערכו מאז חקיקת הוראת השעה בהתאם להסדרים הקבועים בה, וספק אם ניתן בשלב הנוכחי "להחזיר את הגלגל לאחור", ובמיוחד כאשר העותרת לא צרפה את הסיעות בכנסת ה- 22 המתמודדות בבחירות לכנסת ה- 23 כמשיבות לעתירה. המשיבה סבורה כי גם לגופם של דברים אין בטענות העותרת כדי לבסס טענתה לפגיעה של הוראת השעה בשוויון, כמפורט בתגובה מטעמה.

לאחר עיון הגיע הרכב השופטים בבג"ץ למסקנה שיש לסלק העתירה על הסף.

עיקרה של העתירה בטענת אפליה לטובה של מפלגות ותיקות לעומת מפלגות חדשות. דא עקא, שהעותרת לא טרחה לצרף כמשיבות לעתירתה את המפלגות הוותיקות הרלבנטיות, היינו הסיעות בכנסת ה- 22 המתמודדות בבחירות לכנסת ה- 23, העלולות להיפגע מקבלת העתירה. בנסיבות אלה, ונוכח לוח הזמנים של הליכי הבחירות, די בפגם זה כדי להביא לדחיית העתירה על הסף. מקדמת דנא הבהיר וחזר והדגיש בית משפט זה את חובתו של עותר לצרף המשיבים הדרושים לעתירה

"כלל הוא בבית-משפט זה שחובה על העותר לצרף כמשיבים לעתירה את כל הנוגעים בדבר. הנוגעים בדבר נחלקים לשני סוגים. ראשית, יש לצרף כמשיבים את הגופים והאנשים שנגדם מתבקש הסעד. על-פי רוב אלה הן רשויות מינהליות שפגעו בעותר במעשה או במחדל, ובית המשפט מתבקש לצוות עליהן לעשות מעשה, או להימנע מעשות מעשה, או להצהיר על בטלות החלטותיהן. שנית, יש לצרף כמשיבים גם גופים ואנשים אחרים, שאף כי בית המשפט אינו מתבקש לצוות עליהם דבר, הם עלולים להיפגע באופן ממשי מצו שייצא, אם ייצא, מאת בית המשפט. אלה הם בדרך כלל גופים ואנשים פרטיים" (בג"ץ 1901/94 לנדאו נ' עיריית ירושלים, פ"ד מח(4) 403, 415 (1994)).

פגם זה של אי צירוף משיבים מתווסף, כטענת המשיבה, לכך שכלל הסיעות המתמודדות בבחירות נערכו והסתמכו על ההסדרים שנקבעו בהוראת השעה, באופן שמדובר כעת במידה רבה ב"מעשה עשוי", ועל כן אין גם מקום לאפשר לעותרת לתקן בשלב זה את המעוות על ידי צירוף של המשיבים החסרים.

בנוסף, הטיעון החוקתי בעתירה הוא כוללני, ולמעשה אינו רלבנטי לשאלת חוקיות סעיף 14 והוראת השעה.

כפי שנפסק לא פעם, אין די בטענה כללית לפגיעה בזכויות חוקתיות כדי לבסס עתירה המבקשת לבטל הוראת חוק. הכרזה על בטלותו של חוק או חלק ממנו היא עניין רציני, ולא על נקלה יעשה כן בית המשפט (בג"ץ 1715/97 לשכת מנהלי ההשקעות נ' שר האוצר, פ"ד נא(4) 367, 387-386 (1997). טענה לפגיעה חוקתית אינה יכולה להישמע בעלמא, אלא יש לבססה כדבעי, תוך הנחת תשתית עובדתית מתאימה וניתוח חוקתי קונקרטי של השלבים השונים של הביקורת החוקתית (בג"ץ 6972/07 לקסר נ' שר האוצר, פסקה 28 (22.3.2009)).

לכך יש להוסיף כי עוד בראשית דרכה של הביקורת החוקתית עמד בית משפט העליון על הצורך בזהירות ובריסון רב בביקורת חוקים (ע"א 6821/93  בנק המזרחי נ' מגדל כפר שיתופיפ"ד מט(4) 221, 350-349 (1993)), ומאז חזרה ונשנתה הלכה זו פעמים רבות

"בחינת חוקתיות חקיקה ראשית של הכנסת נעשית על-ידי בית המשפט בזהירות ובריסון רב, תוך הקפדה על האיזון העדין הנדרש בין עקרונות שלטון הרוב והפרדת הרשויות, לבין ההגנה החוקתית על זכויות האדם ועל ערכי היסוד העומדים בבסיס שיטת המשטר בישראל (ענין המרכז האקדמישם). במסגרת איזון זה, אפילו יימצא כי מעשה החקיקה אינו מתיישב עם עקרון חוקתי, נדרשת רמת עוצמה ניכרת לפגיעה החוקתית כדי שתצדיק התערבות שיפוטית במעשיה של הרשות המחוקקת…" (בג"ץ 6304/09 לה"ב נ' היועץ המשפטי לממשלה, פסקה 62 (2.9.2010)).

(וראו עוד מבין רבים: בג"ץ 1715/97 לשכת מנהלי ההשקעות נ' שר האוצר, פ"ד נא(4) 367, 387-386 (1997); בג"ץ 366/03 עמותת מחויבות לשלום וצדק חברתי, פ"ד ס(3) 464, 520-518 (2005); בג"ץ 6976/04 עמותת "תנו לחיות לחיות", פסקה 9 (1.9.2005); בג"ץ 8886/15  רפובליקנים מחו"ל בישראל נ' ממשלת ישראל פסקאות 47-46 (‏2.1.2018)).

בענייננו העתירה אינה כוללת טיעון חוקתי סדור תוך הנחת תשתית עובדתית מתאימה וניתוח משפטי-חוקתי קונקרטי של השלבים השונים של הביקורת החוקתית. העתירה אינה מבהירה מהן ההוראות שבסעיף 14 להוראת השעה הפוגעות כנטען בשוויון, ומאידך האבחנה בין מפלגה ותיקה למפלגה חדשה, נגדה מכוונת העתירה, מקורה בתיקון לחוק המימון עוד משנת 1994, ולא בהוראת השעה. זאת ועוד, הטיעון בעתירה לפגיעה בשוויון נסמך על חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, בעוד האכסניה החוקתית הספציפית לענין שוויון הבחירות היא סעיף 4 לחוק יסוד: הכנסת (בג"ץ 3166/14 גוטמן נ' היועץ המשפטי לממשלה (12.3.2015)). במאמר מוסגר יצוין גם כי שאלה היא – שטרם הוכרעה – האם במסגרת בחינה חוקתית של חוק הנוגד לכאורה הוראה חוקתית שאינה במסגרת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו או חוק יסוד: חופש העיסוק – כגון הוראת סעיף 4 לחוק יסוד: הכנסת – חלים גם תנאי פסקת הגבלה (שיפוטית).

מכל מקום,  הוראת שעה, מושא העתירה אושרה ברוב מיוחס, כנדרש לפי סעיף 4,  בשלוש הקריאות – בתמיכה של 93 חברי הכנסת בקריאה הראשונה, ובתמיכה של 95 חברי הכנסת בקריאה השניה והשלישית.

נוכח כל האמור נקבע על ידי בג"צ שאין מנוס פרט לדחיית העתירה על הסף, אף מבלי להיזקק לטענות העותרת לגופו של ענין, ותוך חיובה בסך של 4,000 ₪ הוצאות.

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי ותביעות ייצוגיות מאז שנת 2004.

 

גזר דין – 5 שנות מאסר לתושב תל אביב בגין הריגה תוך נהיגה בשכרות

בית המשפט המחוזי בתל אביב גזר 5 שנות מאסר על יוסף לוגסי (38)  מתל אביב בגין הריגתו של לואיס בג'רנו ז"ל, אזרח קולומביה בן 31 במותו.

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס – כותב בערוץ 7 על תביעה ייצוגית

עו”ד נועם קוריס – כותב במקור ראשון

עו"ד נועם קוריס כותב בערוץ 20

על פי גזר הדין, התאונה אירעה ברחוב שטרית בתל אביב ביום 16.05.18 בשעה 03:40 בעת שהמנוח עסק, במסגרת עבודתו כעובד קבלן של עיריית ת"א, בסימון כבישים. טרם תחילת עבודות הסימון והצביעה לבשו העובדים אפודים זוהרים והניחו בכביש ועל הרכב עמו הגיעו למקום אביזרי בטיחות ואזהרה כאמצעי התרעה בפני נהגים על ביצוע עבודות בכביש. בעת שהמנוח ניגש אל הרכב, שחנה בנתיבים בהם בוצעה העבודה, פגע בו הנאשם בעוצמה בעת שנסע במהירות שאינה פחותה מ-100 קמ"ש, כשהוא שיכור ובדמו אלכוהול ברמה של פי 2.8 מהמותר בכביש שהמהירות המותרת בו היא 60 קמ"ש. כתוצאה מעוצמת המכה סבל המנוח מפגיעה רב מערכתית קשה שהובילה למותו.

הנאשם הודה בכתב אישום מתוקן במסגרת הסדר טיעון אליו הגיעו הצדדים, בעקבות הליך גישור. המדינה ביקשה להטיל 7 שנות מאסר, מאסר על תנאי ופיצוי למשפחת המנוח. ההגנה לא הוגבלה בטיעוניה. כן הוסכם כי רישיונו של הנאשם ייפסל לצמיתות.

בית המשפט קבע  כי "מדיניות הענישה הנוהגת בעבירה בה הורשע הנאשם מתחשבת בצורך במאבק בנגע תאונות הדרכים שהפכו לרעה חולה בארצנו. התופעה מחייבת חינוך, מודעות ציבורית, אכיפה ועוד. כאשר מדובר בעבירות תעבורה קטלניות, שומה על בתי המשפט להעביר מסר ברור, נוקב וחד משמעי באמצעות הטלת עונשי מאסר ההולמים את חומרת המעשים ותוצאותיהם הקשות". עוד נקבע כי "אדם צעיר שעתידו לפניו אשר יצא לעמל יומו, או יותר נכון במקרה שלנו, לעמל 'לילו', ומצא באחת את מותו המיידי והאכזרי , וזאת אך ורק בשל העובדה כי הנאשם אחז בהגה כשהוא שיכור, נסע בכביש עירוני במהירות של 100 קמ"ש ולא הבחין באמצעי הזהירות במנוח ובכלי הרכב, אף על פי שיכל וצריך היה להבחין בהם".

בית המשפט התייחס לתיקון חוק העונשין בעניין עבירות ההמתה וקבע כי התיקון לא מצדיק הפחתה של רף הענישה בעבירה זו.

בית המשפט קבע כי מתחם העונש ההולם לעבירה נע בין 4 ל- 8 שנות מאסר והטיל על הנאשם 5 שנות מאסר, פסילה מלהחזיק ברישיון נהיגה לצמיתות, מאסר על תנאי ופיצוי למשפחת המנוח בסך 35,000 ₪.

התיק נוהל על ידי עו"ד יונתן טל מפרקליטות מחוז תל אביב (פלילי).

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי ותביעות ייצוגיות מאז שנת 2004.

כתב אישום נגד הדורס ביום כיפור

פרקליטות מחוז ת"א (פלילי) הגישה לבית המשפט המחוזי בעיר כתב אישום נגד אמיר אבו לבן, בן 21 מרמלה, בגין המתה בקלות דעת, שיבוש מהלכי משפט, קשירת קשר לפשע, סחר בסם מסוכן והחזקת סם מסוכן שלא לצריכה עצמית.

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס

עו"ד נועם קוריס – כותב בערוץ 7 על תביעה ייצוגית

עו”ד נועם קוריס – כותב במקור ראשון

עו"ד נועם קוריס כותב בערוץ 20

על פי כתב האישום, שהוגש באמצעות עו"ד רביד שיפמן, בצהרי יום כיפור 9.10.19 בשעה 13:47 הגיע המשיב ברכבו לגוש דן כדי למכור סמים מסוכנים מסוגים שונים לצרכני סמים שונים. בסמוך לשעה 15:16, לאחר שמכר סמים לארבעה לקוחות ברמת גן, פתח תקווה ותל אביב והיה בדרכו למכור ללקוח נוסף, נהג הנאשם ברחוב דרך נמיר בתל אביב, מכיוון צפון לדרום, בצומת הרחובות דרך נמיר ורחוב ז'בוטינסקי. באותה העת, רכב איתי מרגי ז"ל, בן ה-8, על אופניו בכביש, בנתיב הנגדי בכביש מכיוון צפון לדרום. עם הגיעו אל הצומת, פנה המנוח, ברציפות ימינה, אל רחוב ז'בוטינסקי, תוך שהוא חוצה את נתיב נסיעת הנאשם, הנוהג ברכב. הנאשם נסע בנתיב האמצעי בכביש ישר, במהירות מופרזת ומעל המותר, פגע במנוח, הרכוב על אופניו, בעוצמה רבה.  מיד לאחר תאונת הדרכים ובשעה שהמנוח מוטל מדמם על הכביש, יצא הנאשם מהרכב ומיהר להסתיר, בשיחים אשר בצד הכביש, את הסמים המסוכנים שהחזיק, כדי להעלימם מעיני השוטרים, אשר צפה כי יגיעו אל זירת התאונה ובכוונה להכשיל חקירה פלילית והליך שיפוטי ולהעלים ראיות. ניידת מד"א אשר הוזעקה למקום התאונה, פינתה את מרגי ז"ל, אל בית החולים איכילוב, כשהוא מחוסר הכרה וסובל מחבלת ראש קשה. מאוחר יותר באותו היום נפטר מרגי בבית החולים, כתוצאה ממעשיו של הנאשם.

נועם קוריס מגדל משה אביב
עו"ד נועם קוריס מגדל משה אביב

מותו של המנוח נגרם כתוצאה ממעשי הנאשם – נהג ברכב בקלות ראש ובחוסר זהירות וללא תשומת לב לחיי אדם, נהג ביום כיפור במהירות מופרזת ומעל המותר, לא התאים את מהירות נסיעתו למועד בו נהג ברכב, יום כיפורלמרות שהיה מודע היטב לעובדה כי במועד זה משתמשים בכביש הולכי רגל ורוכבי אופניים ובהם, קטינים רבים, המסתמכים על המוסכמה הנוהגת, לא התאים את מהירות נסיעתו לתנועת עוברי הדרך ולתנאי הדרך, לא האט את מהירות נסיעתו בכביש עם הגיעו אל הצומת ולא הבחין במנוח על אף שדה הראייה אשר היה בפניו ולא הגיב בבלימה.

בבקשה להארכת תנאים מגבילים כתבה עו"ד רביד שיפמן: "מעשיו של המשיב, אשר היה קל דעת, בנטילת סיכון בלתי סביר לאפשרות גרימת התוצאה קטלנית, בנהיגתו את הרכב במהירות גבוהה ומופרזת, שאינה הולמת את תנאי הדרך, בדרכו לביצוע עסקת סמים, מלמדים על המסוכנות הרבה הטמונה בו לסיכון בטחון הציבור".

התיק נחקר על ידי בוחני התנועה של מחוז תל אביב ותחנת לב תל אביב במשטרת ישראל.

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי ותביעות ייצוגיות מאז שנת 2004.

 

עו"ד התחצף לשופט ויושהה למשך 18 חודשים

נועם קוריס

בית המשפט העליון דן בימים אלו בבקשת רשות לערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (השופט מ' בר-עם) בעב"י 68-09-19 מיום 28.11.2019, בגדרו נדחה ערעורו של המבקש על פסק דינו של בית הדין המשמעתי הארצי של לשכת עורכי הדין בבד"א 19/19 מיום 31.7.2019, שדחה את ערעור המבקש על פסק דינו של בית הדין המשמעתי המחוזי על כל חלקיו (בד"מ 10/11).

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס

עו"ד נועם קוריס – כותב בערוץ 7 על תביעה ייצוגית

עו”ד נועם קוריס – כותב במקור ראשון

עו"ד נועם קוריס כותב בערוץ 20

נגד המבקש הוגש כתב קובלנה לבית הדין המשמעתי המחוזי של לשכת עורכי הדין מחוז דרום (להלן: בית הדין המשמעתי המחוזי), המייחס לו עבירות של פגיעה בכבוד בית המשפט לפי כלל 32 לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית), תשמ"ו-1986, פגיעה בכבוד הצד שכנגד לפי כלל 33 לכללים האמורים, וכן עבירות של פגיעה בכבוד המקצוע לפי סעיף 53 לחוק לשכת עורכי הדין, תשכ"א-1961 והתנהגות שאינה הולמת את מקצוע עריכת הדין לפי סעיף 61(3) לחוק האמור. על פי הנטען בכתב הקובלנה בשנים 2010-2008 התבטא המבקש בשלוש הזדמנויות שונות, במסגרת הליכים משפטיים שונים, באופן שאינו הולם כלפי שופטים וכלפי הצד שכנגד.

ביום 3.2.2019 הורשע המבקש בעבירות המיוחסות לו בגין התבטאויותיו. בהכרעת דינו נקבע, בין היתר, כי מדובר בביטויים פוגעניים, חמורים ופסולים וכי אין להתירם מפיו של עורך דין כלל, ובוודאי שלא במסגרת ותוך כדי עבודתו. כמו כן נקבע ביחס לטענתו בדבר עינוי דין והימשכות ההליכים, כי המבקש הוא זה שהביא להימשכות ההליכים בסרבו לקבל מסמכים שהומצאו אליו על ידי הקובלת.

ביום 1.4.2019 גזר בית הדין המשמעתי המחוזי על המבקש עונש השעיה בפועל, לתקופה של 18 חודשים, שירוצו רק בתום השעיה בה היה נתון באותה העת, ובמצטבר לכל עונש אחר שנגזר עליו בהליכי המשמעת הקודמים והרבים שהתנהלו נגדו.

המבקש ערער על הכרעת הדין ועל גזר הדין לבית הדין המשמעתי הארצי של לשכת עורכי הדין (להלן: בית הדין המשמעתי הארצי).

ביום 31.7.2019 דחה בית הדין המשמעתי הארצי את ערעורו של המבקש על כל חלקיו, תוך שקבע כי מדובר במקרה חריג ביותר וכי המבקש נקט, כמעט בדרך קבע, בביטויים פוגעניים נגד ערכאות שיפוטיות ונגד חבריו למקצוע. כמו כן נקבע כי דבריו הקיצוניים והבוטים של המבקש חורגים מהזכות לביקורת לגיטימית שאין מוסד אשר חסין מפניה. כמו כן נקבע, ולא מבלי התלבטות, כי בנסיבות הענין אין בהימשכות ההליכים ובנסיבותיו האישיות של המבקש, לרבות גילו ומצבו הכלכלי עקב הרחקתו ממקצוע עריכת הדין, כדי להטות את הכף לטובתו. עם זאת, הומלץ למבקש לפנות, בסמוך לתום ריצוי עונשו הכולל ובכפוף לכך שיוכיח כי שינה דרכיו, בבקשת חנינה לגורמים המוסמכים.

המבקש ערער על פסק דינו של בית הדין המשמעתי הארצי לבית המשפט המחוזי בירושלים, אשר דחה את ערעורו תוך שציין כי לא מצא עילה בדין להתערבות בפסק דינו של בית הדין הארצי. בין היתר צוין כי על עורכי דין להקפיד הקפדה יתירה על שיח מכבד כלפי מותב היושב בדין וכלפי הצד שכנגד, במיוחד בין כותלי בית המשפט, בהיותם "קציני בית המשפט" המייצגים את מערכת שלטון החוק. עוד נקבע כי אין בהליכים ובהכרעות הקודמות שניתנו משום פגיעה יתרה במבקש, ועל כן נדחו טענותיו על פגמים חמורים שנפלו כנטען בהליך המשמעתי נגדו. עוד הוטעם כי בגזר דינו לא נמצאה סטייה מהותית מרף הענישה הראוי במקרים דומים.

מכאן בקשת רשות הערעור שהוגשה לבית המשפט העליון, בה שב וטען המבקש נגד אופן ניהול ההליכים נגדו ונגד הקביעות של בתי הדין המשמעתיים ביחס להתבטאויותיו, תוך שהוא ממשיך ומטיל דופי בניקיון הידיים ובתום ליבם של בתי הדין ושל לשכת עורכי הדין. כמו כן טוען הוא ביחס לשגיאות, לטענתו, שנפלו בפסק דינו של בית המשפט המחוזי.

לאחר עיון בבקשה ובנספחיה הגיע בית המשפט העליון לכלל מסקנה כי דינה להידחות. כידוע, בקשות רשות ערעור הנוגעות להליכים משמעתיים של לשכת עורכי הדין מגיעות לבית משפט העליון רק "בגלגול רביעי", קרי לאחר שנבחנו לפני שלוש ערכאות. בהתאם, רשות ערעור במקרים מעין אלה ניתנת במשורה, בגדרי "מהדורה מחמירה" של הלכת חניון חיפה הידועה, כדבריו של השופט רובינשטיין בבר"ש 1958/09 עו"ד ברי נ' הועד המחוזי של לשכת עוה"ד בתל אביב, פסקה ז (10.5.2009). בענייננו קבע בית המשפט, לא מתעוררת כל שאלה עקרונית כללית המצדיקה רשות לערער, ומכאן שדין הבקשה להידחות.

בית המשפט חייב גם עו"ד גם ב 2,500 ₪ הוצאות משפט.

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי ותביעות ייצוגיות מאז שנת 2004.

 

נדחה ערעור המקור איסור הפרסום בפרשת הרפז יישאר על כנו

איסור הפרסום בפרשת הרפז יישאר על כנו- העליון דחה ערעור המקור

בית המשפט העליון דן בימים אלו בבקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי מרכז-לוד מיום 7.4.2019 בע"ח 2471-04-19 (השופט א' סטולר – סג"נ), בגדרה נדחה ערעור על החלטת בית משפט השלום בראשון לציון, לפיה נדחתה בקשת המבקשים להסיר את צו איסור הפרסום החל על חלק מן החומרים הקשורים לפרשת הרפז.

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס – כותב בערוץ 7 על תביעה ייצוגית

עו”ד נועם קוריס – כותב במקור ראשון

עו"ד נועם קוריס כותב בערוץ 20

תחילתה של פרשת הרפז בשנת 2010, אז נחשף בתקשורת מסמך ובו תכנית לבניית תדמית חיובית למועמד לכהונה כרמטכ"ל, האלוף (מיל') יואב גלנט, תוך פגיעה בשמו הטוב של הרמטכ"ל שכיהן בעת ההיא, רב-אלוף (מיל') גבי אשכנזי (להלן: אשכנזי). על גבי המסמך הוטבע סמליל (לוגו) משרדו של היועץ האסטרטגי והפרסומאי, אייל ארד. לאחר שנחשף המסמך, הגיש ארד תלונה במשטרה על זיוף, וטען כי אין לו קשר למסמך. לימים התברר, בעקבות חקירה במשטרה, כי המסמך זויף על-ידי סגן-אלוף (מיל') בועז הרפז (להלן: הרפז). הפרשה עוררה הד ציבורי וסיקור תקשורתי נרחב, ובמקביל, נחקרה על-ידי הרשויות השונות – מבקר המדינה, שפרסם ביום 6.1.2013 דוח שעסק בפרשה; המשטרה הצבאית; ומשטרת ישראל, שבדקה את היבטיה הפליליים של הפרשה. במסגרת החקירה הפלילית, נפתחו תיקי חקירה נגד המעורבים בפרשה, וביניהם כמה מן המשיבים לבקשה דנא: אשכנזי, אל"מ (מיל') ארז וינר (להלן: וינר), ששימש כעוזרו של אשכנזי, והיועץ המשפטי לממשלה, האלוף (מיל') ד"ר אביחי מנדלבליט (להלן: מנדלבליט), ששימש באותם ימים כפרקליט הצבאי הראשי. בהחלטת היועץ המשפטי לממשלה דאז, עו"ד יהודה וינשטיין, מיום 21.5.2015, נסגר תיק החקירה נגד מנדלבליט מחוסר אשמה. בהחלטה נוספת של היועץ המשפטי לממשלה מיום 20.1.2016, נסגרו גם תיקיהם של המעורבים האחרים בפרשה, זולת הרפז, אשר הועמד לדין, ולימים הורשע בעבירות של זיוף מסמך ושימוש במסמך מזויף.

כחלק מבדיקת מבקר המדינה והחקירה הפלילית, נתפסו, תומללו ונותחו מספר רב של שיחות טלפון והקלטות נפח אשר הוקלטו בלשכת הרמטכ"ל. השיחות הוקלטו בעקבות פקודה שנתן קודמו של אשכנזי בתפקיד, רב-אלוף (מיל') דן חלוץ, ולפיה הוקלטו שיחות הטלפון, ובוצעו הקלטות נפח בלשכת הרמטכ"ל, כברירת מחדל, 24 שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע. מאז החלו הרשויות לחקור בפרשה, הוצאו מספר צווי איסור פרסום ביחס לחומרי החקירה, לרבות השיחות שהוקלטו. כך למשל, בפסק הדין בבג"ץ 2759/12 וינר נ' מבקר המדינה (28.6.2012) (להלן: בג"ץ וינר), התקבלה בקשה מטעם מבקר המדינה, לאסור על פרסומם של החומרים ששימשו את המבקר בבדיקתו, והועברו למבוקרים לצורך גיבוש תגובתם לטיוטת דוח המבקר. כמו כן הוצאו צווי איסור פרסום נוספים בערכאות שונות, לבקשתן של המשטרה הצבאית ומשטרת ישראל, מכוח סעיף 70(ה) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (להלן: חוק בתי המשפט). בהמשך, ביום 21.6.2015, פנה אשכנזי לבית משפט השלום בראשון לציון, מכוח סעיפים 70(ד) ו-70(ה1)(1) לחוק בתי המשפט, בבקשה לאסור על פרסום כלל השיחות שלהן הוא צד, בשל פגיעה בפרטיותו. בהחלטה מיום 24.6.2015 נעתר בית המשפט לבקשתו, והוציא צו איסור פרסום גורף ביחס לכלל השיחות.

בשנים שחלפו, הוגשו, והתקבלו, מספר בקשות לצמצום צו איסור הפרסום הגורף. בתוך כך, הותרו לפרסום 14 שיחות, שחשיפתם נתבקשה בשנת 2014 על-ידי עיתון 'הארץ'. בהמשך, ביום 31.5.2015, התקבלה בקשה שהוגשה מטעם מדינת ישראל, ביחס ל-3 שיחות הקשורות להחלטה לגנוז את תיק החקירה בעניינו של מנדלבליט. כמו כן, נעתר בית המשפט לבקשה נוספת שהוגשה מטעם המדינה, בתחילת שנת 2016, ועניינה בהתרת פרסומן של שיחות שצוטטו או אוזכרו בהחלטת היועץ המשפטי לממשלה, לסגור את תיקי החקירה בעניינם של המעורבים האחרים בפרשה. בקשת רשות הערעור שלפנינו, עוסקת בבקשה נוספת לצמצום צו איסור הפרסום, שהוגשה ביום 27.2.2019 על-ידי המבקשים, העיתונאי ברוך קרא, ומערכת תכנית התחקירים 'המקור' (להלן ביחד: המקור). תחילה ביקשו 'המקור' להסיר את צו איסור הפרסום הגורף, ובהמשך גידרו את בקשתם להתרת פרסום תמלילים של 16 שיחות, שאותם ביקשו לשלב במסגרת כתבה העוסקת בהתנהלות לשכתו של אשכנזי, בחמשת הימים הסמוכים לחשיפת מסמך הרפז. במרוצת ההליך התברר, כי 4 מן השיחות המבוקשות כבר פורסמו בהתאם להחלטות קודמות, ועל כן נתחמה הבקשה ל-12 השיחות הנותרות. 'המקור' ביקשו לשדר את הכתבה האמורה לפני מועד הבחירות לכנסת ה-21, והסבירו כי העניין הציבורי בכתבה ובשיחות התעצם, משהודיע אשכנזי על כוונתו להתמודד בבחירות לכנסת.

הבקשה לצמצום צו איסור הפרסום נדחתה בהחלטת בית משפט השלום בראשון לציון מיום 31.3.2019. בהתאם להוראת סעיף 70(ד) לחוק בתי המשפט, שקל בית המשפט את זכות הציבור לדעת מזה, ואת פרטיותם של המשוחחים מזה. צוין, כי ההקלטות מלשכת הרמטכ"ל נועדו לצרכים ביטחוניים-מבצעיים, ונתפסו לצורכי חקירה, שבסופה הוחלט שלא להעמיד את מרבית המעורבים לדין. בית המשפט הוסיף, כי ההאזנה לשיחות במסגרת הליכי החקירה, גרמה לפגיעה משמעותית בפרטיותם של המעורבים. כמו כן, עמד בית המשפט על הצורך בשמירת מעטה סודיות על המתרחש בלשכת הרמטכ"ל, תוך אפשרות לקיום שיח חופשי בלשכות ביטחוניות בפרט, ולשכות ממלכתיות בכלל. נוכח האמור, קבע בית המשפט, כי "ללא קשר לתוכנן של 16 השיחות שלצורך פרסומן צמצמו המבקשים את בקשתם, מצאתי לעשות שימוש בסמכותי לפי סעיף 70(ד) לחוק בתי המשפט, ולקבוע כי פרסום איזה מהשיחות המוקלטות (שמע ותמליל) שנתפסו במהלך בדיקת המבקר ובמהלך חקירת הפרשה, עלול לפגוע פגיעה חמורה בפרטיותם של הצדדים לשיחות ושל אלו המוזכרים בהן, ומשכך צו איסור הפרסום יעמוד בעינו, ללא מגבלת זמן". מעבר לכך קבע בית המשפט, לאחר עיון בתמלילי השיחות, כי פרסומן של השיחות יפגע 'פגיעה של ממש' בפרטיותם של המשוחחים, וגם מטעם זה יש להותיר את צו איסור הפרסום על כנו.

על החלטה זו הוגש ערעור לבית המשפט המחוזי מרכז-לוד, ובהחלטה מיום 7.4.2019 נדחה הערעור. בית המשפט המחוזי ציין בהחלטתו, כי חרף הסכמתו עם התוצאה שאליה הגיע בית משפט השלום, "היה מקום להידרש במסגרת ההחלטה, לדיון פרטני בשיחות נושאות הבקשה דנן", ומשכך, בחן באופן פרטני את השיחות שפרסומן נתבקש. תחילה קבע בית המשפט, כי חלק מהשיחות חוסה תחת צו איסור הפרסום שניתן בפסק הדין בבג"ץ וינר, שכן מדובר בשיחות אשר נכללו בחומר החקירה ששימש את מבקר המדינה (להרחבה על אודות תנאיו של אותו צו איסור פרסום ראו בג"ץ וינר, בפסקה 12). עוד קבע בית המשפט, כי שיחה מסוימת שקיימו אשכנזי ומנדלבליט, מוגנת בחיסיון עו"ד-לקוח בשל אופי היחסים בין הרמטכ"ל, לבין הפרקליט הצבאי הראשי, וגם מן הטעם הזה אין להתיר את פרסומה. לאחר מכן, עמד בית המשפט על הוראת סעיף 70(ד) לחוק בתי המשפט, העוסקת באיזון הנדרש בין העניין הציבורי בפרסום, לבין שמירה על ערכים מתחרים, ביניהם "מניעת פגיעה חמורה בפרטיות" של המעורבים. בהקשר זה קבע בית המשפט, כי לא יהיה בפרסום השיחות כדי להביא לציבור תועלת בידיעתן, שכן החלקים הרלבנטיים מתוכן כבר פורסמו במסגרת דוח מבקר המדינה. מצד שני קבע בית המשפט, כי פרסום השיחות יפגע פגיעה חמורה בפרטיותם של אשכנזי, וינר, והמשוחחים האחרים. לפיכך נקבע, כי אין הצדקה לפרסם את השיחות, ובהתאם נדחה הערעור, וצו איסור הפרסום נותר בתוקפו.

מכאן בקשת רשות הערעור שלפנינו שבה לטענת 'המקור', בקשתם עונה על אמות המידה שנקבעו ברע"א 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, לו(3) 123 (1982) (להלן: הלכת חניון חיפה), לעניין מתן רשות ערעור, וזאת לאור חשיבותה הציבורית של פרשת הרפז. זאת ועוד נטען, כי החלטות בתי המשפט דלמטה מעוררות שאלות משפטיות בעלות חשיבות רוחבית, ובפרט מלינים 'המקור' על כך שבקשתם לצמצום צו איסור הפרסום נדחתה ללא קשר לתוכן השיחות.

לגופם של דברים נטען, כי בית המשפט המחוזי ערך איזון שגוי בין הפגיעה הנטענת בפרטיות המשוחחים, לבין חופש הביטוי, חופש העיתונות וזכות הציבור לדעת על אודות השיחות. לטענת 'המקור', נוכח חשיבותו של עקרון פומביות הדיון, יש ליתן פרשנות מצמצמת לחריגים המנויים בסעיף 70(ד) לחוק בתי המשפט. מכאן, שכדי להחיל את החריג שעניינו פגיעה בפרטיות, "יש להראות שהפגיעה החמורה בפרטיות היא משמעותית עד מאוד" (ההדגשה במקור – נ' ס'). בהקשר זה נטען, כי הערכאות דלמטה לא בחנו את השיחות מושא הבקשה באופן פרטני, ולמעט אמירות כלליות ולקוניות, לא הובהר מדוע פרסומן יפגע בפרטיות המשוחחים. לעמדת 'המקור', השיחות המבוקשות עוסקות בעניינים מקצועיים גרידא, ואינן קרובות לרף הנדרש לשם הוכחת פגיעה בפרטיות, בהקשר של איסור פרסום. אשר לעניין הציבורי שבפרסום השיחות טוענים 'המקור', כי שגה בית המשפט המחוזי במסקנתו, כי משפורסמו חלקים מן השיחות בדוחות הציבוריים, מוצה העניין הציבורי שבפרסום. לשיטתם, אין לקבל גישה שלפיה "דוח של מבקר המדינה או של היועץ המשפטי לממשלה סותם את הגולל א-פריורית על פרסומים נוספים באותו עניין בשל היעדר עניין ציבורי". כמו כן נטען, כי לפרסומן של השיחות נודעת חשיבות ציבורית עליונה, נוכח מיהות המשוחחים – אישי ציבור בדרגים הגבוהים ביותר, שחלקם מכהנים בתפקידים ציבוריים בכירים גם היום; ונוכח נושא השיחות – פרשת הרפז, אשר נושאת חשיבות ציבורית רבה כשלעצמה. 'המקור' הדגישו, כי לפרסום החומרים בעת הזאת משמעות רבה, נוכח כניסת אשכנזי לזירה הפוליטית. מעבר לאמור טענו 'המקור', כי בית המשפט המחוזי שגה בקביעתו, כי חלק מן השיחות חוסות תחת צו איסור הפרסום שהוּצא בבג"ץ וינר. לדבריהם, אותו צו ניתן על מנת להגן על טוהר הליך הביקורת של מבקר המדינה ותקינותו, ותחולתו מוגבלת לחומרים ששימשו את המבקר לשם כך. עוד נטען, כי גם הנימוק בדבר חיסיון עו"ד-לקוח, שלפי קביעת בית המשפט המחוזי מונע פרסום שיחות שקיימו אשכנזי ומנדלבליט – שגוי, שכן התנאים להכרה בחיסיון שכזה אינם מתקיימים בנדון דידן.

בתגובה מטעם אשכנזי (שאליה הצטרף וינר), נטען כי הבקשה אינה מצדיקה רשות ערעור, שכן בניגוד לטענת 'המקור' – אין בהחלטות בתי המשפט דלמטה משום שינוי מההלכה הקיימת, אלא ישום של עקרונות מוכרים. דחיית בקשת 'המקור' בבית משפט השלום, ודחיית ערעורם בבית המשפט המחוזי, נעשו לאחר בחינה פרטנית של השיחות האמורות על-ידי שתי ערכאות, ומשעה שהבקשה דנן לא מעוררת שאלה בעלת חשיבות עקרונית – אין הצדקה לבירור ב'גלגול שלישי'. לחלופין נטען, כי אם תינתן רשות לערער – יש לדחות את הערעור לגופו. לדבריו של אשכנזי, ברי כי פרסום תמלילי השיחות יפגע בפרטיותו, ובפרטיותם של צדדים נוספים, וזאת על-פי הוראות שונות בחוק הגנת הפרטיות, התשמ"א-1981 (להלן: חוק הגנת הפרטיות): סעיף 2(2) – האזנת סתר אסורה; סעיף 2(5) – העתקת תוכן כתב שלא נועד לפרסום, ללא הסכמה; וסעיף 2(9) – שימוש בידיעה על ענייניו הפרטיים של אדם, שלא למטרה שלשמה נמסרה. אשכנזי הסביר, כי ההקלטות בוצעו לצרכים צבאיים-מבצעיים, ולאחר מכן הואזנו ותומללו לשם הכנת דוח מבקר המדינה וקיום החקירה הפלילית. פרסום ההקלטות בתקשורת, יחרוג מהמטרות שלשמן נאספו ונתפסו. הדלפת תמלילי השיחות לגורמי תקשורת, כך נטען, אינה מקימה לציבור זכות לדעת את תוכנן. בהקשר זה הודגש, כי העובדה שאשכנזי היה נתון להאזנה רציפה, במשך שנים, היא חסרת תקדים, וגרמה לחדירה חמורה לפרטיותו. עוד צוין, כי גורמים רבים לקחו חלק ב'מפעל ההאזנה', וביניהם חיילים, שוטרים, פרקליטים – אולם על אף חשיפתם לחומרים הרגישים, לא בוצעה החתמה על טפסי סודיות, לא סומנו עותקים של התמלילים, או כיוצא באלה צעדים שמטרתם למנוע את חשיפתם שלא לצורך. מעבר לכך נטען, כי פרסום השיחות יפגע באינטרסים נוספים, שעיקרם בצורך לשמור על סודיות השיחות בלשכת הרמטכ"ל, ולאפשר לבעלי תפקידים ציבוריים לנהל שיח פרטי, פתוח ולגיטימי, מבלי חשש לפרסום דבריהם ברבים. נוכח האמור טוען אשכנזי, כי בנסיבותיו החריגות של העניין, מעצם חשיפת שיחותיו, תיגרם פגיעה אנושה בפרטיותו, ויש לאסור על פרסום כל שיחה נוספת מתוך מאגר השיחות שהוקלטו בלשכתו.

אשכנזי הוסיף וטען, כי בחינה פרטנית של השיחות המבוקשות מוליכה לאותה מסקנה. אותן שיחות כוללות התייעצויות פנימיות שלו עם עוזריו ויועציו; שיחות פרטיות על אלופים במטה הכללי של צה"ל; רכילות על גורמים שונים. בהקשר זה נטען, כי בעוד שפרסום שיחות אלו, לאור תוכנן, יפגע בפרטיות המשוחחים, העניין הציבורי שבפרסומן הריהו מוגבל. לעניין זה סבור אשכנזי, כי משפורסמו דוח מבקר המדינה והחלטת היועץ המשפטי לממשלה לסגור את תיקי החקירה – מומשה ומוצתה זכות הציבור לדעת. יתרה מכך, 'המקור' לא הצביעו על מידע קונקרטי שנכלל בשיחות המבוקשות, שלא פורסם בדוחות הציבוריים, ויש בו כדי להוסיף לעניין הציבורי. בחינה פרטנית של אותן שיחות, כך נטען, "מעלה בבירור כי לשיחות אלה אין כל תרומה ממשית לאינטרס הציבורי ולזכות הציבור לדעת". בהמשך טען אשכנזי, כי פרסום השיחות אסור גם מכוח צווי איסור פרסום קבועים וסופיים שהוציא בית משפט זה, במסגרת בג"ץ וינר, ובג"ץ 921/13 התנועה למען איכות השלטון נ' היועץ המשפטי לממשלה (9.10.2013). בשולי הדברים טען אשכנזי, כי ההקלטות מלשכתו מקורן בהאזנת סתר אסורה, שכן לא ידע על כך שמתבצעת הקלטה מלאה ורציפה, הכוללת גם הקלטת נפח.

בתגובה מטעם המדינה נטען, כי הבקשה אינה עומדת באמות המידה שנקבעו בהלכת חניון חיפה ואין מקום ליתן לגביה רשות ערעור. מכל מקום, נטען כי החלטות הערכאות דלמטה נכונות לגופן, ואין הצדקה להתערב בהן. לטענת המדינה, בנסיבות הייחודיות של העניין, "הפגיעה החמורה בפרטיות נובעת לא רק מתוכן השיחות, אלא גם או בעיקר מכך ששיחותיהם של המשיבים, ובייחוד המשיבים 2 ו-6 [אשכנזי ווינר – נ' ס'], הוקלטו למטרות אחרות לחלוטין, וכי המשיבים מעולם לא שיערו כי הקלטות אלו תתפרסמנה". עצם פרסום השיחות למטרה החורגת מהמטרה המקורית שלשמה הוקלטו השיחות – צרכים צבאיים-ביטחוניים – יפגע פגיעה חמורה בפרטיות המשוחחים. המדינה הזכירה, כי תיק החקירה שנפתח על רקע החשד הפלילי בעניינו של אשכנזי, ובגדרו בוצע מהלך החקירה החודרני, נגנז בעילה של העדר אשמה. על כל פנים, טוענת המדינה, הפגיעה בפרטיות נובעת גם מתוכן השיחות, המאופיינות כשיח בין עמיתים, בעל אופי פתוח, לא פורמלי, וזאת להבדיל מישיבות עבודה מקצועיות. הגנה על האפשרות לקיים שיחות שכאלו משרתת את האינטרס הציבורי שבשימור שיח חופשי בצבא ובארגוני ביטחון אחרים. עוד לעניין הפגיעה בפרטיות, ציטטה המדינה מהחלטת היועץ המשפטי לממשלה מיום 20.1.2013: "לא יהיה זה מיותר לציין, כי במהלך קריאת התמלילים והקשבה לחלק מהשיחות, נמצאנו לא אחת חווים גם תחושת אי נוחות רבה מעצם ההקשבה והחדירה לפרטיות של הדוברים". אשר לעניין הציבורי שבפרסום השיחות, הבהירה המדינה כי לעמדתה, ככלל, אין בדוחות ציבוריים כשלעצמם, כדי למצות את העניין הציבורי שבפרסום מסוים הקשור לאותם דוחות. יחד עם זאת, פשיטא שבמסגרת בחינת העניין הציבורי בפרסום, על בית המשפט להביא בחשבון את הנתונים שכבר פורסמו, לרבות מידע שהובא במסגרת דוחות ציבוריים. בנדון דידן, כפי שקבע בית המשפט המחוזי, לא נמצא בשיחות המבוקשות מידע חדש המוסיף על המידע שכבר מצוי בידי הציבור בקשר לפרשת הרפז. אשר לטענות בדבר ההשפעה של בג"ץ וינר, וקיומו של חיסיון עו"ד-לקוח ביחס לחלק מן השיחות, ציינה המדינה כי הקביעות באשר לנושאים אלו ניתנו מעבר לצורך, והטענות שהעלו ה'מקור' בהקשרים אלו אינן נדרשות להכרעה.

דיון בבקשה התקיים בבית המשפט העליון ביום 19.12.2019. במהלכו, שב ב"כ 'המקור' על הטענה, כי הבקשה מצדיקה רשות ערעור נוכח הקביעה התקדימית, לפיה במצבים שבהם הושג מידע באקט חודרני, ומבוקש לאסור על פרסום המידע מכוח הוראת סעיף 70(ד) לחוק בתי המשפט, ניתן לבסס פגיעה בפרטיות גם מבלי להידרש לתוכן המידע. עוד נטען, כי הבקשה מתייחסת לשיחות מסוימות שאין בהן מידע פרטי, ולפיכך לא תיגרם פגיעה בפרטיותם של המשוחחים. כמו כן נטען, כי בבקשות כגון דא הנטל הוא על מבקש איסור הפרסום, להוכיח שנפגעה פרטיותו, ואילו בתי המשפט דלמטה הפכו את היוצרות בכך שהטילו את הנטל על 'המקור', להסביר מהו העניין הציבורי בפרסום השיחות. מכל מקום, טען ב"כ המבקש, גלום בשיחות המבוקשות עניין ציבורי רב. לדבריו, פרשת הרפז עודנה מעוררת סימני שאלה, בין היתר בכל הנוגע להתנהלותם של אשכנזי ומנדלבליט. בהקשר זה הודגש, כי אין להסתפק במידע שפורסם במסגרת דוח מבקר המדינה והחלטת היועץ המשפטי לממשלה, ולתת למוסדות הציבור 'מונופול' על העניין הציבורי.

ב"כ המדינה השיב, כי פרשת הרפז 'נטחנה עד דק', רבות דובר על אודותיה, ובשלב זה, כל המידע הדרוש לציבור על מנת לגבש דעה מושכלת בנוגע לפרשה – כבר ראה אור. אשר לפגיעה בפרטיות צוין, כי בשים לב להיקף השיחות שהוקלטו בלשכת הרמטכ"ל, ולחשש מפני הדלפות נוספות, לא די בבחינה פרטנית של 12 השיחות המבוקשות, אלא יש לבחון את הדברים במבט צופה פני עתיד. כמו כן הדגיש ב"כ המדינה, כי הפגיעה בפרטיותו של אשכנזי, ופרטיותם של יתר המשוחחים, הוצדקה מלכתחילה על מנת למלא צרכים ביטחוניים-מבצעיים, ולאחר מכן לצרכי החקירה הפלילית, אולם אין בכך כדי לאפשר שימוש בשיחות לכל מטרה שהיא.

באת-כוחו של אשכנזי טענה, כי בכל ההזדמנויות שניתנו ל'מקור' – הן בערכאות דלמטה, הן בבקשת רשות הערעור, הן במהלך הדיון לפנינו – הם לא הסבירו מה נתחדש בשיחות המבוקשות, ובמה יועיל פרסומן לשיח הציבורי על אודות פרשת הרפז. כמו כן צוין, כי לאחר שגורמי החקירה הפכו כל אבן, והאזינו לשיחות רבות שהוקלטו בלשכתו של אשכנזי, נסגרה החקירה הפלילית בעניינו בעילה של העדר אשמה. בהקשר זה, הזכירה באת-כוחו של אשכנזי את עמדת המדינה כפי שהושמעה על-ידי ב"כ המדינה בדיון שהתקיים בבית משפט השלום: "הצו שהוצא כאן נוגע לכל השיחות המוקלטות, התחיל בחמש מאות אלף, נופו שלוחות לא רלוונטיות, והקשיבו בפועל למאה אלף שיחות, באמצעות 25 משקלטים במשך 6 חודשים. אם אני דנה בזה תאורטית ואני הולכת עם הידע שיש לי היום במנהרת הזמן אחורה, לשלב שבו פתחנו בחקירה […], היום אני יודעת על הראיות מה שלא ידעתי אז, שכלל לא היתה הצדקה בדיעבד להקשיב לשיחות הללו" (עמוד 118 לקובץ נספחי בקשת רשות הערעור; ההדגשה במקור – נ' ס').

פגיעה חמורה בפרטיות?

לפי קביעת בית המשפט העליון, הרי שהשיחות שפרסומן התבקש, הן חלק ממאגר עצום הכולל מאות אלפי שיחות שהוקלטו בלשכת הרמטכ"ל. ההקלטות בוצעו לצרכים צבאיים פנימיים, בעקבות פקודה שניתנה לפני כניסתו של אשכנזי לתפקיד. ההקלטות הללו שימשו לאחר מכן את מבקר המדינה במסגרת בדיקתו, ואת גורמי החקירה אשר בחנו את היבטיה הפליליים של הפרשה. בתוך כך, האזינו גורמי החקירה במשטרה לרבבות שיחות, הסתייעו לשם כך בחיילות מחיל המודיעין, ולמדו: "שם לכל ריס וציפורן, ולכל שערה בבשר החשוף" (לאה גולדברג, סליחות). מדובר בפעולת חקירה חריגה שבחריגות – האזנה רציפה ומתמשכת, לשיחות עבודה ושיחות פרטיות כאחד, הכרוכה בחדירה אל נבכי שגרת יומו של אשכנזי, וסיפקה הצצה יחודית אל רזי פעילות לשכת הרמטכ"ל. בהמשך, תומללו מאות שיחות אשר סווגו כרלבנטיות לעניין פרשת הרפז, וחלקן פורסמו במסגרת דוח מבקר המדינה והחלטת היועץ המשפטי לממשלה לסגור את תיקי החקירה. מקצת מתמלילי השיחות שלא פורסמו, הודלפו לידי 'המקור', אשר מבקשים להשתמש בהן למטרת שידור הכתבה האמורה.

סעיף 2(9) לחוק הגנת הפרטיות מורנו, כי "שימוש בידיעה על עניניו הפרטיים של אדם או מסירתה לאחר, שלא למטרה שלשמה נמסרה" – הריהו פגיעה בפרטיות. העניין שלפנינו נופל בגדרי הגדרה זו. משפורסם דוח מבקר המדינה, והתקבלה החלטת היועץ המשפטי לממשלה – מומשה המטרה שלשמה בוצעה ההאזנה. במצב דברים זה, בהתאם להוראת הסעיף הנ"ל, כל פרסום של שיחות נוספות מהמאגר, או שימוש בהן שלא לצורך שבגינו הוקלטו – יהיה בו משום פגיעה בפרטיותם של המשוחחים, וזאת ללא קשר לתוכן השיחות. אולם בכך לא תמה מלאכתנו, שכן הקביעה כי נפגעה פרטיותו של מאן דהוא, היא כשלעצמה אינה מספיקה; עלינו להידרש לתוכן השיחות. רק כך ניתן יהיה לקבוע אם הפגיעה בפרטיות היא חמורה, כדרישת סעיף 70(ד) לחוק בתי המשפט, ולהעריך את עוצמת הפגיעה, על מנת לאזנהּ אל מול מידת העניין הציבורי בפרסום.

לאחר שבית המשפט העליון עיין בתמלילי השיחות הנדונות, בא הוא לכלל מסקנה כי פרסומן יביא לפגיעה חמורה בפרטיותו של אשכנזי, ובפרטיותם של המשוחחים הנוספים. מטבע הדברים, לא צוטטו בהחלטה מקטעי השיחות המבוקשות; אחרת – תסוכל מטרת צו איסור הפרסום. אך נאמרבתמצית:כי השיחות מלמדות על הרגלי עבודה של אשכנזי; יש בהן פרטי רכילות על צדדים שלישיים; התייעצויות פנימיות של אשכנזי עם יועציו, חלקן בנושאים שאינם נוגעים לפרשת הרפז; שיחות אישיות הנוגעות לדילמות פרטיות של המעורבים. מעבר לכל אלה, השיחות מאופיינות בנימה חופשית ולא רשמית. שיח פרטי בין עמיתים לעבודה, בין מפקד ליועציו ופקודיו. פרסומן יפגע בפרטיות המשוחחים, כמו גם באינטרס הציבורי לאפשר שיח פתוח בלשכות בכירים בכלל, ובלשכות ביטחוניות בפרט. לצרכי הניהול השוטף של הצבא, נדרש הרמטכ"ל לקיים שיחות והתייעצויות פרטיות. הידיעה על כך שיש 'אוזניים לכותל', המקשיבות לכלל השיחות היוצאות והנכנסות אל קווי הטלפון של הרמטכ"ל, כמו גם הקלטה רציפה של המתרחש בתוך כותלי הלשכה, לצד חשש מפני שהחומרים יודלפו לצדדים שלישיים ויפורסמו לרשות הרבים – עלולה ליצור אפקט מצנן משמעותי; וזאת ידע כל אדם המצוי תחת מעקב. הרמטכ"ל יחויב לשקול כל תג ותג, לחשוב על השפעות הרוחב של אמירותיו, גם כאשר מדובר בשיחות שגרתיות בענייני דיומא, עם יועציו הקרובים ביותר. תהא זו מגבלה קשה שעלולה לפגוע בתפקודו, וכפועל יוצא מכך, בתפקוד הצבא כולו. הדעת נותנת, כי למען ניהול תקין של הצבא (ושל רשויות ציבור וארגוני ביטחון אחרים), עלינו לשמר מתחם שבו ניתן לדבר בחופשיות, בפרטיות, מבלי שתאפיל על המשוחחים עננה מתמדת בדמות חשש מפני פרסום אמירותיהם. אמנם מדובר בשיחות פרטיות-מקצועיות, ולא בשיחות פרטיות בנושאים אישיים, ויש בכך כדי להפחית קמעא מעוצמת הפגיעה, אך עובדה זו אינה משנה את המסקנה העקרונית בנוגע לפגיעה בפרטיות.

על יסוד האמור, התגבש לפי החלטת בית המשפט העליון התנאי הקבוע בסעיף 70(ד) לחוק בתי המשפט – פרסום השיחות יביא לפגיעה חמורה בפרטיות, אשר יש בה כדי להצדיק את הותרת צו איסור הפרסום על כנו.

לעניין העניין הציבורי בפרסום השיחות, מן העבר השני, ניצבים גם כן ערכים כבדי משקל כשלעצמם: חופש הביטוי, חופש העיתונות, זכות הציבור לדעת – כולם ערכים ראשונים במעלה. יתכנו מצבים שבהם על אף פגיעה בפרטיות, העניין הציבורי שבפרסום מסוים יצדיק את הפרסום. אולם חשוב לדייק מהו אותו 'עניין ציבורי': "פרסום שיש בו עניין ציבורי פורש בפסיקה לא כפרסום שמעניין את הציבור, ובכך יש בו אולי כדי 'לספק מזון לסקרנים או למלא יצרם של רכלנים', אלא כפרסום שיש לציבור תועלת בידיעתו, למשל בכך שהוא תורם לגיבוש דעתו בעניינים ציבוריים או מסייע לשיפור אורחות חייו" (עניין חברת החדשות, פסקה 38). עינינו הרואות, בכל הנוגע לעניין ציבורי – לא לילך רכיל אנו מבקשים, אלא לחשוף מידע שבידיעתו תועלת של ממש לציבור. כפי שיפורט להלן, סבורני כי העניין הציבורי הגלום ב-12 השיחות המבוקשות – אינו עונה על הגדרה זו, ואינו מצדיק את פרסום השיחות.

'המקור' משליכים יהבם על העניין הציבורי שבפרשת הרפז בכללותה. על כך אין חולק – העניין הציבורי בפרשת הרפז רב. מדובר בפרשה מורכבת, אשר עסקה בממשק שבין בכירי צה"ל בדרגים הגבוהים ביותר, לבין הדרג המדיני הבכיר. הפרשה עוררה קשת רחבה של שאלות – אתיות, ציבוריות ופליליות – ולא לחינם הולידה בדיקה נרחבת של מבקר המדינה, וחקירה פלילית של המעורבים. אינטרס ציבורי חשוב הוא, כי פרשות מעין אלו יבדקו ויחקרו עד תום, וכי פרטים מתוכן יפורסמו ברבים, לצורך ביקורת על רשויות הציבור, ובמטרה שהציבור יוכל לגבש דעה מושכלת על התנהלות אישי הציבור. אלא שענייננו אינו באומדן העניין הציבורי שבפרשת הרפז, כי אם באיתור 'תוספת העניין', התועלת השולית שיביא עמו פרסום 12 השיחות הנדונות. בנסיבות אלו, הוטל על 'המקור' להראות מה יתנו ומה יוסיפו השיחות המסוימות על המידע שכבר פורסם בנוגע לפרשה.

פרשת הרפז מעסיקה את השיח הציבורי מזה עשור. כפי שטענו 'המקור' בבקשתם, הפרשה זכתה "לסיקור ועיסוק נרחב, כמעט חסר-תקדים" (פסקה 19 לבקשת רשות הערעור). העיסוק בנושא לא הסתכם בסיקור תקשורתי. הפרשה עברה תחת שבט הביקורת של מבקר המדינה, ודרישה וחקירה של היועץ המשפטי לממשלה, אשר הוציאו דוחות מפורטים שפורסמו לעיני הציבור. אמת נכון הדבר, דוחות ציבוריים – כגון דוח מבקר המדינה והחלטת היועץ המשפטי לממשלה – אינם ממצים, כשלעצמם, את העניין הציבורי בנושא שבו הם עוסקים. יש להותיר פתח לביקורת ציבורית ותקשורתית החורגת אל מעבר לאמור באותם דוחות, ואין מקום לשלול, א-פריורית, את קיומו של מידע נוסף רלבנטי, מחדש וראוי לפרסום. יחד עם זאת, בבחינת עניין ציבורי בפרסום מסוים, לא ניתן להתעלם ממידע שכבר פורסם בקשר לנושא הנדון, בין אם בתקשורת, בין אם במסגרת דוחות ציבוריים שונים. ההיקף הנרחב של המידע שכבר פורסם על אודות פרשת הרפז, מחדד את הנטל המוטל על 'המקור', להסביר מה הייחוד שבשיחות המבוקשות, כיצד יתרום פרסומן לשיח הציבורי. כזאת לא נעשה בענייננו; לא בבקשת רשות הערעור, גם לא בדיון לפנינו. אדרבה, עיון בתמלילי השיחות, וביתר המידע שהובא לעיוננו, מלמד שלא 'כצעקתה'; רב הגלוי על הנסתר. התועלת השולית שתצמח מפרסום השיחות המבוקשות היא זניחה ביחס למידע הרב שכבר פורסם, ואינה מצדיקה את הפגיעה בפרטיות שבצמצומו של צו איסור הפרסום.

'המקור' באו בשם עקרונות יסודיים וחשובים במשפטנו: קידום שיח ציבורי ביקורתי ומימוש זכות הציבור לדעת, לצד חשש מהגבלות לא מידתיות על חופש העיתונות, אשר יצננו את פעילותם של גופי התקשורת. לעיתונות החוקרת תפקיד מרכזי בחברה דמוקרטית, ועלינו להיזהר מלכבול את ידיה, לנטרל את אופייה הביקורתי. אכן, "חופש העיתונות מגלם בתוכו לא רק את זכותו של העיתונאי, אלא גם את זכותו של כל פרט ופרט בחברה ליהנות מפירותיה של עבודת העיתונות ואת אינטרס הציבור בעצם קיומה" (דנ"א 2121/12 פלוני נ' אילנה דיין, פסקה 52 לפסק דינו של הנשיא א' גרוניס (18.9.2014)). בל נשכח שחשיפה עיתונאית היא שהביאה את פרשת הרפז לידיעת הציבור – וטוב שכך. אולם אין בהותרת צו איסור הפרסום על כנו משום פגיעה בחופש העיתונות, או בזכות הציבור לדעת, אלא מידה טובה של מתינות, ושמירה על מעמדה הנעלה של הזכות לפרטיות. הציבור סקרן, כָּמֵהַּ למידע, לבטח כשבאישי ציבור בכירים עסקינן. אל לבית המשפט להתפתות ולהרוות את צמאונם של הסקרנים, לפרסם חומרים רגישים מכל הבא ליד. שומה על בית המשפט לקיים איזון אמיתי ושקול, לתת את הדעת על פגיעה אפשרית בפרטיות, או באינטרסים אחרים, מול העניין הציבורי שבפרסום החומר המבוקש. בנדון דידן, איזון בין הערכים המתחרים הביאני לכלל מסקנה, כי אין הצדקה לצמצם את צו איסור הפרסום על השיחות שהוקלטו בלשכת הרמטכ"ל, ולפרסם את השיחות שביקשו 'המקור'.

ודוק: אין באמור לעיל כדי ליתן 'חסינות' מוחלטת לבעלי תפקידים ציבוריים מפני דיון ציבורי בעניינם; לא על דרך הכלל, ולא בעניין הפרטני של פרשת הרפז. בנסיבות מתאימות, מוצדק וראוי יהיה לפרסם חומרים, גם אם הושגו באמצעות מקורות רגישים, גם כשמדובר באישי ציבור בכירים. אשר למאגר השיחות שהוקלטו בלשכת הרמטכ"ל, במבט צופה פני עתיד – ככל שיוגשו בקשות נוספות להסרת צו איסור הפרסום הגורף או לצמצומו, תיבחן כל בקשה לגופה, בהתאם לנסיבותיה. מכל מקום, בהתחשב בנסיבות הייחודיות שבהן הוקלטו השיחות, אם אכן יוגשו בקשות שכאלה, יִדָּרשו המבקשים להצביע על טעמים חזקים אשר יצדיקו סטייה מן האיזון שנקבע עד כה.

על יסוד האמור, הוחלט כי פרשת הרפז חשובה, אך זכות הציבור לדעת מומשה בה; וכאן בשולי הפרשה, ההגנה על הפרטיות במה שנוגע לתריסר שיחות הטלפון הנדונות, גוברת על זכות הציבור לדעת את תוכנן.

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי ותביעות ייצוגיות מאז שנת 2004.

 

אזרח הגיש נגדו קובלנה פלילית והוא לא יקבל סניגור ציבורי

נועם קוריס

בית המשפט העליון הכריע בימים אלו בערעור על החלטת הרשמת ש' עבדיאן בבש"פ 8229/19 מיום 19.12.2019, אשר דחתה השגה על החלטת מזכירות בית המשפט שלא לקבל למרשם הליך ערעורי על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (השופטת ד' ברלינר) בעק"נ 44657-10-19 מיום 5.11.2019.

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס – כותב בערוץ 7 על תביעה ייצוגית

עו”ד נועם קוריס – כותב במקור ראשון

עו"ד נועם קוריס כותב בערוץ 20

ביום 5.11.2019 מחק בית המשפט המחוזי ערעור שהגיש המערער על החלטת בית משפט השלום (השופטת ת' שחם קינן, ק"פ 31311-05-19) במסגרתה נדחתה בקשת המערער למנות לו סנגור מהסניגוריה הציבורית. בית המשפט המחוזי נימק החלטתו בכך שלא ניתן להגיש ערעור על החלטת ביניים בהליך פלילי.

המערער ביקש לנקוט בהליך ערעורי על החלטת בית המשפט המחוזי, אך מזכירות בית משפט זה סירבה לקבל את ההליך למרשם. המערער הגיש השגה על החלטת המזכירות, אשר נדחתה על ידי הרשמת ביום 19.12.2019. נקבע כי לא נפלה טעות בהחלטת המזכירות, שכן משלא ניתן לערער על החלטת ביניים בהליך פלילי, קל וחומר שלא ניתן להגיש הליך ערעורי על החלטה שמחקה ערעור על החלטת ביניים מעין זו.

בערעור שהוגש לעליון, המערער טען כי יש לאפשר לו להגיש את ההליך המבוקש, ולדון בבקשתו לייצוג מטעם הסניגוריה הציבורית. המערער הפנה להחלטות של בית משפט העליון אשר לשיטתו מבססות את זכותו להגיש את הערעור, ביניהן החלטה מיום 9.7.2019 בע"פ 3798/19 במסגרתה הורה בית המשפט בעניין מינוי סניגור פרטי במימון המדינה למערערת שם על החזרת הדיון לערכאה הדיונית.

בית המשפט העליון קבע כי דין הערעור להידחות. נקבע שלא נפל כל פגם בהחלטת הרשמת אשר מצדיק את התערבות ערכאת הערעור. כאמור בהחלטת הרשמת ובהחלטת בית המשפט המחוזי, החלטה בעניין בקשה למינוי סנגור מהסניגוריה הציבורית היא החלטת ביניים בהליך פלילי אשר ניתן לערער עליה רק במסגרת הערעור על פסק הדין הסופי (ע"פ 3269/19 פלוני נ' הסניגוריה הציבורית (4.6.2019); ע"פ 6907/19 שם טוב נ' מדינת ישראל, פסקה 5 (11.11.2019)). מכאן שגם לא היה מקום לקבל את ההליך לרישום, והחלטת מזכירות בית המשפט בעניין זה ניתנה בדין (ראו: בש"פ 7884/19 שם טוב נ' מדינת ישראל (28.11.2019)). כמו כן, אין לשעות לטענת המערער באשר להחלטה בע"פ 3798/19 בה לכאורה ניתנה זכות ערעור, שכן באותו מקרה בית המשפט לא דן בערעור לגופו של עניין והחזיר את התיק לערכאה הדיונית בשל הסכמת המשיבה.

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי ותביעות ייצוגיות מאז שנת 2004.

 

השופט עודד מאור: הליכי פש"ר יוכלו להתחדש מקץ שנה עד שנתיים וחצי במקרים של שימוש לרעה

בית המשפט המחוזי בתל אביב – יפו פש"ר 17-05-36106 בן דוד נ' כונס נכסים רשמי תל אביב ואח' נתן תוקף ותחולה להלכת אלקצאצי שדנה בביטול הליך פשיטת רגל בשל חוסר תום לב של החייב לפי החוק הישן גם לאור חוק חדלות פרעון החדש.

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס – כותב בערוץ 7 על תביעה ייצוגית

עו”ד נועם קוריס – כותב במקור ראשון

עו"ד נועם קוריס כותב בערוץ 20

בית המשפט קבע, כי בכל הנוגע לחובות תום הלב של החייב הרי שאלו נותרו על כנן גם לאחר חקיקת חוק חדלות פירעון. במצב דברים זה, יש לקבוע שבאותם מקרים בהם פונה חייב בבקשה חדשה להליך של חדלות פירעון לאחר שהליך קודם בוטל בשל ניצולו לרעה, על הממונה )או במקרים המתאימים – על רשם ההוצאה לפועל( לבחון טרם כניסת חייב להליך של חדלות פירעון, וטרם מתן צו לפתיחת הליכים, שאכן חלפו בין שנה לשנה וחצי לפי שיקול דעתו של הממונה )או רשם ההוצאה לפועל(, ובמקרים חמורים יותר עד שנתיים וחצי מעת ביטול ההליך הקודם ועד לפנייה החדשה לפתוח בהליך חדלות פירעון חדש – כאמור בהלכת אלקצאצי.

כבוד השופט מאור ציין, כי לא נעלם מעיניו התיקון העקיף לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז – 1967 במסגרת חוק חדלות פירעון, לפיו לא יוכל עוד חייב לבקש שרשם ההוצאה לפועל יכריז עליו כחייב מוגבל באמצעים, כפי שהיה טרם כניסת חוק חדלות .15.9.19 ביום לתוקפו פירעון המשמעות המעשית היא, שמי שהליך פשיטת הרגל שלו בוטל, יהיה חשוף להליכי הוצאה לפועל נפרדים שיינקטו נגדו, בלא שיתאפשר לו לנהל הליך קולקטיבי מול הנושים ביחס להלכים אלו, וזאת למשך התקופה שעד לכניסתו להליך החדש. אמנם כך היא. מאחר שהליכי חדלות פירעון הם הליכי "חסד המחוקק" ומצופה מחייב לעמוד במגבלות ובתנאים שונים, הרי זלזול בחובות אלו יגרור ביטול ההליך בשל ניצולו לרעה. ביטול ההליך הוא התוצאה הישירה ההתנהגות הפסולה של החייב, והתוצאה העקיפה של ההתנהלות חסרת תום הלב של אותו חייב היא כי קיומה של

תקופה בה יהיה חשוף החייב להליכי הוצאה לפועל בכל תיק בנפרד. משמעות הדברים היא שעל חייב להפנים את החשיבות שבשיתוף הפעולה עם הליך של פשיטת הרגל, עם בעל התפקיד, וכפי שנעשים מאמצים שלא לבטל את ההליך )וראו לעיל את הארכות החוזרות ונשנות שניתנו לחייב(, עליו לעשות מאמצים ולעמוד בחובותיו בהליך.

כך למשל, אם חייב לא יכול לעמוד בתשלום שנקבע, מסיבות שונות, יוכל

לפנות לבית המשפט בבקשה להפחיתו. אם חייב לא יכול להגיע לחקירה אצל המנהל המיוחד, ידאג לתאם מועד חדש. אם מסיבה שהיא לא יכול להגיש את הדוחות במועד – יפנה בבקשה ארכה קצרה.

אין להתעלם מהליך פשיטת הרגל והדרישות הקבועות בו. התוצאה של ביטול ההליך, מבחינת החייב, עלולה להיות קשה. על כן – קבע בית המשפט שתנאי לכניסת החייב להליך חדש, אם יבקש לעשות זאת, יהיה בהתאם לתקופות שנקבעו בהלכת אלקצאצי, היינו – בין שנה לשנה וחצי לפי שיקול דעתו של הממונה, ואם הממונה יסבור שהמדובר במקרה חמור עד שנתיים וחצי.

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי ותביעות ייצוגיות מאז שנת 2004.